בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עםישראל

דף קיד

הודעה על סעודת נישואין ומילה

undefined

הרב יצחק שטסמן

ניסן תש"ע
24 דק' קריאה
קמג. האם יש להימנע מלהודיע על סעודת נישואין ומילה בלשון 'הזמנה'
ברשב"ם (קיג:) ד"ה בחבורת, ותוס' ד"ה ואין מיסב

אמרו בגמרא [קיג:] ששבעה מנודין לשמים, ואחד מהם מי שאין מיסב בחבורה של מצוה, וכתבו רשב"ם [ד"ה בחבורת] ותוס' [קיד. ד"ה ואין] דהיינו סעודת מילה, [והוסיפו התוס' דאמרו במדרש שניצול מדינה של גיהנם], וסעודת נישואין בתלמיד חכם, ובת כהן לכהן, וע"פ דבריהם כתב הרמ"א [ביו"ד סימן רסה סעיף יב] שכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים. והביא הפתחי תשובה [שם ס"ק יח] שטוב לבטל מה שהשמש קורא לסעודת ברית מילה, כי אולי לא יגיע המוזמן מטעמים המתהוים, ויהיה ח"ו בכלל נדוי, עיי"ש.
והנה בדבריו הזכיר הרמ"א רק סעודת מילה, אמנם מקור דברי הרמ"א הם מרשב"ם [קיג:] ותוס' [קיד.] בסוגיין, ובדבריהם מבואר דה"ה סעודת נישואין באופן דהוי סעודת מצוה, כגון בת כהן לכהן, עיי"ש. וכן הובא ב'מנהגים' לבעל הלבוש [שנדפסו בסוף הלבוש או"ח, אות לד] דהא דאמרו דמי שאינו נהנה מסעודת מצוה הוי מנודה לשמים, היינו כגון סעודת מילה וסעודת נשואין דבת תלמיד חכם לתלמיד חכם ובת כהן לכהן וכו', עיי"ש. וע"ע מה שכתב בזה בשו"ת דברי יציב [יו"ד ח"ב סימן קסג].
אמנם בשו"ת אגרות משה [או"ח ח"ב סימן צה] כתב שבדוקא כתב הרמ"א דבריו רק על סעודת מילה ולא על סעודת נישואין, [וכתב דזו כוונת הגר"א בביאורו שציין 'עי' תוס' פסחים קיד.' שנתכוין בזה להקשות על הרמ"א, שהרמ"א הביא דין זה רק בסעודת מילה, ואילו התוס' הזכירו בדבריהם גם סעודת נישואין]. וכתב האגרות משה שכן הוא המנהג עתה שרק לסעודת מילה יש הרבה שמהדרים שלא לקרוא, ואילו לסעודת נישואין לא ראינו שמהדרים שלא לקרוא, אף בנישואי תלמיד חכם, [ופירש דהא דחמורה סעודת מילה אין זה משום שיש על האדם חיוב מצד עצמו לילך לברית מילה, אלא משום כבוד המצוה הגדולה דמילה המוטלת על אבי הבן, ולכן כשנמנע ולא נענה לקריאה לבוא, הרי הוא כמנודה], ובעיקר האופנים שנחשב הזמנה שמחוייב לבא מחמתה, האריכו מחברי זמנינו בפרטי הדינים בזה, ואכמ"ל.
ובשם הגרי"ש אלישיב שליט"א הובא [ב'הערות' כאן] היתר נוסף לצאת מחשש נידוי כשמזמינים להשתתף, ע"פ מה שכתבו התוס' כאן שהאזהרה דסוגיין היא דוקא כשיש שם בני אדם מהוגנים, וכמו שאמרו בגמרא [בסנהדרין כג.], 'נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין לסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם', וממילא כשהזמינוהו לסעודה ואינו יודע מי יסב שם ואם הוא אדם הגון שיסב עמו, אינו צריך ללכת.
ובעיקר דין זה יש לציין מה שכתב הרשב"ץ [בפירושו 'מגן אבות', אבות פ"ג מ"ג], שהטעם שתלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הרי הוא כמנודה לשמים, זהו משום שהיה מנהגם לדרוש בסעודה בדברי תורה, וכמו שמצינו בכמה דוכתי, וכן הא דאי' במדרש רות [פרשה ו] במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר, שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. (וסיים הרשב"ץ שזהו מנהג יותר נכון ממה שנשתנה עתה המנהג לדרוש רק בבית הכנסת קודם הסעודה, ונשאר מקום הסעודה לעמי הארץ המנבלים את פיהם וכו'), עכת"ד. [ולכאו' גם מדבריו משמע דשייך טעם זה בכל הסעודות, ולא דוקא בברית, ודו"ק].
דבר חידוש בזה מצינו בפירוש רבינו חננאל [בדף קיג:], שהביא הך 'יש אומרים אף מי שאינו יושב בחבורה של מצוה, כגון קידוש וכיוצא בו', עכ"ל. והדבר תמוה, דקידוש הרי מחוייב כל אחד לעשות בעצמו, [והרי ודאי לא מיירי באדם שאינו עושה קידוש לעצמו], ומאידך, אם כבר עשה קידוש ויצא ידי חובתו, מה מצוה יש להסב בקידוש של אחר. ויש שפירשו דכוונתו לקידוש החודש, דאמרו בגמרא בסנהדרין ע: דנחשבת סעודה של מצוה, (ועי' רמב"ם [הל' קידוש החודש פ"ג ה"ז]. ובירושלמי [פ"א ה"ד] אי' דלחד פירושא שם היינו 'סעודת ראש חודש' דאמרו שם על זה דמקדימין ולא מאחרין, עי' ערול"נ [בסנהדרין שם]. [מהגרא"ד אוירבך שליט"א]. ועי' במסכת סופרים [פי"ט ה"ט] שהיה נוסח ברכה מיוחדת שהיו אומרים בקידוש החודש לאחר שבירכו ברכת הגפן 'ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גידל וכו', הורם ולימדם זמנים חדשים וכו' מינה נבונים סודרי עתים פילס צורינו וכו'', עיי"ש עוד).

