בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
קט

אפיקומן - חטיפתו והצנעתו

undefined

הרב יצחק שטסמן

ניסן תש"ע
13 דק' קריאה
קכג. אפיקומן - חטיפתו והצנעתו
' חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו', וברשב"ם

אי' ברמב"ם [חמץ ומצה פ"ז ה"ג] שחוטפין מצה זה מיד זה, כדי לעשות שינוי שישאלו הבנים, [והו"ד במהר"ם חלאוה כאן, ופירש דהיינו שגוזלין זה מיד זה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא יישנו, וע"ע להלן אות קכד ואות קסד בדברי הרמב"ם], וכתב החק יעקב [בסימן תעב ס"ק ב] דאפשר שמזה נתפשט המנהג במדינות אלו שמניחין לתינוקות לחטוף את האפיקומן, שעי"ז לא ישנו ויתעוררו לשאול, עכת"ד, [והו"ד באליה רבה שם, בבאר היטב בסימן תעג ס"ק יט בקצרה, ובערוה"ש שם סעיף ב].
אמנם בארחות חיים [לאב"ד ספינקא, סימן תעג ס"ק יט] הביא מספר 'מאורי אור' שכתב שהמנהג לגנוב האפיקומן הוא בדוי והבל, ובגויים נשמע שהיהודים מלמדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים וינצלו, ע"כ המונע משובח, עכת"ד. ולמעשה כתב ב'חוט שני' [להגר"נ קרליץ שליט"א, פסח פרק יז עמ' רב] שאין איסור בחטיפת האפיקומן ע"י התינוקות שלא ישנו, ומבטיחים להם דבר מועט. [אך כתב דנער קרוב לבר מצוה ודאי אין לו לחטוף את האפיקומן מאביו. וכמו"כ אין נכון מנהג הנערים שאין מחזירים עד שיבטיח להם אביהם מתנות ומעכבים הסעודה, ואביהם צריך לחפש ולמשמש בכל כלי ביתו, ומכריחים את אביהם למלא משאלות ליבם, וזה היפך מצות כיבוד ומורא אב, עיי"ש]. והגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד ב'הליכות שלמה' פ"ט הערה 210] אמר שהואיל ונשתבש בפי הבריות הביטוי 'גניבת האפיקומן', איך נרגיל התינוקות ל'גניבה' ולקבלת שכר על כך. והנוהגים במנהג זה טוב שיזהרו לכנותו רק 'חטיפה', עכת"ד.
ויש לציין בזה מה שכתב המהרי"ל [בסדר ההגדה, אות כא] שיש להניח את האפיקומן לפניו על השולחן תחת המפה, זכר ל'צרורות בשמלותם', והוסיף בזה"ל, ועוד, טוב להיות מונח לפניו, שלא ישכחנו לאכול בגמר הסעודה, עכת"ד, [ויש שגרסו בדבריו, 'למען יסתכל בו בכל שעה'], ולכאו' לדבריו צריך האפיקומן להיות לפניו במשך הסדר.
אמנם ב'פסח מעובין' [לבעל שיירי כנה"ג, אות רמד] כתב על דברי המהרי"ל הנ"ל שאין המנהג כן, אלא מניחים את האפיקומן תחת השולחן. והטעם כתב שיש חשש גם לאידך גיסא, דשמא בהיות האפיקומן לפניו יאכלנו בתוך הסעודה, ולאו אדעתיה. וכן אי' להדיא בארחות חיים [לרא"ה מלוניל, דיני ליל הפסח סימן יב] שהמנהג להצניע חצי המצה דאפיקומן, כדי שלא יבא ויאכלנה תוך הסעודה בשוגג, ולא יהיה לו מצה משומרת באחרונה. וגם בטור ובשו"ע [בסימן תעג סעיף ו] אי' דלאחר שבצע המצה, יתן חציה לאחד המסובין לשומרה לאפיקומן, והטעם כתב הב"ח [שם סעיף יא] שזהו שמא יאכל הכל בתוך הסעודה, עיי"ש, וממילא לפ"ז עדיף להניח האפיקומן שלא לפניו.
ובבאר היטב [שם ס"ק יט] הביא מדברי המהרש"ל [בשו"ת סימן פח] שראוי לכרוך האפיקומן בתוך מטפחת הידים ולהניח בין כרים וכסתות, זכר ל'משארותם צרורות בשמלותם', ולא להצניע לבד. והטעם שמצניעו בין כר לכסת פירש בעל ה'עמודי אור' [הו"ד ב'מקראי קודש', פסח ח"ב עמ' קמח] ע"פ האמור בגמרא [ברכות כד.] שבין כר לכסת הוי דרך שמירה, ואמר שלכן נותנים המצה המשומרת תחת הכר שהוא מקום המשומר, לזכר 'ושמרתם את המצות', שהמצה של מצוה תעשה לה שמירה.
והגר"ח מבריסק פירש גדר שמירת האפיקומן, שכיון שהאפיקומן הוא זכר לאכילת הפסח שאוכל באחרונה, לכן גם הצנעתו היא זכר לפסח, שמצינו בקרבן הפסח שהיה צריך שמירה שלא יהיה היסח הדעת. [הו"ד ב'מקראי קודש' ח"ב עמ' קמח, עיי"ש מה שהאריך בזה].

