בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • המאבק על הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

איסור נסיגה

הלכות: סיכום קצר של יסודות איסור הנסיגה. איסור ויתור לשונאים מחמת סכנת נפשות. איסור נסיגה מדין חילול ה'. החלטת ממשלה המנוגדת למצוות התורה אינה מחייבת. איסור להשתתף בפעולות המסייעות לנסיגה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
10 דק' קריאה
11 - סיכום קצר של יסודות איסור הנסיגה
א - מצוות ישוב הארץ: מצוות ישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם, וירשתם את הארץ וישבתם בה". וכפי שכתב הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד', שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. וכן נפסק בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן ע"ה, וכן כתב בפתחי תשובה שם סק"ו, שכן הסכמת כל הפוסקים. ומבואר שמצוות ישוב הארץ דוחה אף פיקוח-נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, מכאן שבמצוות ישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח-נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). ואם מצווים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאין לוותר על חלקים מן הארץ.

ב - סכנת נפשות: על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון עוד יותר גדול. ועל כן הורו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן כח ההרתעה שלנו יפגע, ויבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים (יסוד זה יורחב בהלכה הבאה 12).

ג - לא ישבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, צוותה התורה: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג), ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו "גר-תושב" לשבת בארצנו. אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב "גר-תושב" ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים, שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות "גר-תושב" אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות אין איסור שיגור בארץ ישראל. ולפי דעתם מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלקי ישראל, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. נמצא שלפי שתי הדעות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאירם בארץ, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח. 1

ד - לא תחנם: עוד אסרה התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב), ופרשו חז"ל, שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ-ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר "גר-תושב". וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל. 2

ה - לא תמכר לצמיתות: עוד נאמר בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). וקל וחומר שאסור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ו - גזילת בית היחיד: אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ-ישראל. משום שהקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. ולכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור. 3

ז - חילול ה': הואיל והנסיגה שעליה מדברים שונאינו באה בכפייה מצד האומות, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, הרי שבהסכמה לכפייה יש חילול ה' ומצווה לקדש ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד דת (יסוד זה יורחב בהמשך, הלכה 13).

12 - איסור ויתור לשונאים מחמת סכנת נפשות
יסוד חשוב לאיסור הנסיגה מחלקי ארץ-ישראל מובא בתלמוד מסכת ערובין (מה, א) בסוגיה העוסקת בדיני שבת ופיקוח נפש. כידוע מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון. ולכן אמרו חז"ל שאם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל, אסור לחלל שבת ולצאת נגדם עם כלי נשק כדי להבריחם, מפני שאין כאן חשש של פיקוח נפש. וכל זה אמור לגבי עיירות שאינן יושבות על הגבול, אבל אם באו הגויים לגנוב אפילו דבר מועט כתבן וקש מיישובים הסמוכים לגבול, אזי צריך לחלל את השבת ולצאת נגדם בכלי נשק למלחמה, כדי להציל את התבן והקש. והטעם, שאם ניתן להם היום לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו להרוג נפשות ולשדוד ישובים רבים. וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו).

כלומר חכמים הבחינו בחכמתם, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו ותאבונם של אויבינו יגבר, ולאחר מכן ירצו לכבוש את כל נחלותינו. ועל כן קבעו הלכה, שמותר לחלל שבת כדי להגן על ממונם של אלו המתגוררים סמוך לגבול. לפי זה ברור, שאסור כיום לוותר לגויים על שום חלק משטחי יש"ע והגולן, משום שלפי דעת חז"ל כל ויתור על ממון ישראל ליד הגבול, וקל וחומר ויתור על שטחים הסמוכים לגבול, יגביר בסופו של דבר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.

ואילו כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים כיום, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן והיינו אומרים שנשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אבל בפועל רבים מגדולי האסטרטגים הצבאיים סוברים שהנסיגה משטחי יש"ע תסכן את מדינת ישראל, ולכן אין לנו אלא דברי חז"ל, ואסור לוותר אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, וקל וחומר שאין לתת חלקים מארץ ישראל לידי אויבינו. (על יסוד זה חזר רבות האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל).

13 - איסור נסיגה מדין חילול ה'
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', מבאר שיש מצווה לקדש את ה', היינו שיהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', שאם באו גויים וציוו עליו: לך והרוג את חברך, ואם לא כן אנחנו נהרוג אותך - עליו למות ולא לעבור על "לא תרצח". וכן הדין בכל שלוש העבירות החמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שמפני חומרתן הרבה, אין טעם לחיים אחרי חטא נורא כל כך, ועדיף לו לאדם שימות ובלבד שלא יעבור על אחת משלוש עבירות אלו.