קמד. הטבלת המצה בליל הסדר בחרוסת או במלח
במתני' 'הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת וכו''

אי' בסדר רב עמרם גאון [בסדר פסח, ח"ב סימן פב] וברמב"ם [חמץ ומצה פ"ח ה"ח] שמטבילים את המצה בחרוסת, והו"ד בטור [סימן תעה סעיף א], ותמה ע"ז הטור [שם] והאגור [סימן תתט], דמה ענין חרוסת בטיבול זה.
והאבודרהם [סדר ההגדה] פירש שטעם הטיבול הוא משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. אמנם הטור דחה טעם זה, שאם טעם הטיבול הוא משום שאין במצה מלח, א"כ לא הו"ל להטביל המצה בחרוסת אלא במלח, [וכדאי' בירושלמי שמטבילים אותה במלח].
(וכשיטה זו שמטבילים את המצה במלח הביא השו"ע [שם בסעיף א, וכתב ע"ז הלבוש שם שזהו משום שאין לאכול הפת שמברכים עליו תפל בלא מלח, משום 'הקריבהו נא לפחתך']. אמנם הרמ"א שם כתב ע"ז שאין המנהג להטביל את המצה במלח בלילה הראשון, משום שמעיקר הדין פת נקיה אין צריך מלח. והטעם שלשיטה זו אין מטבילים במלח כמו בשאר ימות השנה, כתב המהרי"ל [בסדר ההגדה, עמ' קי, אות לב] בשם המהר"י סגל שזהו משום חיבת מצה, [והוסיף שזהו על דרך הא דמצינו (במגילה כא:) לענין מגילה דמשום חיבת הנס נותן לב לשמוע, ולכן אף דבעלמא תרי קלי לא משתמעי, מכל מקום במגילה אפילו עשרה קוראים ועשרה מתרגמין ושמע מאחד מהם יצא, וה"נ בזה], והו"ד המהרי"ל בחק יעקב [בסימן תעה ס"ק ד] בשו"ע הגר"ז [סעיף י], ובערוך השולחן [שם סעיף ה]. ופירש בשו"ע הגר"ז שם דהיינו שמשום חיבוב מצוות מצה רוצים לצאת ידי חובה במצה שאין בה תערובת טעם אחר כלל. [אף דמעיקר הדין אין חשש בכך שמערבים בה מלח].
והלבוש [שם סעיף א] פירש שהטעם שבליל הפסח אין נוהגים להטביל המצה במלח, [אף דבעלמא מטבילים גם פת נקיה במלח], כדי לקיים 'לחם עוני' טפי. אמנם הערוך השולחן [שם סעיף ה] כתב לדחות דברי הלבוש, דאטו עני אוכל מצה בלי מלח. (וסיים הערוך השולחן שכמדומה שעכשיו רגילים לטבול המצה במלח, מפני שעי"כ יפה יותר טעם המצה, והוי הידור מצוה טפי).
עוד הקשה המנהיג [סימן עט, הו"ד בטור שם] על שיטה זו שמטבילים המצה בחרוסת, שהרי המצה היא זכר לחירות, ואילו החרוסת הרי היא זכר לטיט, וא"כ האיך יתחברו המצה עם החרוסת [-דהיינו החירות והשעבוד] זה עם זה, שהרי אדרבה, זה סותר את זה. ועוד, הרי מצה היא דאורייתא ואילו החרוסת דרבנן, וא"כ דלמא אגב חוליה דחרוסת מבטל לטעמא דמצה דאורייתא. [ואמנם יש לציין דלכאו' כמו"כ מצינו באכילת כורך בזמן הבית, שהיו מטבילים את המצה והמרור בחרוסת, לשיטות שסוברים כן, (עי' בנדון זה להלן אות קנד), אף שרק מצה דאורייתא, ולא חרוסת].
אמנם האבודרהם [בסדר ההגדה] כתב שיש מקור לשיטה זו שמטבילים המצה בחרוסת, ממה שאמרו בגמרא [קטו:] נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני, וחזינן ד'המוציא' נקרא טיבול שני. והב"ח [בסימן תעה אות ה] הוסיף שיש להביא מקור לשיטה זו שמטבילים את המצה בחרוסת, מהא דפליגי תנאי במשנה [בדף קיד.] אם חרוסת מצוה או לא, ולכאו' מאי נפק"מ בפלוגתייהו, [שהרי מבואר בטור וברמב"ם שגם למאן דס"ל דהחרוסת מצוה, אעפ"כ אין מברכים על אכילתה, לפי שהיא טפלה למרור, וכדלהלן אות קמו], אלא ודאי דלת"ק דס"ל שאין החרוסת מצוה ואינו מביאו אלא משום קפא, לא צריך חרוסת אלא לאכילת המרור וירקות, אבל לר"א ברבי צדוק דחרוסת מצוה זכר לטיט, א"כ גם למצה צריך חרוסת, וכיון שהרמב"ם [בהלכות] פסק כרבי אלעזר ברבי צדוק, [וכדלהלן אות קמו], א"כ גם לטיבול המצה צריך חרוסת.
והוסיף הב"ח דלשיטה זו שמטבילים המצה בחרוסת, יש ליישב מה שהקשו הראשונים [הנ"ל] דהיאך שייך לחבר המצה והחרוסת יחד, כיון שהם סותרים זה את זה, שהמצה היא זכר לחירות [עי' להלן אות קעג בנדון זה, וב'זכר' שיש במצה], ואילו החרוסת היא זכר לטיט, דס"ל לשיטה זו שכוונתינו בטיבול המצה בחרוסת להורות שהוציאנו השי"ת מהעבדות שהיתה בטיט [-שהחרוסת היא זכר לו] לחירות [שהמצה היא זכר לו]. והוסיף הב"ח דמשא"כ בטיבול המרור בחרוסת, כוונתינו להורות דהמרירות שמיררו אותנו המצרים היינו בעבודת הטיט.

קמה. אכילת קרבן הפסח בתחילת הסעודה
במתני' 'ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח'

המהר"ם חלאוה [לקמן קיט: בפירוש ראשון] הביא שגם בזמן שהיה בית המקדש קיים היו אוכלים פסח מצה ומרור קודם הסעודה, וכדמשמע גם במתני' דידן, ורק היו מניחים כזית מהפסח לאחר סעודה כדי שיהיה נאכל לאחר השובע, וכמו שאנו עושים במצה זכר לפסח, עכת"ד. וכעי"ז כתב המאירי. וגם הרמב"ם [בהל' חמץ ומצה פ"ח ה"ז-ט] כתב שאחרי אכילת המצה אוכל מהפסח, ואח"כ אוכל סעודתו, ובסיום סעודתו אוכל מבשר הפסח אפילו כזית, עיי"ש.
אמנם בפירוש שני כתב המהר"ם חלאוה שם שכל הפסח היה נאכל בסוף הסעודה, עיי"ש. וכתב דמתני' ד'הביאו לפניו גופו של פסח' מיירי כשיש לו אוכלים מועטים, ואינו מביא חגיגה אלא פסח בלבד. אך כשיש לו חגיגה, נאכל הפסח כולו רק לבסוף, עיי"ש. ועד"ז הסיק רבינו דוד [שם קיט: ד"ה ושמואל וכו' אבל אומר] שכשאין לו אוכלים מרובים שאינו מביא חגיגה, אוכל כל אכילתו מהפסח. (ובחידושי תלמיד הרשב"א כאן פירש הטעם בהא דתנן 'שבמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח', שזהו כדי שיגביהנו ויאמר 'פסח זה שאנו אוכלין', כדרך שאנו עושין במצה ומרור, עיי"ש. ולכאו' גם פירוש זה הוא לשיטה זו שהפסח היה נאכל רק לבסוף). [וע"ע להלן אות קנו].
ויש שכתבו דנדון זה אם גם בתחילת הסעודה אכלו מהפסח או רק בסוף הסעודה, תלוי בטעם הדין שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אם זהו כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, [וכדאי' בירושלמי שהובא בתוס' לקמן דף קכ. ד"ה מפטירין], או שזהו כדי שיהיה טעם מצה ופסח בפיו, [וכמש"כ התוס' שם בסוף דבריהם], דלטעם שלא יבא לידי שבירת עצם, ראוי שלא לאכול מהפסח בתחילת הסעודה כלל אלא רק על השובע, כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, ואילו לטעם שישאר טעם מצה ופסח בפיו, עיקר הקפידא זהו רק שיאכל מהפסח גם לבסוף, אך אין חסרון אם אוכל ממנו גם בתחילה.
ובאמת בחידושי רבינו דוד [שם קיט: ד"ה אבל אומר] הוכיח מהא דתנן לעיל [סט:] שבזמן שהוא [-הפסח] בא במרובה [-שהיתה חבורה מועטת ודי להם בפסח], אינו מביא חגיגה עמו, אלמא אין טעם אכילה על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, דא"כ אמאי כשאין לו אוכלים מרובים אוכל תחילת אכילתו בפסח, אלא הטעם שפסח נאכל על השובע זהו כדי שיאכלנו דרך שביעה ולא דרך רעבון, דבעינן 'למשחה' כדרך שהמלכים אוכלים.
[וע"ע במה שכתב בנדון זה דאכילה על השובע בפסח ב'מקראי קודש' פסח ח"א סימן כח, עמ' לא, עיי"ש].