קכד. 'חוטפין מצה' - להזדרז באמירת ההגדה או לעשות שינויים
בגמ' 'חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו', וברשב"ם

אמרו בגמרא 'חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו', ופירשו רש"י ורשב"ם [בפירוש שני] ד'חוטפין מצה', היינו שאוכלים מהר. וגם בפירוש ההגדה [במעשה דר"א] כתב רשב"ם דמעשה דרבי אליעזר ורבי יהושע וכו' שהיו מספרין כל אותו הלילה, היה רק אחר שסיימו אכילת מצה, דהא אמרו 'חוטפין מצה בליל הפסח בשביל שלא ישנו'. וכן כתב הכל בו [בסימן נא] בתו"ד בזה"ל, יש לנו לספר כל הענין כמו שכתוב 'למען תזכור' [דברים טז ג], ומתחילין בגנות ומסיים בשבח, ואז יצאנו ידי חובתינו, אך המספר ביציאת מצרים אחר אכילתו , הרי זה משובח. והמשיך שם, 'מעשה ברבי אליעזר', וזה ודאי היה אחר אכילה, דאי קודם אכילה, הא אמרינן 'חוטפין מצה בלילי הפסח בשביל שלא ישנו', עכ"ל.
ו גם בשו"ת מהרי"ל [סו"ס צד, והו"ד בחק יעקב סימן תעא ס"ק א] כתב שכשחל יו"ט במוצאי שבת ושכח ולא אכל סעודה שלישית בשבת קודם מנחה קטנה, עדיף שיאכל פת אחרי מנחה קטנה מלעשות במיני תרגימא, ורשאי לאכול סעודה שלישית אחרי מנחה קטנה, ודוקא בערב פסח שחל בשבת הקילו לעשות סעודה שלישית במעשה קדירה, אבל שאר ערב יו"ט עדיף לעשותה בפת. ועוד, שבשאר ימים טובים רגילים להמתין הרבה במוצ"ש ליום טוב אחר חשיכה עד שיאכלו, כי אינו מוכן כל דבר, משא"כ בליל פסח שצריך למהר בשביל התינוקות והאפיקומן.
ועי' במשנ"ב [בסי' תעב ס"ק ג ובשעה"צ שם ס"ק ב] מה שכתב בביאור דברי הרשב"ם, והביא ב' פירושים אם היינו רק להזדרז להתחיל הסדר, כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה, וממילא ישאלו, [ועי' ב'חוט שני' (להגר"נ קרליץ שליט"א, פסח פרק יז עמ' קפג-קפד) שלכן יש להכין את כל ההכנות לליל הסדר, המצות, היין, הכוסות והכזיתים וסידור המקומות להסב עליהם, קודם לכתו לביהכ"נ להתפלל, שיוכל להתחיל בסדר מיד בבואו מביהכ"נ, עיי"ש עוד פרטים בזה], או שגם יש למהר ולהגיע למוציא מצה, שע"י אכילת המצה, המרור והטיבול בחרוסת, ישאלו התינוקות הכל, [וכתב דאף שבסדר ההגדה תיקנו 'מה נשתנה', אין בכך כלום, שעיקר השאלה והתמיהה של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה בעיניו], והניח בצ"ע, עיי"ש. [ובעל הקה"י (ב'ארחות רבינו' ח"ב עמ' סג) היה חושש לזה, ומטעם זה לא היה אומר פירושים על ההגדה, כדי להזדרז לאכילת מצה, (ורק בתוך הסעודה היו אומרים תורה ופירושים על יציאת מצרים), לקיים 'חוטפין מצה' לשיטות אלו דהיינו שממהרים כדי להזדרז לאכילת מצה].
אמנם הרמב"ם [חמץ ומצה פ"ז ה"ג] פירש מה שאמרו 'חוטפין מצה' באופן אחר, עיי"ש שכתב בזה"ל, וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם 'כך וכך אירע' ו'כך וכך היה'. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו, עיי"ש, והו"ד הרמב"ם במהר"ם חלאוה כאן. [וכעי"ז כתב המאירי כאן בפירוש ראשון בזה"ל, וכן חוטפין מצה, כלומר שמתעסקים בה דרך המיה וחטיפה זה מזה, כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה, ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה]. והיינו שהרמב"ם פירש דכל הנך מילי דמייתי בסוגיין, מחלקין קליות ואגוזים וחוטפין מצה, דהיינו עקירת השולחן וחטיפת מצה זה מיד זה, כולם הם כדי לעורר התינוקות שישאלו 'מה נשתנה'. [וע"ע לעיל אות קכג ולהלן אות קסד בזה].
ופירוש נוסף ב'חוטפין מצה' מצינו במהרי"ל [סדר ההגדה, אות לז] בשם מהר"י סגל, שכתב שבכל ימים טובים נכון להרבות מאכלים, מלבד בשתי לילות הסדר, משום שבהם צריך לאכול אח"כ אפיקומן. ואע"פ שהאפיקומן נאכל על השובע, מ"מ אינו נאכל אכילה גסה שאחריה קץ באוכלין. ועוד, למען לא ישנו התינוקות וישאלו, לחד פירוש דפירש כן הא דאמרו בסוגיין 'חוטפין מן התינוקות'. והביא שגם המהר"ש דרש שכל שינויים שיוכל לעשות כדי שישאלו התינוקות יעשה ומשובח הוא, כגון לחטוף מה שבידו וכה"ג, דהקב"ה מתאוה ליה וכו'. (וסיים בזה, ואמר מהר"י סגל דחולקין להם פירות כרצונם, כדי שלא ישנו. ועוד טעם שלא ירבה בסעודה, שצריך אחריה לגמור הלל והלל הגדול ולסיים הגאולה. וכי ירבה באכילה יהא נטרד).