אבל לגבי שאר מצוות התורה הדין שונה. אם למשל תפסו יהודי ואיימו עליו שאם לא יחלל את השבת, או יאכל את החזיר, יהרגו אותו, עליו לחלל את השבת או לאכול את החזיר ובלבד שלא יהרג, משום שנאמר: "וחי בהם" ולא שימות בהם.

אולם חשוב לדעת, שכל זה דווקא כאשר אותם גויים כופים את היהודי לעבור על המצוות לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להרג ולא לעבור. מפני שכאן אין לשקול רק את העבירה הפרטית אל מול החיים, אלא כל האמונה בתורה ובנותן התורה עומדת למשקל, והעובר באופן זה אפילו על עבירה אחת, מחלל את ה', ולכן נפסקה ההלכה, שיקדש את ה' ויהרג ולא יעבור.

ועל פי זה הורה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהאיסור לסגת מחבלי ארץ ישראל הופך להיות חמור בהרבה, שיש בו גם חילול ה', וממילא הוא מחייב במדרגה של "יהרג ואל יעבור". וזאת משום שכל התנ"ך מלא בהבטחות אלוקיות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, והערבים לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה. הרי יש מדינות ערביות שאין להן גבול איתנו, ובכל זאת הן לוחמות נגדנו. אין זאת אלא מלחמה של שונאינו כנגד אמונתנו.

ואם כן נסיגה מארץ-ישראל יש בה חילול ה' מהמדרגה העליונה, שכן היא נעשית על ידי הכלל, ואינה דומה חטאו של יחיד לחטא הכלל שנעשה לעיני כל העמים. ובמיוחד במצווה מפורסמת כישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעמו, וכאשר הוא רואה שיהודים מוותרים על חבלים מהארץ ומתנכרים להבטחה האלוקית, אין חילול ה' גדול מזה. וכדי למנוע חילול ה' עלינו להיות מוכנים להלחם במסירות נפש על הגנת הארץ, ובלבד שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.

אמנם נראה שחיוב זה הוא בגדר "יהרג ואל יעבור", אבל במצב שאין לנו סיכוי לנצח אין מצווה להלחם, ממילא אין אפשרות להרג ולא לעבור, שהרי גם אם נהרג נעבור, והארץ תיפול לרשות נוכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להלחם במסירות נפש, ולא לעבור ולהפר את מצוות התורה שהארץ תהיה בידינו. וברוך ה' שברוב רחמיו וחסדיו, החזירנו לארצנו ונתן לנו כח וחיל, עד שיש בידינו יכולת להחזיק בכל חבלי ארצנו הקדושה, ולכן עלינו לשמור במסירות נפש על כל חלקיה.

14 - החלטת ממשלה המנוגדת למצוות התורה אינה מחייבת
ככלל החלטות הכנסת וממשלת ישראל מחייבות, ש"דינא דמלכותא דינא", ולדעת רוב הפוסקים כלל זה חל גם בארץ ישראל (רמב"ם שו"ע חו"מ שסט, ו). ואף לדעת הסוברים ש"דינא דמלכותא" אינו חל בארץ ישראל (ר"ן), זה אמור בשלטון של גויים, אבל לממשלה יהודית יש לכל הפחות סמכות של "טובי-העיר" (עי' ציץ אליעזר טז, נ). ויש אומרים שיש לממשלה יהודית שהתקבלה על ישראל מעין סמכות של מלכות ישראל. לפיכך החלטות הממשלה והכנסת מחייבות, הן לעניין תשלום מיסים, והן לעניין תקנות תנועה, בנייה ומסחר.

אבל סייג משמעותי אחד עומד בפני דין המלכות, שכל חוק הנוגד את מצוות התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו יענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רק חזק ואמץ" (יהושע א, יח). כלומר תקנותיו של יהושע תקפות בתנאי שיקיים את הפסוק (יהושע א, ז) : "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו. משום שדבריו של הקב"ה קודמים לדבריו של המלך, שהוא עצמו עבד לקב"ה.

ואם כך נאמר לגבי מלך שנתמנה על ידי נביא כמשה רבינו ע"ה, והסנהדרין ועם ישראל קבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתורה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ - על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים כאלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצוע החוקים הפסולים. 4

15 - איסור להשתתף בפעולות המסייעות לנסיגה
על פי מה שלמדנו, שאסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נוכרים, אסור לסייע לפינוי ישובים. וכן פסק הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, וכך פסקו הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל, ויבדל לחיים ארוכים הרב אברהם שפירא שליט"א. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (עי' להלכות ציבור ע' רטו, ועי' באגרות ראיה איגרת רל"ז).

