בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד בעיון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

הרבדים בלימוד גמרא

בעד ונגד הלימוד בשיטת ה"רבדים", תוך התייחסות להשלכותיה של השיטה מחד, ולנאמנות לתורה מאידך. נכתב ע"י ר"מים מישיבת בית אל.

undefined

הרבנים ש. י. וייצן ומשה חביב

אדר ב', תשס"ג
5 דק' קריאה
הסתייגויות משיטת הרבדים
הפרדת התורה מהפקולטה
תורה במהותה אינה דומה לחכמה. חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין. צריך לפעול להפרדת התורה מהחכמה. אין הכוונה שאין ללמוד תורה על ידי כלי החכמה אולם השורש של התורה אינה החכמה אלא יראת ה' וכמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".

שיטת הרבדים ברובה צמחה מתוך כלי החשיבה שהתפתחו באוניברסיטאות. אוניברסיטה הוא מקום לפיתוח החכמה האנושית ולא לפיתוח התורה. צריך לסגור את הפקולטות לתנ"ך ולתורה שבעל פה בכל המקומות שבהם אין הבחנה ברורה בין קודש לחול, ושבהם התורה אינה דרך חיים אלא חכמה מנותקת ולא מחייבת. תורה אינה נלמדת מתוך "חופש אקדמי" ואי מחויבות לאמונה, אלא רק בקדושה ובטהרה על ידי מוסרי התורה מדור לדור.

הרב קוק הגדיר באמצעות הגדרה מופלאה את התפתחות תורה שבעל פה: "היא בגניזו מן השמים ובגלוי מן הארץ", יש בתורה שבעל פה נגלה ונסתר. רק מי שמכיר את ה"גניזו" יכול לברר גם מה ה"גלוי". באוניברסיטה עסוקים רק ב"גלוי" אולם לשורש, ל"גניזו", הם אינם שייכים.
כמו שבימי הביניים לאחר צמיחת הפילוסופיה אצל הגויים היה צריך את הרמב"ם ושאר הראשונים בכדי "לגייר" את מה שניתן מן הפילוסופיה אל תוך התורה, כך גם בדורנו, רק גדולי ישראל יוכלו לגייר את מה שניתן לגייר מן החוץ - הפקולטה - אל הפנים.
כל עוד שלא גדולי ישראל עושים עבודה זו מובן מאד שיש חשד בסיסי בכל מה שמובא מהפקולטות למיניהם.

תפיסה אחדותית מול תפיסה פרודית
התפיסה המחקרית היא תפיסה התופסת כל פרט לעצמו, ואותו היא מנסה לנתח במנותק מהראיה הכללית. אולם, הדרך שהתורה נדרשת היא בדרך "כלל ופרט וכלל". התורה היא כלל אחד גדול המתגלה אלינו דרך כל פרט ופרט. היסוד של לימוד התורה הינו האחדות הגדולה השוררת בכל התורה כולה.

שיטת הרבדים חותכת את התורה לחתיכות. האמורא לא בא לפרש את המשנה כפי אמיתתה, אלא אמר את דבריו במנותק מהמשנה. האמורא אומר הסבר דחוק במשנה רק בכדי "להסתדר" עם המשנה. ה"סתמא דגמרא" נותן נקודת מבט שונה ממה שאמרו האמוראים. וההלכה למעשה אינה עולה מתוך הפרשנות הפשוטה שאנו מציעים בפירוש המשנה.
זה אחד מן הלבושים של השיטה המחקרית שאינה רואה את כל התורה כדבר ה' אחד, שבו אנו מצליחים לחבר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין המשנה לתלמוד, בין המשא ומתן התלמודי לפסיקת ההלכה, בין פרטי התורה למחשבה הכללית שעומדת מאחר כל פרט של תורה.