קכה. ביטול תינוקות מלימודם בערבי שבתות וערבי ימים טובים
בגמ' 'אמרו עליו על ר"ע מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים ועיוה"כ'

אי' ברמב"ם [ת"ת פ"ב ה"ב] שלא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים וכו', ולא ציינו הנו"כ והב"י מקור לדבריו.
אמנם בבאר הגולה [יו"ד סימן רמה אות יח] כתב להביא מקור לדין זה מברייתא דסוגיין, שאמרו עליו על רבי עקיבא שמימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים, דמשמע מזה שרק רבי עקיבא החמיר בכך, ואילו שאר החכמים עשו כן גם בשאר ערבי שבתות וימים טובים, עיי"ש. וגם בצפנת פענח [על הרמב"ם שם] ציין להא דסוגיין [ולסוכה כח. דאי' כעי"ז על רבן יוחנן בן זכאי. וע"ע בספר המפתח (על הרמב"ם שם) שהביאו כן מעוד אחרונים שכתבו כן].
ובערוך השולחן [שם בסעיף יב] הוסיף שגם בראש חודש המנהג להניח התינוקות בסוף היום, וכן בחנוכה, וכפי המנהג כן יעשו.

קכו. 'שמחה ביום טוב' בזמן הזה - באכילת בשר ובדברים שלבו מוצא בהם קורת רוח
בגמ' שם, 'בזמן שביהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר וכו', ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין וכו''

