חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה וה' יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כיפורים.
זאת אומרת, אשר חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג. כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום יום הכיפורים (וראה תוס' ד"ה "תורה" שבת פט, א.)
(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה עמוד עח)


להיות ה' שוכן בקרבו - תמיד
כל איש נלבב אשר ידבנו לבו וכלתה נפשו לדבקה בו יתברך בתמידות ולהיות ה' שוכן בקרבו תמיד בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד - יקנה לו התורה במוח הזכרון שבנפשו. שאז, גם אם עוסק בצורכי הגוף, הרי התורה היא בבחינת 'עלמא דאתכסייא' שבנפשו.
ולכן מצווה לעמוד לפני תלמיד חכם גם בשעה שאינו עוסק בתורה, לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא, מאחר שהתורה חקוקה במוח הזיכרון שבנשמתו ועל לבו, ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד".
ולפחות ישתדל לחקוק בזיכרונו חמישה חומשי תורה, ומן תורה שבעל-פה - סדר קדשים.
(עפ"י לקוטי-תורה קדושים דף ל טור ד)

כי הם חיינו

לכאורה תמוה: וכי שכחת דבר אחד מדברי תורה חמורה כל כך? אלא הביאור בזה הוא, שאין זה בגדר עונש על השכחה, אלא בגדר מסובב ממנה. שכן דברי תורה הם חיי נפשו האמיתיים של יהודי, וכאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה, חסרים לו מעתה חיי נפשו אלה - "מתחייב בנפשו". ועל-דרך מאמר חז"ל "מה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא".
(ביאורים לפרקי אבות - מהרבי זי"ע)

טהרת האויר
חיי האדם תלויים באויר שמסביבו. בלי אויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האויר שנושמים - כך הם החיים. כאשר חיים באויר של תורה ומצוות - אלו הם חיים בריאים; כאשר חיים באויר של כפירה - הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות.
הרפואה הכללית-בסיסית הראשונה לכך היא לטהר את האויר. המשימה של טיהור האויר רובצת על יודעי ספר ויודעי תורה. טהרת האויר הם על ידי אותיות התורה. שנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת - ואומרים אותיות של תורה, מטהרים בכך את האויר.
על כל אחד מיודעי ספר ויודעי תורה לזכור כלשהו בעל פה: חומש, תהילים, משניות, תניא - כך שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל לחשוב ולומר האותיות הקדושות שבתורה.
(קובץ 'היום יום' עמוד 43)

התיבות הן 'עצמיות' מאוד
נזדמן פעם, שהחסיד ר' ברוך מרדכי מבברויסק פגש את הרב מוואלפא וביקש ממנו שיאמר בפניו 'תורה' ששמע מהרב ה'מגיד' ממעזריטש. הרב מוולפא נענה לבקשתו, ואמר בפניו 'תורה' בהתלהבות עצומה.
אחר-כך שאל אותו ר' ברוך מרדכי: הרי זה זמן רב מאז שזכית לחסות בצל הרב ה'מגיד' זצוק"ל, ואיך זה שלא פסקה ההתלהבות בחזרת תורתו?
ענה לו הרב מוולפא: משל לאדם שכחן ביותר, עד כדי כך, שלאחר שהיה פושט את בגדיו לפני השינה, היה שוכח למחרת היכן הניחם...
הוא חיפש תחבולות כיצד להתמודד עם זה, עד שעלה בדעתו רעיון - לכתוב על פיסת נייר אילו בגדים הניח מראשותיו ואילו בגדים הניח למרגלותיו. הוא עשה כך - וזה אמנם הועיל לו.
ולכאורה, הרי הוא היה צריך לשכוח גם היכן נמצא ראשו והיכן רגלו? אלא שעל זה התשובה פשוטה: בדבר עצמי, כגופו של האדם, לא שייך המושג שכחה.
והנמשל: תיבות התורה ששמעתי מרבינו ה'מגיד' הן עצמיות מאוד, ולא תיתכן בזה שכחה או התקררות.
('לקוטי רשימות ומעשיות' אות יז)

הלומד תורה לפרקים
אמר אדמו"ר ה'צמח-צדק': בעולם-הזה פירושו של המאמר הלומד תורה לפרקים הוא - שלומד תורה לעיתים; בגן-עדן מפרשים את המאמר - שלומד תורה והתורה 'מפרקת' אותו לפרקים, דברי התורה 'לוקחים' אותו. [דהיינו - במשמעות חיובית]
(קובץ 'היום יום' עמוד 134)

הרה"צ ר' הלל מפאריטש, בעל 'פלח הרימון', מגדולי חסידי חב"ד פירש פירוש נוסף במאמר זה. הוא הקדים בשאלה, שלכאורה החסרון באופן לימוד זה הוא לא בזמן שהאדם כן לומד, אלא בזמן שהוא אינו לומד, אם-כן מדוע אמרו " הלומד לפרקים", יותר מתאים היה לומר: "שאינו לומד בקביעות" וכיוצא בזה? והשיב, כי "לפרקים" מובנו כמו "מנורה של פרקים", מנורה המתפרקת. ואף כאן הכוונה 'תורה המתפרקת'. עיקר הלימוד צריך להיות 'לשמה', לשם התורה, לחבר את התורה כמו שהיא אצלנו עם התורה שלמעלה. ו"לפרקים" היינו, שהאדם מפריד את התורה שבידינו עם זו שלמעלה.
בעת ההתועדות עם החסידים אמר: מה שאצל גדול פלוני הוא 'תורה לשמה', היה אצל אדמו"ר הזקן "תורה לפרקים".
(הרב רש"י זוין, לאור ההלכה, מהדורת קול מבשר, עמוד תנו)