קמו. גדר מצות חרוסת וטיבול ראשון בה
במתני' 'מטבל בחזרת', ורש"י, רשב"ם ותוס'

כתבו התוס' [ד"ה מטבל] דהיכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות, אין צריך לטבול בחרוסת, אלא או בחומץ או במים ומלח, עיי"ש, ולכאו' משמע מדבריהם שרק 'אינו צריך' לטבל בחרוסת, אך עכ"פ אם רוצה, רשאי לטבול גם טיבול זה בחרוסת. אמנם הרא"ש [בסימן כה] הביא שרבינו תם היה נוהג שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת, דהא קיי"ל כרבי אלעזר בר צדוק דאמר חרוסת מצוה זכר לתפוח וכו', א"כ ראוי לטבל בו רק בשעת טיבול המרור שהוא טיבול של מצוה, ולא בטיבול הראשון, דלאחר שמילא כריסו ממנו יביאנו למצוה, עיי"ש. (ונראה בדבריו שכן פירש גם ברשב"ם שכתב שטיבול ראשון אינו בחרוסת). והו"ד בטור ובב"י בסימן תעג. [וע"ע ברמ"א בסימן תעא סעיף ב שהביא שיש מחמירין שלא לאכול פירות בערב פסח, כדי לאכול חרוסת לתיאבון. (וסיים ע"ז הרמ"א שאין לחוש למנהג ההוא)], ועי' בביאור הגר"א שם שכתב ע"ז שזהו משום דקיי"ל כהך מ"ד [-ר"א ברבי צדוק] דאמר מצוה, עיי"ש.
ו בשם רב עמרם [סדר פסח, ח"ב סימן פא] והרמב"ם [חמץ ומצה פ"ח ה"ב] הביא הטור [בסימן תעג] שעושים טיבול זה בחרוסת. (וכמו"כ הביא הטור [בסימן תעה] מדברי רב עמרם גאון והרמב"ם שאת המצה לבדה מטבלים בחרוסת, [וכנ"ל אות קמד], עיי"ש מה שנתבאר בזה בעזה"י).
עוד כתב הרמב"ם [בפ"ז הי"א] לגבי החרוסת בזה"ל, החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים וכו', ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן, ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח, עכת"ד, וחזינן חידוש בדבריו, שעיקר מצות החרוסת זהו 'להביאה על השולחן' גרידא, ולא שהאכילה היא עיקר מצותה. [וכמו שדייק מדבריו במועדים וזמנים ח"ג סימן רנח, ופירש שזהו מחיובי ליל הסדר, וכמו השני תבשילין שמביאין על השולחן, שיסוד מצותן שיהיו מונחין על השולחן בעת אמירת ההגדה, וכמו"כ מצות חרוסת שתהיה מונחת על השולחן בזמן ההגדה. והטיבול אינו חלק ממצות החרוסת, אלא חלק ממצות המרור ושאר הדברים שמטבילין, עיי"ש ברמב"ם].
עוד מבואר מדברי הרמב"ם שפסק כדברי רבי אלעזר ברבי צדוק דאמר דחרוסת מצוה, וכתבו הלח"מ [שם], הב"ח [בסימן תעה ס"ק ו], הפרי חדש [בסימן תעג סעיף ה] והחק יעקב [שם ס"ק כה] דחזינן מדברי הרמב"ם שחזר בו מדבריו בפירוש המשניות [כאן], שכתב דלרבי אלעזר ברבי צדוק דאמר חרוסת מצוה, ס"ל שמברכים על אכילתה 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו על אכילת חרוסת', [וסיים שם הרמב"ם דמכל מקום אין הלכה כוותיה דרבי אלעזר ברבי צדוק]. ואילו מדבריו בהלכות [שהנ"ל] מבואר שגם לרבי אלעזר ברבי צדוק אין מברכים על אכילת החרוסת, שהרי כתב שהחרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו', והיינו כרבי אלעזר ברבי צדוק, ואעפ"כ לא הזכיר שצריך לברך על החרוסת. ויסוד ד"ז נתפרש במאירי כאן, שכתב שהרמב"ם [גדולי המחברים] בפירוש המשנה כתב שלרבי אלעזר ברבי צדוק מברכים על אכילתה, ואין הלכה כדבריו, ואילו בחיבורו לא כתב כן.
וכתב הלח"מ דמכל מקום צריך לתת טעם למה באמת אין מברכין על אכילת החרוסת, כיון דעכ"פ יש באכילתה מצוה דרבנן, דהא מברכים על מרור בזה"ז דהוא מדרבנן, עיי"ש עוד. ומצינו במפרשים שכתבו לפרש טעם שיטה זו שאין מברכים על החרוסת בכמה אופנים, וכמו שיבואר.
הפרי חדש [שם], התוס' יו"ט [כאן במשנה ה] והחק יעקב [שם ס"ק כה] כתבו שטעם הרמב"ם שאין מברכים על החרוסת, הוא כמש"כ הטור [בסימן תעה סעיף ב] שאין מברכים על החרוסת אע"פ שהוא מצוה, לפי שהוא טפל למרור, והובא טעם זה במהרי"ל [סדר ההגדה סימן לה].
בדומה לזה פירש בעל המנהיג [הל' פסח, סימן פ] שזהו הטעם שאין מברכים על החרוסת, משום שברכת 'על אכילת מרור' פוטרת את החרוסת, שהרי גם החרוסת היא זכר לטיט, והרי היא כמרור שהוא זכר לשעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים.
והראבי"ה [סימן תקכה, ד"ה ולאחר] כתב שהטעם שלא מברכים על החרוסת אע"פ שמצוה בפני עצמה היא, זהו משום שכיון שע"י טיבול אוכלים אותה, אין מברכים עליה, וכדקיי"ל בעיקר וטפל, שמברכים על העיקר ופוטר את הטפל. (ולכאו' כוונתו דאף שיש מצוה באכילת חרוסת, מכל מקום ענין מצוה זו היינו 'לטבול' החרוסת, ולכן אין על כך ברכה נפרדת אלא די בברכה על העיקר).
ועוד הביא המהרי"ל [שם] בשם המהר"ש טעם נוסף שאין מברכים על החרוסת, משום דהוי דבר הבא בתוך הסעודה. ואע"פ שאכלו עם החסא לבד, בטלה דעתו, עכת"ד. (ויש לעיין אם כוונתו בזה לתת טעם אמאי אין מברכים על החרוסת ברכת המצוות, או רק אמאי אין מברכים ברכת הנהנין על עצם אכילת החרוסת, ודו"ק).
והפרי חדש כתב טעם נוסף שאין מברכים על אכילת החרוסת אע"פ שהיא מצוה מדברי סופרים, משום שהחרוסת הוא רק זכר בעלמא לטיט.
ויש לתלות נדון זה בפלוגתא דאמוראי [לקמן קטז.] בהא דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק שחרוסת מצוה, ואמרו על זה בגמרא שם, מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, [-שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב 'תחת התפוח עוררתיך', רשב"ם שם], ורבי יוחנן אומר זכר לטיט, ואמרו בגמרא הלכך צריך לקהוייה, זכר לתפוח [-להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית ביה קיוהא], וצריך לסמוכיה זכר לטיט [-להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עב], והיינו דזכר לטיט זהו במראה החרוסת שהיא עבה, ולפ"ז עיקר המצוה היא במראה החרוסת, ולא בטעם, וכוותיה דהך מ"ד נקט הרמב"ם בדבריו בהלכות, [וכמש"כ שם, החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה, לוקחין תמרים וכו' ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן וכו'], וס"ל לרמב"ם דלפ"ז עיקר המצוה הוא רק להביאה על השולחן, ולא באכילתה. [וזה מה שסיים שם, ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח. וע"ע לקמן קטו ב, א"ר שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד]. [מהגרא"ד אוירבך שליט"א].
אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות נקט כמ"ד זכר לתפוח, ולדידיה המצוה היא בטעם שיש לחרוסת, וכמבואר בגמרא שם, ולכן המצוה היא באכילת החרוסת. [דבתחילת דבריו הביא הרמב"ם שם טעם דזכר לטיט למאן דלא ס"ל דחרוסת מצוה, וע"ז המשיך דרבי אלעזר ברבי צדוק חולק וס"ל דחרוסת מצוה, והיינו זכר לתפוח, ודו"ק].
(בעיקר שיטה זו דחרוסת מצוה, עי' בב"ח [בסימן תעה אות ה, וכנ"ל אות קמד] שכתב להביא מזה מקור לשיטת הסוברים שגם את המצה מטבילים בחרוסת, [עי' בנדון זה לעיל אות קמד], מהא דפליגי תנאי במשנה [בדף קיד.] אם חרוסת מצוה או לא, ולכאו' מאי נפק"מ בפלוגתייהו, [שהרי מבואר בטור וברמב"ם שגם למאן דס"ל דהחרוסת מצוה, אעפ"כ אין מברכים על אכילתה, לפי שהיא טפלה למרור, וכנ"ל], אלא ודאי דלת"ק דס"ל שאין החרוסת מצוה ואינו אלא משום קפא, לא צריך חרוסת אלא לאכילת המרור וירקות, אבל לרבי אלעזר ברבי צדוק דחרוסת מצוה זכר לטיט, א"כ גם למצה צריך חרוסת, וכיון שהרמב"ם [בהלכות] פסק כרבי אלעזר ברבי צדוק, [וכמש"נ כאן], א"כ גם לטיבול המצה צריך חרוסת).

