פרשת במדבר נקראת, ברוב השנים, לפני חג השבועות שיחול בשבוע הבא. יש היגיון ברור לסדר הדברים הזה מאחר שההתגלות בהר סיני וקבלת התורה על ידי בני ישראל התרחשו במדבר סיני.
יש פירושים רבים ותובנות רבות בענין הבחירה במדבר כמקום למתן התורה. הרעיון שעלה בדעתי הוא שבעולם העתיק מדבריות לא היו שטח טריטוריאלי ששייך למדינה מסוימת. מצרים לא שלטה במדבר סיני. רק הבדווים והנוודים שכנו במרחב הזה, והם לא היו רבים במספר או בעלי תפקיד חשוב בזירה הדיפלומטית באותם הימים. מתן התורה במדבר סיני סימל את האוניברסאליות והמעמד החוץ-טריטוריאלי של התורה. על אף שארץ-ישראל תופסת מקום מיוחד וחשוב בתורה ובחיים היהודיים ויש מצוות רבות שאפשר לקיים רק בה, ולמרות העובדה שארץ-ישראל מעניקה תכונה מיוחדת לכל המצוות שמתקיימות בה, בכל זאת, העם היהודי התקיים אלפי שנים במקומות רחוקים מאוד מארץ-ישראל ומה שאיחד אותו היו התורה ומצוותיה, ערכיה ומסורתה. התורה ניתנה לנו במדבר, במקום שאין בו ריבונות מוגדרת, שפה, תרבות או ממשלה. לפיכך, התורה, במובנה הכולל, היא נטולת גבולות של מרחב או זמן. היא מייצגת את הנצחי ולפיכך מקבלת את כל תכונות הבורא, שאיננו מוגבל מרחב או בזמן.
מה שהופך מדבר למדבר הוא היעדר גשם ומים. כפי שישראל הוכיחה באזור נגב, השקיה יכולה לדחוק את רגלי המדבר. אך בכל מדבר יש נווי מדבר ובורות מים משלו. לאלה יש ערך עצום רק משום שאין מקורות מים אחרים במדבר. נווה מדבר או בור מים באזור שיורדים בו גשמים רבים לא ימשכו תשומת לב או יזכו להערכה רבה.
התורה חזתה שבהיסטוריה של עם ישראל היהודים ימצאו את עצמם חיים במדבר רוחני, במצב שבו הפקרות, תאוותנות ושחיתות ימשלו בחברה שמסביב, שבו צדיקים יהיו מושא ללעג, והרשעים יזכו לשבחים. המדבר הרוחני, על הריקנות והאדישות שבו, לא יכולים להרוות את הצמא הפנימי שלנו למוסריות ולקשר עם הבורא. אז התורה, שניתנה ונלמדה במדבר, תזכה להכרה כנווה מדבר אולטימטיבי, למקור מים חיים.
בדברי הנביאים ובתלמוד מרבים לדמות את התורה למים. הנביאים מפצירים בנו "הוי כל צמא לכו למים", כל מי שצמא לרוחניות ולנוכחות אלוקית בחייו צריך ללכת לתורה. אולי רק מי שנדד וסבל במדבר יכול להעריך באמת ובתמים את נווה המדבר ובור המים. היום הנוכחות שלנו נדרשת באותו נווה מדבר שרק התורה יכולה להעניק לנו.