שלושה שלבים צפה הראי"ה בגאולתם של ישראל: הראשון מרידה בערכי היהדות ותורת ישראל, השלב השני שקיעת האידיאלים אחרי ההצלחה ההתחלתית, השלישי מהפיכה ותשובה לאמונה ותורת ישראל, כמו שכתב בספרו אורות (עמ' פד):


כשכתב רבנו דברים אלו היה עם ישראל בשלב הראשון של גאולתנו, תקופה של חלוציות עם התנערות מהמסורת. השלב השני התחולל עם הקמת המדינה, תהליך שנמשך כבר ששים שנה, וכיום אנו נמצאים בקו התפר לקראת השלב השלישי, ואנו מצפים ל"סער שיבוא ויהפך מהפיכה" שחוסן ישראל יתגלה לעיני האומה כולה. אלא שהמהפכה הזו לא תתחולל מעצמה, בספרו "אורות התשובה" (פי"ב, יב) כותב רבנו שהיא תהיה פרי התעוררות של "עדיני לב חמושים בכח צדקת ה' העולים עד ראש הפסגה... עד אשר יתעלו בעילויה כל הדבקים בה". מי הם אלו שיחוללו את המהפך הזה, מי הם אשר יראו לכל ש"חוסן ישראל הוא בקודש עולמים?" לא הציבור המתרחק מתורה, אך גם לא אותו ציבור שאינו רואה את יד ה' בתחית ישראל בארצו, על אף כל תחלואיה, אלא הציבור הרואה במדינה ראשית התקיימות חזון נביאי ישראל לגאולת ישראל בארצו.
ציבור תורני-ממלכתי כזה, העתיד לחולל את המהפכה הצפויה לא יווצר מעצמו, הופעתו מותנית בכמה גורמים:
א. הכשרת גרעין רחב של תלמידי חכמים, גדולים בתורה ואנשי מופת, אוהבי עמם וארצם והרואים בחייה הממלכתיים של מדינת ישראל מצווה מן התורה, ומאיישים תפקידים תורניים וחינוכיים בחברה הישראלית.
ב. במקביל, התגבשותו של ציבור גדול, של אנשי מעשה, בעלי ידע והתנהגות תורנית, המעורה ופעיל בכל תחומי חייה של המדינה.
יכולתו של ציבור זה והצלחתו להשפיע אף הן מותנות בכמה תנאים:
א. היותו בעל משנה תורנית וממלכתית מגובשת, המעוגנת ומבוססת על המקורות, ונותנת פתרונות הלכתיים ועיוניים לשאלות המתחדשות בחיים הממלכתיים, החברתיים והאישיים.
ב. יכולתו של ציבור זה לפעול במסגרת אחידה, מונהג בידי מנהיגות איכותית מובילה, המודרכת בהחלטותיה בשיקולי טובת הכלל בלבד.
ג. ציבור זה צריך להיות בעל אחריות לאומית. הנושא בעול האומה הישראלית, חדור אהבת ישראל וארצו, ומבקש טובתם הגשמית והרוחנית של כלל ישראל.
איננו פועלים בחלל ריק, מאז הקמת המדינה התרחשה בציבור הציוני דתי מהפיכה תורנית, ובמקביל לרפיון הרוח שחל בציבור הכללי מאז הקמת המדינה, צמח לנו ציבור לתפארת, הפרוש על פני מרחביה של הארץ, מהגולן בצפון עד אילת בדרום. אלא שציבור זה חסר עדיין מנהיגות מוסכמת ומובילה, וכן לא נתגבשה לו עדיין משנה ציבורית שתדע להתמודד עם הבעיות הממלכתיות, החברתיות והאישיות המתחדשות לבקרים בחברה הישראלית.
ציינו כבר שהציבוריות התורנית ממלכתית משובצת במשבצות של מוסדות וקהילות בכל מרחביה של ארץ ישראל. אחר המרכזים שעשו לנו את החיל הזה היה בית מדרשו של הראי"ה זצ"ל, ומשנתו היא האחת המאירה באור תורה את מהלכי חיינו הממלכתיים. על התופעה הזו אפשר לומר שנתקיים בה המאמר" מעשי אבות סימן לבנים", אפשר לראות את הראי"ה בראשוניותו, בתכונותיו ופעליו, דומה לאבינו אברהם. אחריו תלמידו הגדול הרב חרל"פ שלא יצא מימיו מארץ ישראל דומה ליצחק אבינו, ואילו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שהקים את משפחת הישיבה מעשה יעקב אבינו בידיו, שהעמיד את י"ב השבטים, משפחת בית ישראל. אם נמשיך את קו המחשבה הזה הרי לאחר תקופת האבות בא עידן הבנים, מאות תלמידים המורכבת מאישים שונים, שרק בפעולה משותפת, איש איש בדרכו ותכונותיו יצליחו להקרין מאורם על ישראל ומפעליו. אך כידוע "פרק הבנים" הוא הקשה ביותר, הוא מזכיר לנו את יוסף ואחיו. כשכל אחד מן האחים חשב שהוא הממשיך האוטנטי והבלעדי של בית אברהם, רבותינו הכשירו לנו את התשתית הרוחנית והאנושית להארת הגאולה באור תורה, בידינו להתאחד ולפעול במשותף להעלאת מחשבת הגאולה ולהגשימה בחיי המעשה, אם נדע לפעול יחדיו כאיש אחד בלב אחד עם כל ההבדלים שישנם בין איש לרעהו, כי אז נצליח לקדם את המהפכה היהודית בחברה הישראלית.