קעו. קריאת הלל במועדות - חלק ממצות המועד או מצוה בפני עצמה
בגמ' 'אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה'

התוס' בסוכה מו. [ד"ה העושה] כתבו להקשות אמאי אין מברכים 'שהחיינו' על קריאת ההלל. ובביאור הגר"א [או"ח סימן כב] כתב ליישב שזהו משום שנפטר בכך שמברך 'שהחיינו' בפסח על הפסח, ובסוכה על הלולב, דהלל שייך לזה, דהלל אינו מצוה בפני עצמה, וכמו שאמרו בסוגיין דאפשר ישראל עושין פסחיהם ונוטלים לולביהם ואין אומרים הלל, הרי דהלל שייך למצוה דפסח ולולב, עיי"ש. (והנה מכך שהוצרך הגר"א להך דבסוכה מברך על הלולב, משמע לכאו' דלא סגי בכך שמברך 'שהחיינו' על הרגל, וא"כ יש לעיין לפ"ז אמאי אין מברכים 'שהחיינו' על ההלל כשאינו מברך 'שהחיינו' על המצוה, כגון בשבועות, ודו"ק).
אמנם התוס' [שם] כתבו טעם אחר על כך שאין מברכים 'שהחיינו' על ההלל, עיי"ש שכתבו שרק על מצוה שיש בה שמחה מברכים 'שהחיינו', ולכאו' משמע מזה דסברי התוס' דביסודו שייכת ברכת 'שהחיינו' על ההלל, ודו"ק.