שאלה:


תשובה:
אני חייב לפתוח בשבח כפול לשאלתך. העובדה שהחלטתם לצמצם הוצאות כדי להתגבר על ההוצאה שהיתה לכם, היא מצוינת. כולנו יודעים כמה קשה לרדת ברמה כלכלית. גם חכמים ידעו את הדבר, וקבעו שאם ירד אדם מנכסיו ונאלץ להתפרנס מקופה של צדקה, מצוה לתת לו את מה שהיה רגיל, "אפילו סוס לרכב עליו, או עבד לרוץ לפניו". (כמובן, בכפוף ליתרות שהצטברו בקופת הצדקה, לא על חשבון עניים אחרים). אם כן, גבורה גדולה נדרשת מצידכם כדי לרדת ברמת החיים. העניין השני הוא, שבח על מה שאני רגיל לכנותו, "לריב הפוך". כלומר: בדרך כלל, מריבה נוצרת כאשר כל אחד עומד על זכותו ודורש לעצמו, ורעהו אף הוא דורש לעצמו, ומזה באה מריבה. כדוגמת המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא: "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הדין במשנה זו הוא: נשבעים וחולקים. אבל בסוף המשנה מובא דין: "בזמן ששניהם מודים, יחלקו בלא שבועה". פיסקא זו מוקשית, שהרי דבר ברור הוא שכאשר אין ויכוח, ושניהם מודים זה לזה, ברור שהם חולקים את הטלית, ואין צריך לכך דין במשנה.
לר' חיים ויטאל יש פירוש בשם "חיים שנים ישלם", ושם הוא מבאר שאכן שניהם סבורים שיש לחלוק את הטלית, אבל כל אחד חושש, שמא הוא גוזל את רעהו, ואולי כל הטלית שייכת לחבירו, מפני שהגביה אותה ראשון. גם רעהו חושש, אולי דוקא בעל הדין הוא שהגביה ראשון. על רקע זה הם באים לבית הדין, כאשר כל אחד אומר, שמא כולה שלך. ובית הדין פוסק להם: יחלוקו. כאמור, זה מצב של "מריבה הפוכה", כאשר כל אחד רוצה בטובתו של חבירו וחושש מפגיעה ברעהו.
שאלתך מתבססת על אותו עיקרון: את תשמחי לקנות בגד חדש לבעלך, ובעלך ישמח יותר אם לא תקני לו, אלא תקני לעצמך. כרגיל, הדרך לפתור בעיה היא, ע"י שיחה ברוח זו, של אהבה שאת אוהבת את בעלך, ורוצה בטובתו, ומתוך כך קשה ולא נעים לך כאשר את מתנהגת כאגואיסטית, "דואגת" לעצמך ולא לבעלך. בשיחה כזאת את יכולה להציע לבעלך דרך ביניים, לקראת החג הקרוב תקני בגד הדרוש לך. אבל בהזדמנות הבאה, תשלימי את החסר לבעלך, ואת תסתפקי ב"פרס תנחומים" של סוכריה על מקל או 2 משבצות שוקולד...
והעיקר, המשיכו תמיד אך ורק במריבות מעין אלה!