אמרו בסוגיין, תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר וכו', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש', ומבואר שבזמן הזה מקיימים שמחה ביין גרידא, ולא בבשר.
אמנם הרמב"ם [בהל' יו"ט פ"ו הי"ח] פירש מצות שמחת ביו"ט, וכתב דלנשים קונה בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין וכו', עכת"ד, ועי' בב"י [בסימן תקכט] שכתב לתמוה על כך שהצריך הרמב"ם לאכול בשר ולשתות יין, שהרי בסוגיין אמרו להדיא שבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, ומשמע דביין סגי בלא בשר.
ועי' בב"ח [שם] שיישב דברי הרמב"ם, דסובר הרמב"ם דממתני' דחולין [פג.] שאמרו שבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כורחו וכו', והיינו משום שהיו מרבים בשמחה לעשות סעודה, [וכדפירש רש"י שם], והלכה זו היא גם בזמן הזה, מוכח דאיכא נמי שמחה בבשר אע"פ שאינו בשר שלמים, וכן אמרו [בשבת קיח:] לענין שבת, במה מענגו לשבת, בבשר שמן ובדגים גדולים. ועד"ז כתב היש"ש [בביצה פ"ב סימן ה] ליישב דברי הרמב"ם דהא פשיטא שאין שמחה אלא בבשר, דהא שמחת יו"ט היא הסעודה, ואין נקראת הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר.
וכתבו הב"ח והיש"ש דבסוגיין רק אמרו שבזמן שבית המקדש קיים היתה עיקר השמחה באכילת בשר השלמים, והיו עומדים על קרבנותיהם ואיכא בזה תרתי, שמחה הבאת שלמים לה' ושמחת אכילת בשר. ולכן היה אז מספיק להם שמחה זו גם אם לא היו שותים יין כ"כ, [עי' ביש"ש דהיינו שבתוך הסעודה היו שותים רק מים, ולא היו שותים יין כדי לרוות גופו לשמוח ביו"ט, אלא רק לכוס של ברכה. או בצמצום כפי צורך אכילה, או יין מזוג הרבה], אבל עכשיו שהמקדש חרב ואין לנו שמחת שלמים וערבה כל שמחה, אין שמחה בבשר אלא יחד עם יין, וזולתה אינו יוצא ידי חובה בשמחת יו"ט. (והוסיף הב"ח שכיון דלא אשכחן קרא דכתיב שמחה בבשר שאינו של שלמים, לכן עיקר השמחה אינה בבשר אלא ביין). וכעי"ז כתב הכפות תמרים [סוכה מב ב, בתירוץ השני]. וסיים היש"ש דאדרבה, במה ישמח את עצמו אם לא שישתה וישכח רישו [-צערו ועוניו], לשמוח ולבטוח בה' שיחזור אלינו, ואף בימי גליותינו בהיותינו בארץ אויבינו לא מאס ולא געל אותנו להפיר בריתו וכו', עכת"ד.
ועפ"ז הביא הביאור הלכה [שם ד"ה כיצד] למעשה שגם בזמן הזה אף שאין לנו בשר שלמים, מכל מקום יש מצוה גם באכילת בשר, משום שנאמרה בו שמחה. (וכתב הביאור הלכה דהשו"ע שלא הזכיר בשר, אזיל לשיטתו [בדבריו בב"י] שכתב ע"פ סוגיין שבזמן הזה אין שמחה ע"י אכילת בשר).
ובערוך לנר [סוכה מב: ד"ה שנאמר] כתב ליישב דברי הרמב"ם באופ"א, שהרמב"ם לא פסק כרבי יהודה בן בתירא דסוגיין דיליף דין שמחה מקרא ד'ושמחת שלמים', אלא כברייתא דחגיגה ח: שדרשו שמחה מקרא ד'ושמחת', מי שיש במינו שמחה, ולדרשה זו גם בשר חולין בכלל, דהא אפילו עופות ומנחות הוי מרבינן אי הוי במינם שמחה, (אך כיון שאין במינם שמחה, בעינן בשר בהמה, עיי"ש, [והאריכו בזה הפוסקים, עי' שו"ת חוות יאיר סו"ס קעח שגם כתב שאינו יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות, אך כתב דמ"מ מקיים בהם שמחת יו"ט קצת, לפי מנהג העולם שבמשתאות החשובות מפרנסים בעופות, (ועי' בשו"ת שבט הלוי שהובא בסמוך), ועי' דרכי תשובה יו"ד סימן פט ס"ק יט, ועוד, ואכמ"ל]), וממילא שייך גם בזמן הזה.