קמז. קידוש על מאכלים משביעים כשאין לו פת ויין
ברשב"ם ד"ה שהיין גורם

כתב הרשב"ם [ד"ה שהיין גורם] 'שאם אין לו יין או פת אינו מקדש', וכתב הגריעב"ץ [בהגהותיו כאן] דהיינו שאם אין לו יין, מקדש על הפת, ואם אין לו גם פת ויש לו מאכלים אחרים, מקדש עליהם, שהסעודה קרויה לחם בכל מקום, וכל דבר שסועד הוא לחמו היכא דלא אפשר בפת, וכ"כ בדבריו במור וקציעה [בהשמטות, ובמור וקציעה הנדמ"ח הובא בסימן רעא], וכתב דה"ה לחולה שאינו יכול לקדש על הפת יקדש על מאכלו הראוי לו, עיי"ש.
וכתב בשו"ת אגרות משה [או"ח ח"ד סימן מ אות כה] דאף שסברת היעב"ץ נכונה שכל מאכל נחשב סעודת שבת לענין ליאסר לאכול בלא קידוש, וכמו שמצינו בגמרא לעיל [דף קה.] שאמרו שכשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש, ופירשו רש"י ורשב"ם [שם] דאלמא משחשיכה היא חשיבא סעודת שבת מאליה, ומיירי שם על כל דבר אכילה ושתיה, מ"מ לענין קידוש על שאר מאכלים לא מצינו דבר זה, ודבריו הם חידוש גדול שלא נמצא בשאר פוסקים זולת הגריעב"ץ, וגם היעב"ץ עצמו לא כתב כן אלא בהגהותיו על הש"ס ולא בסידורו בהלכות קידוש.
וכתב האגרות משה שלכן אין לנהוג כן למעשה, ואם ח"ו אירע כן בחולה שאסור לו לאכול פת, והוא נמצא בבית חולים שאין שם מי שיקדש עבורו על יין או פת, או אדם שנמצא בבית האסורים ולא הניחוהו להביא לשם יין ופת, אסור להם לקדש על שאר מאכלים, אלא יאכלו בלא קידוש, דלא גזרו שיתענה בשבת כשאין לו על מה לקדש. [וסיים האגרות משה שיותר משמע שאין הגהה זו מדברי הגריעב"ץ עצמו, אלא זהו הוספה מאיזה תלמיד טועה, שהרי סיים שם 'וה"ה להבדלה', וזה ודאי אינו, שהרי אפילו על פת אין מבדילין, עיי"ש עוד].
וע"ע לעיל [אות לט] בדין תמרים או פרי משבעת המינים לענין קידוש במקום סעודה, ודין קידוש במקום סעודה למי שכל מאכלו הוא שאר דברים.