כגמד על גבי ענק
התורה ניתנה בצורה שהכתב הוא מועט והפירוש שנמסר בעל פה הינו מרובה. ישנם שני מושגים: ירידת הדורות ועליית הדורות. מבחינה פרטית יש ירידת הדורות. כשאנו משווים את מעלת התנא למעלת האמורא אנו אומרים שמעלת התנא גדולה יותר. כך נתקבע בעם ישראל, שכשיש פער גדול בין תקופות אין האחרונים מרשים לעצמם לחלוק על הקודמים להם.
התפתחות התורה שבעל פה לא הייתה רק כדרך להתאים את התורה למציאויות המתחדשות, אלא גם להתאים את התורה ליכולת הקליטה של תלמידי החכמים שבדורות המאוחרים. בכדי שהדורות האחרונים יוכלו לקלוט את אור התורה היה צורך לפרש ולפרט את דברי התורה. אנו יכולים להבין את דברי התנאים רק בעזרת האמוראים. את דברי הראשונים רק על ידי האחרונים. לשון המשנה היא הרבה יותר תמציתית ומסתירה דברים רבים שהתלמוד מגלה. וכך בכל הדורות - ככל שהדור יורד יש צורך להרחיב דברים, ורק באמצעות הדור הקודם הדברים יובנו. לא ניתן "לקצר" את הדרך ב"כבישים עוקפים" למיניהם, ולפרש פירושים משלנו ישירות על דברי התלמוד והראשונים. עתה אנו בדור שבכל יום יוצאים מאות ספרים. זאת משום קוצר דעתנו. שיטת הרבדים לא מכירה בכך. לפי שיטה זו, אנו יכולים להתחבר ישירות לאור של המשנה ללא הצורך בתלמוד.

המושג השני הוא עליית הדורות. יש עליית הדורות רק מצד ה"סך הכל". יש בדורות האחרונים יותר תורה מאשר בדורות הקודמים. זאת משום, שיש לנו את התורה של הדורות הראשונים עם התוספת המועטה שלנו כגמדים, לאחר כל מה שהענקים שלפנינו האירו לנו.
כשהגמד אינו מכיר בכך שהוא גמד ומי שלפניו ענק, גם גמד הוא אינו יכול להיות. בניית שיטת לימוד שאינה מרוכזת בדברי הענקים תרחיק אותנו ממקור האור. מסורת הלימוד בבתי המדרשות משקיעה את כל עמלה בהבנת התלמוד על פי מה שכתבו הראשונים.

קבלה ודבר ה' מול חידוש ואנושיות
לשיטה זו הביאו ראיות מדברי גדולי הדורות, שבמקומות מסוימים חידשו פירוש במשנה שלא לפי מה שמבואר בתלמוד. זה רק מלמדנו שאין בכך כפירה בתורה שבעל פה, אולם אין זה אומר שכך היה סדר לימודם. גדולי הדורות השאירו לנו בכתביהם את מה שחידשו בתורה, אולם עוד לפני שחידשו - הם למדו את כל התורה כולה עשרות ומאות פעמים. רק חידוש שבא לאחר שאדם כבר התמלא בתורה ויש לו דעת תורה, יש לו שם של תורה, והחידוש הוא חלק בלתי נפרד מאישיות התורה שבו, וממילא מן התורה כולה. הנכונות לקבל תורה ולהתרכז במה שנאמר לפנינו, זה הדבר שהופך את התורה לתורה אלוקית.

נמצא בדברי הגר"א שבאר משנה גם בדרך שלא הוזכרה בתלמוד. האם זה היה עיקר לימודו? האם בזה הוא התחיל? ודאי שהגר"א למד אלפי פעמים את כל מה שנאמר לפניו, דן בדברים, פירש אותם והכריע בין השיטות השונות, ומתוך כך גם חידש את חידושיו. גם אנו נלך בדרכו של הגר"א: קודם כל נלמד את כל באור הגר"א על ד' חלקי שלחן ערוך, נלמד את פירושי הגר"א בנסתר, אולי אח"כ נזכה גם לומר פירוש שלא הוזכר בתלמוד. לימוד בכל דרך אחרת הינו מתכון ל"עם ארציות", לאי הבנת העיקר והטפל בדברי התורה.
מעבר לכך, לא ניתן ללמוד "שיטה" ודרך לימוד ממקומות בודדים בהם אנו מוצאים חידושים מקומיים של הראשונים והאחרונים. דווקא מתוך ציון המקומות הבודדים התואמים כביכול לשיטה זו, נוכל ללמוד לשאר המקומות שבהם התלמוד לא יזוז ממקומו.

