שבת זו היא האחרונה בימי הספירה שנוהגים בהם מנהגי אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה ולכן כבר בערב שבת מותר להסתפר לכבודה ולא ממתינים עד ל"ג בעומר.
על סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא, שעליהם אנו מתאבלים בימים אלו, אמרו חז"ל משום שלא נהגו כבוד. סיבה זו תואמת את הפירוש על מיתת בני אהרון: "בקרבתם לפני ה' וימותו" כפי שמסביר הנצי"ב: שסיבת המיתה על חטאם הייתה משום שהם חטאו לפני ה', ואינו דומה מי שחוטא בפלטין של מלך למי שחוטא בחוץ. בגלל מדרגתם הגדולה וקרבתם לפני הבורא לכן גם עונשם היה מיידי, ולא נתאפשרה הארכה על חטאם. וכך אצל תלמידי רבי עקיבא, אין לנו ספק שבגלל גדלותם ועוצמת התקרבותם, כשהם חטאו עונשם היה מיידי ולא נהנו מפריסת העונש, ולכן נפטרו תוך פרק זמן די קצר.
אלא שכאן אנו צריכים להבין מדוע אנו נוהגים מנהגי אבלות על אירוע שקרה לפני עשרות דורות וכי על כל מי שנפטר בדורות שעברו אנו מתאבלים? אלא שכאן ישנה נקודה שנוגעת לכל הדורות וגם לדורנו. הגמרא מספרת (יבמות ס"ב): בשעה שמתו תלמידיו של רבי עקיבא היה העולם שמם מבחינה רוחנית, עד שבא רבי עקיבא ושנה לחמשת תלמידיו שבדרום - רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי נחמיה. תלמידים אלו הם עמודי התווך שבאמצעותם נמסרה התורה לדורות הבאים, עד שחז"ל אמרו "סתם משנה רבי מאיר" וכן על שאר התלמידים אמרו מעין מאמר שכזה, וסיימו "וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
נתאר לנו שאילו כל אותם אלפי התלמידים היו ממשיכים בעולמה של תורה ומעבירים אותה לדורות הבאים, יכול להיות שהרמה התורנית בדורנו הייתה אולי כמו בימי בעלי התוספות. נמצא שהאבלות שלנו היום היא על מיעוט כבוד התורה ולימוד התורה בדורנו, האבלות היא הבעת הצער על מצב לא תקין, וממילא מוטלת חובה מוסרית על בני תורה בייחוד, להתאמץ ולאזור עוז לשקוד על דלתי תורתנו בהתמדה ובשקידה, כדי להרבות כבוד תורה ולהגדיל את מספר הלומדים בכל מקום ומקום. ובזכות הגדלת לימוד התורה נזכה כולנו לראות בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.