קמח. 'דברים הרבה' שעונים על המצה - אמירת 'מצה זו' או אמירת הלל

בתוס' ד"ה הביאו לפניו מצה, 'לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה'

כתבו תוס' [ד"ה הביאו לפניו מצה] שמיד כשעוקרין השולחן מחזירין אותו והמצה והמרור עליו, שהרי צריך לומר בהגדה 'מצה זו' 'מרור זה', וכדאמרו בגמרא 'לחם עוני', שעונין עליו דברים הרבה, עכת"ד, ומבואר מדבריהם ד'עונין עליו', היינו מה שאומרים 'מצה זו'. ועד"ז פירש רבינו חננאל [בפירושו לעיל לו. ולקמן קטו:] ד'עונין עליו דברים הרבה', היינו שאומר 'מצה זו'.
ומבואר מדבריהם שלא פירשו כדברי רש"י [לעיל לו. ד"ה שעונין] ד'עונין עליו דברים', היינו שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה, ועד"ז כתב המאירי [לקמן קטו:] ש'עונין עליו דברים הרבה', היינו ההגדה והתחלת הלל, אלא לתוס' 'עונין עליו דברים הרבה', היינו מה שאומר 'מצה זו'.
(ומבואר מדברי רש"י והמאירי שלא רק את ההגדה צריך לומר על המצה שלפניו, אלא גם את ההלל צריך לומר על המצה, ולכאו' עניינו שההלל שבליל הסדר הוא חלק מסיפור יציאת מצרים המחוייב להיות על המצה. והגדר בזה פירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד ב'הליכות שלמה' פ"ט הערה סד], דההלל וההודאה הוא השלמת הסיפור, כי המצו"ע ד'למען תזכור את יום צאתך וגו', אין זה למען דעת קורות עם ישראל, אלא להודות לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמו שכתב המהר"ל [ב'גבורות השם' פרק א] שמצות סיפור יציאת מצרים אינה לומר סיפור הדברים בלבד, ולהגיד שבחו ונפלאות ה', שהרי 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו', אלא סיפור יציאת מצרים זהו כדי להודות לה' עליהם, שלא נהיה כפויי טובה שאיננו מודים על הנסים והנפלאות שעה לנו השי"ת, עיי"ש, וזהו החיוב על כל אדם בכל דור ודור לספר ביציאת מצרים בלילה זה, ולכן ההלל הוא חלק מסיפור יציאת מצרים, וגם הוא צריך להיות על המצה).
ואמנם יש חילוק בין לשון רש"י למאירי [הנ"ל], דהמאירי כתב 'התחלת הלל', ולכאו' היינו רק החלק הראשון של ההלל, שאומרים בסוף ההגדה, [ועי' בלבוש (סימן תפ סעיף א) שפירש טעם חלוקת ההלל, שחצי ההלל שקודם הסעודה מדבר ביציאת מצרים, ושייך לחלק ההגדה שקודם הסעודה דאיירי ביציאת מצרים. אך חצי ההלל האחרון וכן רוב סיפורי ההגדה שלאחר הסעודה, מיירי בשאר הגאולות ובגאולה העתידה, לכך קבעו לומר כולם אחרי הסעודה, וע"ע מה שהובא להלן אות קנט טעם נוסף בחציית ההלל], אך רש"י כתב 'שגומרים עליו את ההלל', ומשמע שכוונתו להלל כולו. ויתכן שזהו טעם הראשונים [שהביאו הב"י והרמ"א בסי' תעז סעיף א] שיקדים עצמו שיקרא גם ההלל קודם חצות, וזהו משום שגם את ההלל שאומרים אחרי ההגדה צריך לומר על המצה, ולכן צריך לאומרו בזמן שראוי לאכילת המצה.
ופירש הגרי"ש אלישיב שליט"א [הו"ד בהגדתו, עמ' 278] דאף שאין גומרים את ההלל אלא לאחר שנאכלו כל הכזיתים דמצה, מכל מקום כיון שהתחילו לומר כשהיה לפניו מצה, די בכך להכי, וכי היכי דמצינו דר"א בן עזריה סיפר ביציאת מצרים כל הלילה, אף שהוא סובר דאכילת מצה הוא עד חצות, והחיוב לספר ביציאת מצרים הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, [וכמו שהקשו האחרונים, וכלדהלן אות קעה], אלא שכיון שהתחיל כשמונחים לפניך, שפיר יכול להמשיך.
והטור [סימן תעג סעיף ז] הזכיר ב' עניינים אלו, שכתב שמחזיר הקערה שבה המצות, כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן 'לחם עוני' שעונין עליו דברים, וגם שתהא לפניו כשיאמר 'מצה זו', 'מרור זה', עכת"ד.
ועי' בב"ח [שם ס"ק יב] שכתב להעיר על הטור דלכאו' אין ראיה לדבריו מהגמרא, ש'עונין עליו' אין פירושו שעונין על המצה שנמצאת לפניו ממש, אלא פירושו שעל ענין הלחם עונים דברים הרבה, שעיקר ההגדה היא בפירוש מצות מצה שרומז לחירות, אך לא שצריך שתהיה המצה לפניו ממש בזמן אמירת ההגדה מטעם זה. [וכתב שגם מדברי הרמב"ם מבואר שאין מחזירין את המצה אלא כשאומרים 'מצה זו']. וסיים הב"ח שבאמת נראה מדברי הטור גופיה שלא נסמך על ראיה זו לגמרי, שהרי הוסיף 'וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו'. אלא כוונת הטור שכיון שעכ"פ צריך שתהיה המצה לפניו כשיאמר 'מצה זו', ושמא ישכח מלהביא לפניו את המצה באמצע קריאת ההגדה, לכן טוב שיחזיר את הקערה לפניו קודם שיתחיל ההגדה.
ועי' גם בדברי הגרי"פ פערלא זצ"ל [על הרס"ג מצו"ע לג, דף קפז-קפח] מש"כ בשיטות הראשונים באופן שאין לו מצה, אם פטור מלומר הגדה מטעם שצריך לומר ההגדה על המצה, או שהגדה היא מצוה נפרדת גם כשאין מצה.

