בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

האם צריך לחנך לקנאות?

בפרשתנו מתוארת בהרחבה שכרה של קנאות פנחס. לאור המבחנים הרבים שעומדת אמונתנו בעת האחרונה, נשאל: האם נכון לחנך את הנוער/הציבור לקנאות?

undefined

רבנים שונים

תמוז תש"ע
4 דק' קריאה
בפרשתנו מתוארת בהרחבה שכרה של קנאות פנחס. לאור המבחנים הרבים שעומדת אמונתנו בעת האחרונה, נשאל: האם נכון לחנך את הנוער/הציבור לקנאות?

רק לגדולים בתורה
הרב אברהם יצחק כלאב שליט"א, אב"ד ירושלים וראש כולל דיינות בפסגות
למדנו שבחו של פנחס, שהשיב את חמתו של הקב"ה מעל ישראל "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כילתי את בני-ישראל". גם על אליהו הנביא נאמר: "קנא קנאתי" (מלכים-א י"ט), ולכן חז"ל אמרו, שאליהו הוא פנחס. ויש שלומדים מכאן שצריך לחנך התלמידים לקנאות.
מאידך אנו יודעים, שאנשים שנוהגים בקנאות אינם מקובלים כראויים דיים. ואכן אמרו חכמים (הובא ברש"י תחילת פרשת פנחס) שהיו שבטים מבזים את פנחס, ואומרים הראיתם בן-פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה-זרה והרג נשיא שבט בישראל. ויש לתמוה, הן פנחס נהג לפי ההלכה שהורה משה רבנו: "הבועל גויה קנאים פוגעים בו", ועשה זאת מתוך סכנת נפשות, כי אילו נהפך זימרי והרגו לפנחס, היה פטור. אם-כן מה המקום לבזותו על כך?
אלא יש ללמוד מכאן, שראשית יש להעמיק ולדקדק בכל המצוות שציוה הקב"ה אותנו, ואחרי שזכה אדם לתורה וליראת השם טהורה, הוא יכול לשקול בפלס חכמת התורה, מהו המעשה הרצוי ומהו המעשה שיש לזונחו. כי קנאות, כמו שפירש רש"י, היא מתוך מטרה לנקום נקמת ה' טהורה ללא סיבות אחרות שיש לעושה תועלת מהן. הסיבות יכולות להיות מגוונות מאוד, כגון נגיעה אישית, כבוד, הרפתקנות ועוד כהנה וכהנה נגיעות.
זאת הייתה טענת השבטים כלפי פנחס, שהוא צאצא למפטמים עגלים לעבודה-זרה, ואפשר שמעשיו נובעים ממטרה להראות שהוא לא כמותם, אך לא קנאת ה' היא זו שבוערת בעצמותיו. ועם נשיא השבט, שהיה מגדולי ישראל, אפשר היה להתווכח ולהוכיחו שנהג שלא כשורה, ובודאי יכיר בטעותו ויחזור בתשובה שלימה. כמו שאמרו חכמים, אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה בלילה, תהיה בטוח שעד הבוקר עשה תשובה. אם-כן לא היה צורך להורגו. ויתרה מכך, אמרו במדרש (רבה כ') שהיה משא ומתן בין פנחס ומשה רבנו והעדה, אם זמרי חייב מיתה, נמצא שלא נתקיימה לכאורה ההלכה שקנאים פוגעים בו, ואין מורין כן. כי הכל צריך לבוא מטהרת הנפש של הפוגע, שאין צורך לעוררו על כך שצו פנימי שלו מצוהו לקנא לשם ה' בעוז, ולכן פקפקו על מעשה פנחס.
לכן באה תורה ואמרה: פנחס השיב חמת הקב"ה מבני ישראל, כי פועלו היה בשיא הקדושה, וזכה לקנא שמו של ה' בלבד, ללא רבב של פניות אחרות. לכן הקב"ה נתן לו את בריתו שלום, שהיא מדה כנגד מידה, על שלימות המעשה שפעל. והוא ממשיך דרכו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ועל ידי כך מקרבם לבורא.
לסיכום: קנאות לשמו יתברך היא טובה מאוד, אך אינה מסורה לכל אדם לשיקול האם לפעול על פיה, עד אשר יהיה גדול בתורה וביראת ה', הנוהג בדרך אהרן הכהן, ואשר אהבת ה' מדריכה אותו בכל מעשיו. יהי רצון שנזכה לכך, ונראה בשוב ה' ציון במהרה.