ובדומה לנדון זה מצינו בפוסקים לענין אכילת בשר בסעודת ברית, עי' בשל"ה [ריש מסכת שבת, ד"ה במסכת] שכתב לדון אם יש ללמוד בק"ו לאסור סעודת ברית שחל בערב שבת, [שכתב בזה הרמ"א (באו"ח סימן רמט) שסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה ופדיון הבן מותר, וכן המנהג פשוט], ממה שאסרו לאכול בשר בסעודת ברית שחלה מראש חודש אב עד התענית אלא מנין מצומצמם, אף שאיסור אכילת בשר בימים אלו הוא רק מנהג, וא"כ כל שכן קביעת סעודה בערב שבת, או שיש לדחות דשאני ברית מראש חודש אב שאפשר לקיים הסעודה במאכלי חלב. והביא השל"ה בשם רבו שדחה חילוק זה שאפשר לקיים הסעודה במאכלי חלב, שהרי אין שמחה בלא בשר, ואעפ"כ אסרו לאכול בשר בסעודת הברית מראש חודש אב. [וא"כ מוכח מדבריו שגם בזמן הזה השמחה היא בבשר]. אמנם העולת שבת [סימן רמט סוס"ק ב, הו"ד במג"א שם] נחלק, ודחה טעם זה מהא דאמרו בסוגיין דהא דאין שמחה אלא בבשר, היינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים והיה בשר שלמי שמחה, משא"כ בזמן הזה אין שמחה בבשר. אמנם המגן אברהם [שם בסימן רמט ס"ק ו] כתב לדחות דברי העולת שבת, שבגמרא בסנהדרין [ע:] מבואר שגם בזמן הזה יש שמחה בבשר, עיי"ש בגמרא שאמרו לגבי בן סורר ומורה שכל זמן שהבשר כשלמים אית ביה משום שמחה. [עי' במחצית השקל וביד אפרים שם שכתבו לפרש כן דברי המגן אברהם, וכ"כ המנחת פתים (למהר"ם אריק, יו"ד סו"ס רסה) להוכיח מדברי המג"א שם שאין יוצאים ידי חובת סעודת ברית מילה אלא בבשר]. ועי' גם בפסקי תשובה [סימן קצד, עמ' 44 בהערה שם] מה שכתב ע"פ דברי השפת אמת שצריך בשר לסעודת ברית.
ולמעשה כתב בשו"ת שבט הלוי [ח"ג סימן יח-ב] שלכתחילה ראוי לעשות סעודת ברית מילה בבשר ולא בדגים, והוסיף שאם אפשר יעשה בבשר בהמה, שבו כתיב 'שמחה', ועליו אמרו 'אין שמחה אלא בבשר', והביא מדברי החוות יאיר [הנ"ל] שכתב שקצת שמחה יש גם בעופות, [ועיי"ש בשבט הלוי שהאריך בזה], וכתב דמוכח בירושלמי [פסחים פ"ד ה"א] ובשו"ע [או"ח סי' תקלג, ומג"א שם ס"ק ח] שגם בדגים מקיים שמחת יו"ט, וכיון שיש קצת שמחה, יוצאים מן הדין בסעודת ברית מילה גם בדגים. וסיים השבט הלוי דמ"מ מנהגנו שגם ביום טוב אין מהדרין דוקא על בשר בהמה.
ודבר חידוש במצות שמחה מצינו ביראים [דפוס ישן סימן קכו], שכתב שם בזה"ל, ומה היא מצות שמחה כדתניא בערבי פסחים וכו' ובמה משמחן ביין, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם וכו' נשים בראוי להן בבבל בבגדי צבעונין וכו', ותניא ריב"ב אומר בזמן שביהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר וכו' ועכשיו אין שמחה אלא ביין וכו'. למדנו מכאן שכל שמחה הראוי לאדם וכל דבר שמחה המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבו בו מוצא שמחה וקורת רוח, באכילה ושתיה ובטיול, ובכל דבר ששמחה הוא לו חייב לעשות, עכת"ד, וכן כתב היראים להלן מינה [בסי' קכז, וב'יראים השלם' בסימן רכז], ולא יין בלבד אלא כל דבר שמשמח את האדם וכל דבר שנודע ששמחה הוא לו, חייב אדם לעשות. כדתניא בערבי פסחים וכו', למדנו שבכל דבר המשמח את האדם חייב אדם לשמוח ולשמח עמו עניים מחוסרי הוצאת שמחה, עכת"ד.
ובפירוש 'סביב ליראיו' [להגר"א וולקין זצ"ל, על היראים שם] כתב להעיר מזה על היש"ש [הנ"ל] שכתב שצריך לאכול בשר דוקא, משום ששמחת יו"ט היא הסעודה, ואין נקראת הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר, עכת"ד, [וכנ"ל], ולכאו' דברי היש"ש הם שלא כדברי היראים, שלמבואר ביראים הכל תלוי בדבר שלבו מוצא בו שמחה, וממילא לאדם שערבים לו מאכלי חלב יותר, אינו חייב אלא בהן שמוצא בהם שמחה וקורת רוח. (ובמה שכתב היראים 'טיול', פירש ב'סביב ליראיו' דהיינו כמבואר בשו"ע [או"ח סימן שא סעיף ב] שבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר להם בשבת, והיינו משום שזה עונג שהם, וכן כתב הרמ"א [שם] שמותר לטייל בשבת מטעם זה, עיי"ש בנו"כ).