קמט. אכילת כזית מצה בבת אחת
בגמ' 'אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה וכו' יותר מכדי אכילת פרס'

ממה שאמרו כאן 'אכלן לחצאין יצא', כתב הגר"א [בביאורו בסימן תעה סעיף א] שמשמע מזה שרק בדיעבד יצא כשאכל כזית מצה בשני חצאין, אך לכתחילה יש לאכול כל הכזית יחד.
וכן הביא הדרכי משה [שם אות א] מדברי התרומת הדשן [ח"א סימן קלט] שלכתחילה צריך לבלוע כל הכזית ביחד, והו"ד במגן אברהם [שם ס"ק ד], ועמש"כ המגן אברהם שם לדון אם די שיבלע כזית אחד, או שצריך לבלוע יחד ב' כזיתים.
ועי' מש"כ בזה הגר"ח [בסימן לח] בענין כזית בכדי אכילת פרס, [שהוכיח מזה דשיעור דכזית בכדי אכילת פרס אמור לקולא, שמצטרף גם כשלא אכל את כל הכזית בבת אחת אלא שהה כדי אכילת פרס, ולא לחומרא, עיי"ש משה"ק מהגמ' לגבי נבלת עוף טהור], והאריכו בזה האחרונים. [ועי' גם בברכת כהן עה"ת סי' קלח].

קנ. שיעור אכילת מרור וכרפס
בגמ' שם

כתב הרא"ש [כאן בסימן כה] שדוקא במרור שמברכים על אכילתו 'על אכילת מרור', צריך לאכול ממנו כזית, שאין אכילה פחותה מכזית, אבל בירקות הראשונות [-כרפס] שמברך עליהם 'בורא פרי האדמה' גרידא ואין מזכירין לשון 'אכילה' בברכתם, אין צריך לאכול מהם כזית.
אמנם במתני' לעיל [לט.] תנן שכל מיני מרור מצטרפין לכזית, ופירש רש"י שם 'לצאת ידי חובתו', וכתב השאגת אריה [בסימן ק] שמדוייק מדברי רש"י דבעינן אכילת 'כזית' כדי לצאת ידי חובת אכילת מרור, ובאכילת פחות מכזית אינו יוצא ידי חובת מרור. ודלא כמבואר ברא"ש הנ"ל שרק משום שמברך 'על אכילת מרור', צריך שיאכל כזית, שאין אכילה פחותה מכזית, עיי"ש, דאילו לדברי הרא"ש רק משום שהזכיר בברכה לשון 'אכילה' צריך שיאכל כזית. [ומזה כתב השאגת אריה דממילא לדברי הרא"ש במרור שאוכל בכריכה, שאינו מברך עליו, אין צריך כזית. ואמנם לדינא הביא המשנ"ב (בסימן תעה ס"ק טז) שגם בכורך צריך כזית, וכן מבואר בכמה ראשונים, ועי' בחדושי הגר"ש רוזובסקי (כאן אות קמח) שהאריך בזה]. ואילו ברש"י מבואר דבעינן כזית בגלל חובת המצוה. (ואמנם לכאו' כמו שדייק השאגת אריה מרש"י, יש לדייק מעיקר הא דבעינן במשנה שם צירוף לכזית, דאילו לדברי הרא"ש לא ניחא כ"כ הא דאמור צירוף לשיעור כזית, דמשמע שזהו צירוף לצאת ידי חובה, [ולא רק צירוף ללשון 'אכילה' שבברכה], ועי' בזה במשאת המלך שם לט., ואכמ"ל). וגם ביראים [בסימן צד] כתב שצריך שיאכל מן המרור כזית, דאכילה כתיב ביה, ואכילה בכזית.
טעם הרא"ש דלא בעינן כזית משום מצות אכילת מרור, נתבאר בתרומת הדשן [ח"ב סימן רמה] שזהו משום דלא כתיב במרור לשון 'אכילה', [שהאמור 'יאכלוהו' קאי על הפסח], עיי"ש. וכן כתב השאגת אריה שם מדנפשיה, ועיי"ש מה שכתב להקשות על הרא"ש. והאחרונים האריכו בביאור שיטת הרא"ש, דאכילה האמורה בקרא ד'על מצות ומרורים יאכלוהו', היינו במרור הנאכל בהדי הפסח. [עי' בזה ב'תועפות ראם' על היראים מצוה צד, בשו"ת אבני נזר או"ח סימן שפג, בחדושי הגר"ח סימן מב, ובספר משנת יעב"ץ או"ח סימן יז, ועוד, ואכמ"ל].
אמנם יש שפירשו שמה שכתב הרא"ש שצריך כזית משום שמברך 'על אכילת מרור', זהו רק להביא ראיה שתיקנו חז"ל שיעור כזית באכילת המרור, [עכ"פ במרור שנאכל לבדו בלא המצה והפסח], אך מטעם זה כבר תיקנו שיעור אכילת כזית, כ"כ בשו"ת אבני נזר [שם באו"ח סימן שפג, עיי"ש מה שכתב בזה באורך], ובחידושי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל כאן, ועוד. וכעי"ז כתב בשו"ת חת"ס [או"ח סימן קמ] שכוונת הרא"ש רק להוכיח דהוה פשיטא להו לרבנן דשיעור אכילת מרור הוא בכזית, עיי"ש. [ובדומה לזה כתבו הרבה אחרונים בביאור שיטת הרא"ש, עי' אוצר מפה"ת כאן ציון מס' 57].
והמגן אברהם [שם ס"ק ה] והמשנ"ב [שם ס"ק יב] הביאו מדברי תרומת הדשן שאפילו אם אכל קלח שלם של מרור עם העלין כברייתה, לא יצא אם אין בו כזית. והטעם פירש המחצית השקל [על המג"א שם, והו"ד ב'שער הציון' שם ס"ק יב] שאפילו למאן דס"ל [בסימן רי סעיף א] שעל דבר חשוב כבריה מברכים ברכה אחרונה אפילו כשאין בו כזית, הכא במרור אין זה נחשב בריה אפילו אכלה עם השרשים, שהרי אין יוצאין בשרשים, וממילא אתי שרשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה.
אך המשנ"ב עצמו [בשער הציון שם] כתב לפרש בטעם אחר, שציווי התורה הוא לאכול מרור זכר ל'וימררו את חייהם', ובפחות מכזית לא החשיבה התורה לזכר, וא"כ מאי מהני שהוא בריה והוא חשוב, מכל מקום ליכא 'זכר' בכל שהוא, [ולכאו' טעם זה לא א"ש כ"כ לדברי הרא"ש דבעינן כזית במרור רק משום הברכה], ושאני לענין ברכה אחרונה, דמשום חשיבות הבריה חשוב להודות לה' על כך אע"פ שאין בזה שיעור.
(ואמנם בשו"ת שבט הלוי [ח"ה סימן ס] כתב לתמוה על המשנ"ב, שכיון שבכל מקום בריה הוי כמו כזית, א"כ מנין לנו שבפחות מכזית ליכא זכרון, והרי שיעור כזית דבעינן במרור היינו מדיני שיעורים באכילה, [וכנ"ל לחולקים על הרא"ש], ואמאי אין די בבריה. וסיים שזו סברת המחצית השקל [הנ"ל שפירש טעם אחר] והרעק"א [בהגהותיו על השו"ע, שכתב לתמוה על תהרוה"ד] שלא נחתו לסברת המשנ"ב בזה).
וכמו"כ מצינו מחלוקת ראשונים לגבי שיעור אכילת כרפס, שהרא"ש הנ"ל כתב שאין צריך לאכול ממנו כזית, וכן הביא המגיד משנה [פ"ח ה"ב] והגהות מיימוניות [שם אות ד] שכיון שאין טיבול זה אלא כדי להתמיה התינוקות שישאלו, די בכל שהוא.
אמנם ברמב"ם [שם] אי' שגם לטיבול ראשון צריך כזית, [ובאמת בהגהות מיימוניות (שם אות ד) כתב לתמוה על הרמב"ם דאמאי צריך כזית בטיבול זה, וצידד דהוא ט"ס ברמב"ם, ובאמת לא צריך לאכול כזית]. וכ"כ המרדכי [בסדר בקצרה, ועיין בבגדי ישע שם אות ד]. וכן דייק המנ"ח [מצוה כא אות ח] מדברי החינוך שסובר שצריך כזית.
והב"ח [סימן תעג ס"ק ח] כתב להביא ראיה לשיטות אלו שצריך כזית לכרפס, מהא דדחי רב חסדא דאיך מברכים 'על אכילת מרור' רק באכילה השניה, דאטו לאחר שמילא כריסו הימנו, חוזר ומברך עליה, ואי נימא דבטיבול הראשון לא צריך כזית, א"כ מאי קשיא ליה, הרי ודאי אינו יכול לברך בטיבול הראשון 'על אכילת מרור', כיון שאינו אוכל אז כזית, אלא ודאי דלרב חסדא גם בטיבול הראשון צריך כזית, ולכך קשיא ליה דאיך יוכל לברך בטיבול השני, לאחר שכבר מילא כריסו בטיבול הראשון. ועוד הביא הב"ח מדברי המהר"ל [בגבורות ה' פרק נ] שהוכיח ממה שהקשה ריש לקיש 'תרי טיבולי למה לי, והא טביל חדא זימנא', אף דבטיבול זה היה פחות מכזית. ואמנם עי' בפרי חדש [שם ס"ק ו] ובקרבן נתנאל [סימן כה אות פ] מה שכתבו לדחות ולדון בזה. [והאריכו בזה האחרונים, עי' מה שהובא באוצר מפה"ת הערה 42-48].
והביאור הלכה [בסימן תעג סעיף ו ד"ה פחות מכזית] הביא מדברי הרשב"ץ [ביבין שמועה] שכתב להביא ראיה לשיטה זו דבעינן כזית, מהא דצריך נטילת ידים לאכילת הכרפס, ואם היה די באכילת פחות מכזית לא היה צריך נטילת ידים. [ובתחילת דבריו כתב הביאור הלכה שם שמשיטות הפוסקים שאוכלים בכרפס פחות מכזית, מוכח שדבר שטיבולו במשקה שצריך נטילה היינו גם כשאוכל פחות מכזית, (ולא כשאר פת), וכדלהלן אות קסא, עיי"ש עוד בזה].