קנאות - רק מתוך אהבה
הרב משה צוריאל שליט"א, מחבר ספר "אוצרות הראי"ה" ועוד
לאחרונה עדים אנו להרבה מעשי קנאות בשם התורה, בין סביב שמירת השבת בחניון בירושלים; או הזזת הקברים באשקלון וכיוצא בזה. כיון שכולנו רוצים לעשות רצון ה', יש לנו לברר מתי קנאות זו היא משובחת ומתי היא גרועה.
בספר "מסילת ישרים" (פרק י"ט) משייך את מדת הקנאות כסעיף של אהבת ה', וכך לשונו: "מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו, ובודאי יצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ושיעברו על מצוותיו... כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת". לומדים אנו מדבריו כי מדת קנאות אינה כעס, אלא סעיף של אהבה . לכן מחבר "מסילת ישרים" עיכב ביאור מדה זו עד לפרק י"ט ("חלקי החסידות"), ולא כתב על כך בפרקים הקודמים לפרק י"ג שהם נחלת כל אדם (כדבריו בתחילת פרק י"ג).
הזכיר זאת הראי"ה קוק בקצרה: "צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול הקודש, שתהיה קנאת ה' נקיה. ואם אי אפשר על-פי רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה הביקורת העצמית לברר את בסיסה העיקרי שלא תהיה קנאת איש מרעהו המביאה רקב עצמות" (אורות הקודש, ג', רמ"ד), "זה יסוד קנאת ה' האמתית...בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דעה" (אגרות-א, עמ' כ').
כיצד נבחין מה אמיתי ומה מזויף? אלא קנאות אמת רוצה בטובתו של זה שמתנגדים אליו, אוהבים אותו ורוצים להיטיב אתו . ראיה לכך ממה שנפסק בגמרא "ואלו שמצילין אותן בנפשם (כלומר הורגים אותם) הרודף אחר חברו להורגו... " (סנהדרין ע"ג) ופירש רש"י: "ואלו שמצילין אותן מן העבירה". מה בא רש"י להוסיף ומה לא היה ברור בלשון המשנה? אלא לא באים רק להציל את הנרדף (אותו רוצים להרוג) אלא מצילים גם את הרודף מליפול ברשעות מידותיו. הרי כאן פונקציה של אהבה.
לסיכום , מי שפועל בכעס ורתיחת זעם ואינו אוהב את זה שהוא פועל נגדו; מי שאינו "חסיד" במובן של "אוהב חסד" הוא מנוע מלהתנהג בקנאות. ואפשר שהנזק שהוא גורם הוא יותר מהתועלת, כי הציבור הכללי בישראל מתרשם שמעשי הדת הם תוקפניים, מתוך שליליות ושנאה. אין כאן תיקון אלא הרס, לכן קנאי אמיתי חושב דרכיו מקודם.
חז"ל חינכו "איזהו חכם? הרואה את הנולד". אדם צריך להתבונן מראש מה התוצאות האפשריות של מעשיו. זה אחד ההבדלים בין נוער משולהב לבין אדם מבוגר יותר, בעל ניסיון חיים. עלינו לחנך את המתלהבים בהתרגשות: לא קובע מה שאתה חשבת, אלא קובע מה הן המסקנות שיהיו לבני הדור שיראו את מעשיך. ועל-כך כתב ב"מסילת ישרים" פרק "משקל החסידות" (פרק כ'), כי עלינו לחנך למתינות ויישוב הדעת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il