ענווה מול חיפוש עצמי
בכל שיטת לימוד צריך למצוא את המניעים הנפשיים שבאים לידי ביטוי עם שיטה זו. נראה ששיטת הרבדים עולה וצומחת מתוך תרבות המערב ששמה את האדם במרכז. אישיותו, רצונותיו וביטויו העצמי של האדם מודגשים מאוד על פי תרבות זו. אדם שמחפש את ביטויו העצמי ואת אישיותו קשה לו להקשיב לאחרים, להתמסר וללמוד שנים על גבי שנים מה שנאמר בדורות שלפניו. בשיטת
הרבדים מודגשת האמירה שלי בלימוד, ולא הקשבה למה שאומרים לי.

התורה אכן בונה אותנו ומפתחת את אישיותנו, אבל אין הדבר נעשה מלמטה למעלה אלא מלמעלה למטה. התורה מגלה את מה שטמון בתוכנו באמת, ולא את הרבדים החיצוניים של אישיותנו. דבר זה יוכל להיעשות אך ורק על ידי ענווה והקשבה לדברי התורה. קודם כל אנו מקשיבים לדבר ה' ורק מתוך כך נקשיב אל עצמנו. כך מתפתחת מידת הענווה, שבה האדם הוא בחינת צינור להעביר את דבר ה', ובזה הוא מגלה את עצמיותו.
גישה שמעמידה את האדם כמפרש עצמאי של תורה שבכתב או של המשנה, הינה מתכון חינוכי, תרבותי ושכלי שעלול להביא לשבירת מסורת קבלת תורה ולפיתוח האני העצמי, שלא מתוך שמיעת דבר ה'.

נקודת האמת ברבדים - ה"כלל" השני
היסוד, שהתורה הינה הגרעין הפנימי של כל המציאות כולה, הוא נכון. וכמו שהמציאות מתפתחת ואינה סטטית, כך גם יש התפתחות בתורה שבעל פה. ודאי שבדור שלנו שהולך ונגאל וחוזר לארץ ישראל, גם התורה הולכת ונגאלת. תורת הגאולה תהיה תורה חדשה ומאירה. אולם, האור שיתחדש לא יהיה מתוך בריחה והתנתקות מכל האורות שנתגלו במשך כל הדורות. אנו לא נשים בצד שום הארה שנתגלתה במשך אלפי שנות הגלות. לא עברנו את הגלות בכדי ש"נפטר" מהאוצרות הרוחניים שצברנו בעמל רב. אנו נאיר את כל התורה שנלמדה בדורות הקודמים באור של גאולה, באור של הכללה ובאור של אחדות.
כאמור, התורה מתגלית בדרך של "כלל ופרט וכלל". התורה נתגלתה בתחילתה ככלל אחד גדול במעמד הר סיני. במשך כל הדורות תורה שבעל פה הלכה וגילתה את אלפי הפרטים ופרטי הפרטים שצמחו והתפתחו מהכלל הראשון. עתה המשימה שלנו היא לגלות את ה"כלל" השני. עלינו להראות כיצד מכל פרטי הפרטים עולה כלל אחד גדול. ה"כלל" השני יגלה בצורה שלמה את מה שהופיע בצורה מאד תמציתית ב"כלל" הראשון. ה"כלל" השני יצליח לגאול את כל הפרטים ולהופכם לאמירה אחת כללית המתייחסת לכל פרטי הפרטים של החיים. זוהי שיטת הרבדים שלנו.

ניתן לקרוא הרחבות הלכתיות ופסיקת הלכה של הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל בנושא זה במדור "שאל את הרב" באתר, וכן לקרוא את מאמר רבני ישיבת עותניאל שבעטיו נכתב מאמר זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il