קנא. טעמי הנחת ביצה בקערת הסדר
בגמ', 'אפילו דג וביצה שעליו'

כתב המאירי שנהגו העם ליקח לשני התבשילין זרוע וביצה, וגם במדרש דרשו בזה משמעות הלשון, דזרוע וביצה היינו 'ביעא ודרעא', ויש בזה רמז, דהיינו דבעא רחמנא, ופרקינן בדרעא מרממא, עכת"ד. ועד"ז כתבו הרבה ראשונים, עי' בכל בו [סימן נ (יב.)] ובארחות חיים [סדר ליל הפסח סימן יב] מדברי הירושלמי, במהרי"ל [בשו"ת סימן נח אות ה, ובסדר ההגדה אות ו, והו"ד במטה משה סימן תרט] ובמהר"י ווייל [בשו"ת סימן קצג] בשם הרוקח, וכן הביאו האגודה [בסימן תשצו], הלקט יושר [עמ' 90], והאבודרהם [סדר ההגדה, סוד"ה וכך היא], והובא טעם זה בב"י [סימן תעג ד] ובלבוש [שם סעיף ה].
עוד כתבו הכל בו [בהמשך דבריו שם] והארחות חיים [שם סימן יד] שהטעם שלוקחים דוקא ביצה לתבשיל, זהו זכר לאבלות בית המקדש, [והוסיפו שיש אומרים שלוקחים ביצה מפני שהיא קלה לבשל], והו"ד בב"י [בסימן תעג סעיף ד] ובט"ז [שם ס"ק ד], ופירש הדרכי משה [שם אות י] דהיינו לומר שעכשיו שחרב המקדש איננו יכולים להקריב קרבן הפסח כתיקונו. והוסיף הארחות חיים [שם] שיש אומרים שכיון שאומרים 'הוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב' [וכדתנן לקמן קטז:], לפיכך לוקחים לדבר המבושל ביצה דוקא, שכן דרך לנחם אבלים באכילת ביצה בסעודת הבראה, כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם, [ואמנם עי' ב"ב טז: ורש"י שם ד"ה לנחומי בביעי, ודו"ק], עיי"ש. (וכתב הט"ז שמטעם זה שהביצה היא זכר לאבילות, נוהגים לאכול את הביצה בליל הסדר, [וכדלהלן אות קנב], כדרך האבלים בר מינן, אע"פ שאת הבשר שמניחים בקערה אין אוכלים, כיון שהוא זכר לפסח).
ובמעשה רוקח [סימן נט] כתב שלשני התבשילין שעושים בליל הסדר לוקחים מיני מאכל כנגד אותם שעתידים ישראל לאכול לעתיד לבא, ולכן מביאים דג כנגד לויתן, וביצה כנגד זיז, [דהיינו מין עוף, (עי' ב"ב עג ב, וכמו שפירש בגליוני הש"ס כאן, ועמש"כ ליישב דבריו בספר 'ויגד משה'), ובתניא רבתי (שהובא בסמוך) כתב דהיינו עוף שיש בו כל מיני מטעמים], ועד"ז כתבו בתניא רבתי [סימן מז] ובשבולי הלקט [סימן ריח], עיי"ש. (והמעשה רוקח שם הוסיף שיש מביאים שלשה מיני תבשילים, זכר למשה אהרן ומרים, ואילו לתבשיל השלישי הנוסף, מביאים בשר, כנגד שור הבר).
בפירוש רבי אייזיק שטיין [בביאורו על הסמ"ג, מצו"ע מא] כתב שהטעם שנהגו לקחת ביצה, זהו משום שלביצה אין פה, כי נסתמו פיות שונאינו, (ואילו לתבשיל השני לוקחים זרוע, כי בזרוע הוציאנו הקב"ה), עכת"ד.
הערוך השולחן [סימן תעג סעיף ט] כתב שהטעם שבחרו להביא דוקא ביצה זכר לחגיגה, זהו משום שנוהגים לאכול ביצים בליל הסדר, [וכדלהלן אות קנב], לכן מביאים דוקא ביצה, שאח"כ יוכלו לאוכלה.
האחרונים כתבו טעמים נוספים לכך שמביאים דוקא ביצה, יש שכתבו שכמו שבעשיית מצוה ראוי לעשותו מן המובחר, וכאמור 'מבחר נדריך', ו'כל חלב לה'', ועוד. כמו"כ דבר שעושים לזכרון המצוה ראוי לעשותו מן המובחר, וכיון שביצה יש לה עדיפות על שאר דברים, וכמו שאמרו בגמרא [בברכות מד:], כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו לבר מבישרא, לכן לוקחים לתבשיל דוקא ביצה. [ועד"ז פירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (במנחת שלמה, ברכות מד:) טעם המנהג לאכול ביצה בסעודת שבת בשחרית, כיון שביצה זהו הדבר הטוב ביותר, לבד מבישרא שאוכלים בלא"ה בשבת].
ויש שכתבו טעם המנהג שיש בביצה זכרון לחגיגה שהיא באה תחתיו, שהביצה דומה בעניינה לבעלי חיים, שאין בה תפיסת ידי אדם להיאסר בע"ז, [וכדאשכחן בע"ז מו. שגם לענין להיאסר בע"ז דין ביצה כבעלי חיים], עי' בספר 'ויגד משה' [סימן ג, עמ' כד] שהביא טעמים אלו בשם קונטרס 'סדר כהלכתו', וע"ע ב'ויגד משה' שם טעם נוסף בזה.