קכז. האם יש מעלה בשתיית שלש כוסות, כשאין לו יין לארבע כוסות
בגמ' 'ארבעה כסי תקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא'

דנו בסוגיין אמאי אין חשש 'זוגות' בשתיית ארבע כוסות, ובתירוץ שני אמרו שארבע כוסות תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה. וכתב הרש"ש דמלשון זה ד'כל חדא מצוה באפי נפשה', משמע דד' כוסות אין מעכבין זו את זו, ואם אין לו אלא שלש כוסות, ישתה אותם לכה"פ.
כמו"כ כתב המהר"ל [בגבורות ה' פרק מט סוד"ה והרמב"ן] שמכך שאמרו שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, יש ללמוד שאם אין לו ד' כוסות אלא רק שלש כוסות, ישתה אותן הכוסות, דהא כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו. אך דחה המהר"ל שאין ללמוד מזה, שדוקא לגבי כך שאין כל הכוסות שתיה אחת אמרו שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, ולכן אין חשש זוגות בזה כיון שלכל כוס מהם יש טעם בפני עצמו, אך מכל מקום מעכבין הם זה את זה. וחזר ע"ז המהר"ל בהמשך דבריו שם [בד"ה כלל הדבר] שאע"פ שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, מכל מקום אינם לגמרי מצות מחולקות, ואם אין לו כל הד' כוסות, אינו צריך לשתות לכה"פ ב' או ג' כוסות שיש לו, דאינם מחולקים לגמרי, (ועיי"ש מה שכתב לפ"ז לדון בדברי הרי"ף שכתב שמטעם זה שמבואר כאן דכל חדא מד' כוסות מצוה באפי נפשה, יש לברך על כל כוס וכוס מד' כוסות בורא פרי הגפן. ועי' במהר"ל שם אם מש"כ בזה, ואם לפ"ז אין צריך לברך 'הגפן' על כל כוס וכוס. [ועי' ברא"ש סימן כד מה שכתב ע"ז. והובא טעם זה בביאור הלכה סימן תעג סעיף ו ד"ה ואינו, עיי"ש]).
אמנם בחידושי רבינו דוד כתב בפשיטות שאם שתה כוס אחד או שתים, לא עשה ולא כלום, עיי"ש מה שפירש דהא דאמרו 'כל חד וחד מצוה באפי נפשה', היינו דוקא לענין זה שאינם מצטרפים זה עם זה לזוגות, ולא שיש מצוה בשתיית חלקם, עיי"ש.
והאריכו הפוסקים איך יעשה למעשה מי שאין לו יין לכל הד' כוסות אלא רק לב' או ג' כוסות, לאיזה דברים יקח כוסות אלו ומה יעשה בלא כוס, אם ההגדה, ההלל או ברכת המזון, עי' במגן אברהם, אליה רבה, חק יעקב ומשנ"ב [ר"ס תפג], ומפורש בדבריהם שגם אם אין לו יין לכל הד' כוסות, צריך לשתות עכ"פ מה שיש לו, עיי"ש. [ולכאו' גם מה שכתב רבינו דוד שאם לא שתה ד' כוסות לא עשה ולא כלום, היינו רק לגבי מצות ד' כוסות, אך עכ"פ צריך ליקח כוסות אלו כדי לקיים עכ"פ קידוש, וכוס ברכת המזון וכו', ודו"ק]. וע"ע בברכ"א לעיל קח. [ד"ה ועוד יל"ח] מה שכתב בנדון זה.
וגדר בנדון זה כתב ב'מקראי קודש' [פסח ח"ב עמ' קז, וכן אי' בחדושי ההר צבי בסוגיין], די"ל שבתקנת ד' כוסות איכא ב' מצוות, א', שתיית ד' כוסות יין דרך חירות, [ומצוה זו י"ל שהיא בשתיית ד' כוסות דוקא], ומלבד זה אמרו ד'כל חד וחד מהכוסות נעביד ביה מצוה', והיינו מצות אמירת ד' דברים על הכוס [-קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל]. וא"כ י"ל שרק לגבי החלק של מצוות אמירת ד' דברים אלו על הכוס אמרו שאינם מעכבים זא"ז, ובזה אמרו דכל וחד מצוה באפי נפשה הוא, ולגבי זה יש סדר של עדיפות שתלוי ביתרון כל מצוה ומצוה לגבי שהיא טעונה כוס.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il