עוד הועלתה שאלה בפני איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל, המאגד מאות רבנים, ובראשו עומד מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), האם דין מחנה צבאי כדין ישוב. ובחודש תמוז תשנ"ה נכתבה תשובה, וזה מקצת מלשונה: " א) אנו קובעים שיש איסור תורה לפנות מחנות צה"ל ולהעביר את המקום לרשות גויים, היות ויש בזה ביטול מצוות עשה וגם סכנת נפשות וסכנה לקיום המדינה. ב) נראה פשוט שבשטח שצה"ל נמצא ושולט - שם מתקיימת המצווה של ישוב ארץ-ישראל כפי שכתב הרמב"ן, הכוללת גם "לכבשה ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות", ומשטח שצה"ל נסוג יש שם 'עול הגויים', והרי זה בכלל ביטול מצוות עשה הנ"ל. בנוסף לכך, יש בזה כיום משום סיכון נפשות מישראל, וגם סכנה לקיום המדינה, ויש בזה עניין של "לא תעמוד על דם רעך". ג) גם מחנה צבאי קבוע הוא עצמו ישוב יהודי לכל דבר, עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הוא בכלל עקירת ישוב מארץ-ישראל האסור לפי הדין. ד) ועל כן במענה לשאלה, ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, וכפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך צווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו..."


^ 1 אמנם יש מהראשונים הסוברים שאיסור "לא ישבו" חל רק על שבעת העמים, והם רש"י וראב"ד וסמ"ג. אולם לדעת שאר הפוסקים האיסור חל גם על גויים אחרים, וכן בארה התורה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי…" וחשש זה קיים לגבי כל האומות שאינן מתוקנות באמונתם ומנהגיהם. אלא שנחלקו על מי בדיוק האיסור חל. לדעת הרמב"ם כפי שהבינו הראב"ד, וכך דעת המגיד משנה, הריטב"א ומנחת חינוך, רק מי שנתקבל על ידי בית דין למעמד "גר-תושב" יכול לגור בארץ בעת שידינו תקיפה. ואילו הכסף משנה באר את דעת הרמב"ם שכל מי שבפועל שומר שבע מצוות בני נח נחשב כגר תושב ורשאי לגור בארץ, וכך כתב במזבח אדמה. ומ"מ כפי שלמדנו הערבים הנלחמים בנו בודאי אינם נחשבים כגרים תושבים, וחל עליהם האיסור "לא ישבו בארצך".
יש להוסיף כאן, כי נוצרים הגונים, אוהבי ישראל, לדעת פוסקים חשובים נחשבים בגדר שומרי שבע מצוות בני נח, ולדעה המקילה מותר שישארו בארץ. ומעמדם עדיף על המוסלמים שונאי ישראל. ואף שהנצרות נחשבת ע"ז, והאיסלאם אינו ע"ז לפי כמה פוסקים, מ"מ לדעת הרבה ראשונים הגויים לא נאסרו בע"ז בשיתוף, וזה מעמד רוב הנוצרים. ועוד שרבים מהם אינם מעמיקים בתפישת הע"ז שלהם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם וכוונתם טובה, וכתב הרמב"ם בריש פירושו לחולין שיש לדונם לזכות. ועיין ביד פשוטה לרב רבינוביץ הל' ע"ז י, ז, ובמלומדי מלחמה ע' 145, שבאר שיטה זו.
^ 2 לדעת הרבה פוסקים, וביניהם הרב קוק איסור "לא ישבו" שווה לאיסור "לא תחנם", וממילא הבירור הקודם שייך גם לאיסור "לא תחנם". אמנם יש מחמירים יותר, וסוברים שאף אם יש מקילים לעניין "לא ישבו" שגוי שבפועל שומר שבע מצוות רשאי לגור בארץ, מכל מקום אסור למכור לו קרקע מצד "לא תחנם" שחל על כל מי שלא הוגדר על ידי בית דין באופן רשמי כ"גר תושב", וכ"כ הנצי"ב.
^ 3. ידועה מחלוקת הראשונים, האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל. לדעת הר"ן (נדרים כח, א), רק בחוץ לארץ דינא דמלכותא מחייב, משום ששם הארץ שייכת למלך, וכל המתגורר בארצו חייב לציית לחוקיו ודיניו. אבל בארץ ישראל ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. ואילו לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם בארץ ישראל חל הכלל: 'דינא דמלכותא דינא'. משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון, מעניקה לשלטון את הכח לשלוט ולקבוע חוקים. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.
^ 4 עוד פסק הרב גורן זצ"ל (גליון רבני יש"ע מס' 16), על פי הרמב"ם (הל' מלכים א, ד) וספר החינוך (מצווה תצ"ח), שממשלה שתפשה את השלטון בסיוע קולות ערבים, אין להוראותיה שום תוקף. וכל זמן שרוב היהודים אינם תומכים בה אין לה סמכות לקבוע ולהורות בשום תחום הנוגע לעם היהודי וזכות אחיזתו בארצו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il