קנב. טעמי אכילת ביצים בליל הסדר
בגמ' שם

כתב הדרכי משה [בסימן תעג אות י] שמכך שנהגו שאחד משני התבשילין שמניחים בקערת הסדר הוא ביצה [וכנ"ל אות קנא], מזה נשתרבב המנהג לאכול ביצים בליל פסח, וכן הביא בדבריו ברמ"א [בסימן תעו סעיף ב בטעם שני] שאוכלים ביצים בליל הסדר. וכתב הט"ז [בסימן תעג סוס"ק ד] שלכן מבשלים הרבה ביצים לליל הסדר.
(ומשמע מדברי הדרכי משה שכיון שמביאים ביצה לשולחן הסדר [מהטעמים הנ"ל באות קנא], מזה נשתרבב המנהג לאוכלם. אמנם בערוך השולחן [סימן תעג סעיף ט] כתב להיפך, שכיון שנוהגים לאכול ביצים בליל הסדר, לכן בחרו להניח בקערה זכר לחגיגה דוקא ביצה, [וכנ"ל אות קנא]).
במפרשים מצינו כמה טעמים למנהג אכילת הביצים בליל הסדר, הרמ"א [שם בסימן תעו סעיף ב] כתב בטעם ראשון שזהו זכר לאבילות, שבאותו היום שחל בו ליל הסדר יחול גם ליל תשעה באב באותה השנה, לכן אוכלים ביצה כדרך אבלים רח"ל, [וכמש"כ הט"ז בסימן תעג ס"ק ד]. ופירש הגר"א [בביאורו שם בסימן תעו] דהיינו הא דאי' באיכה רבתי [פרשה ג אות יג] על הפסוק 'הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה', 'הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים', זה יו"ט הראשון של פסח דכתיב בו 'על מצות ומרורים', 'הִרְוַנִי לַעֲנָה', מה שהשביעני בליל יו"ט הראשון של פסח, הִרְוַנִי בלילי תשעה באב לענה, הוי ליל יו"ט הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב.
(וכתב החק יעקב [שם ס"ק ו] שלפי טעם זה אין צריך לאכול ביצים אלא בליל ראשון של פסח, שבאותו היום שחל ליל ראשון חל תשעה באב, אך ביו"ט שני של גלויות אין צריך לאוכלם. ואילו לטעם השני שכתב הרמ"א שם משום זכר לחורבן [וכמו שהובא בסמוך], יש לאכול ביצים גם ביו"ט שני של גלויות).
טעם נוסף לאכילת הביצים בליל הסדר כתב הרמ"א שם שזהו זכר לחורבן, שהיו מקריבין קרבן פסח, ופירש המגן אברהם [שם בסימן תעו ס"ק ד] דהיינו שיש באכילת הביצים אבילות על בית המקדש. וכתב ב'פסח מעובין' [לבעל שיירי כנה"ג, אות שיא] דנראה שכוונת הרמ"א שיש באכילה זו משום 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. (ובאמת כתב ב'פסח מעובין' שם שהמנהג לאכול הביצים בתחילת הסעודה, ועד"ז כתב המהרי"ל [שהובא בסמוך] שכן נהגו בבית מהר"ש שהיו אוכלים הביצים טרם כל דבר).
בלקט יושר [עמ' 85-86] פירש טעם המנהג לאכול ביצים בתחילת הסעודה בליל הסדר,

משום שמת אברהם אבינו בליל הפסח.
המהרי"ל [בסדר ההגדה, אות לז] הביא בשם מהר"ש שטעם אכילת ביצים בסעודה בליל פסח זהו משום שתרגום ביצה היינו 'ביעא', ולכן אוכלים ביצה, דבעא רחמנא עלן ופרקינן. [והיינו כטעם שכתבו הראשונים שלכן מביאים הביצה על השולחן בליל הסדר, וכנ"ל אות קנא. וגם בחק יעקב (שם בסימן תעו ס"ק ו) הזכיר טעם זה דבעא רחמנא לפרקינן, אך משמע מדבריו שזהו טעם רק לביצים שמניחים על הקערה, ואין זה טעם לאכילת הביצים בליל הסדר].
בביאור הגר"א [שם] כתב טעם נוסף לאכילת ביצה בליל הסדר, שכיון שמניחים את הביצה זכר לחגיגה, לכן צריך לאוכלה כמו החגיגה. ואילו את הזרוע שעושים זכר לפסח אין אוכלים, כיון שעושים אותו צלי זכר לפסח, ובזמן הזה אין אוכלים צלי בליל הפסח, ויוצאים ידי חובה זכר לפסח בכך שאוכלים האפיקומן. וגם בשו"ת מהרש"ל [סימן פח] משמע שנתכוין לרמוז לזה, עיי"ש שכתב דאכילת הזרוע והביצה בליל הסדר זהו 'זכר למעשה אבות', עכת"ד, ולכאו' כוונתו זכר לחגיגה ולפסח.
(וכתב שם שמטעם זה יזהר שלא יהיו צלויים, כיון שאפילו ביצה צלויה אסור לאכול בליל הסדר. [ועכ"פ מבואר בדבריו שגם את הזרוע אוכלים בליל הסדר, ואין צולים אותו. והוסיף המהרש"ל שם שמנהג אשכנז שצולים את הזרוע ואין אוכלים אותו, מנהג זר הוא, והוא נגד מנהג התלמוד, עיי"ש עוד]).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il