פירות מפוזרין

4058

הרב מרדכי הוכמן

אלול תש"ע

2 דק' קריאה

זו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק ט"ו הלכה ח':

"מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו ..."

המילה "פירות" כוללת בדרך כלל גם מיני תבואה (בבא בתרא דף צד, א). מלשון הרמב"ם משמע, שמותר למוצא ליטול אפילו פירות קלים וזולים כגרגירי תבואה; והקשה הטור בחו"מ סימן רס"ב:

"והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו . ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי, שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד' אמות. הא לאו הכי אסורים, מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן. ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא."

הטור התבסס על סוגיית המחלוקת שבין אביי לרבא שבתחילת פרק "אלו מציאות". לפיכך, הוא הקשה על הרמב"ם - שאם מדובר בגרעיני תבואה שהם קלים - יש להניח שזה "יאוש שלא מדעת" ואסור ליטלם.
אמנם, לעיל בפרק "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא" התבאר שהרי"ף והרמב"ם השמיטו את האוקימתות שנאמרו בשיטת אביי. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא היה סבור בסוגיה ההיא שגם כשהמוצא ראה ממי נפלה האבידה, מותר לו ליטול לעצמו; ובענין זה - "הילכתא כאביי".
אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין מוצא שראה שנפל מטבע מאדם אחד - לבין מוצא שראה שנפל מטבע משנים שאינם שותפים. אם המוצא ראה ממי נפל המטבע - הוא יודע באופן מדויק מי המאבד - ולכן הוא חייב להחזיר לו. אך אם המוצא ראה שהמטבע נפל מבין שני אנשים שידוע שאינם שותפים, המוצא יכול להניח שהמאבד הספיק להתייאש במשך הזמן; וליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 1 הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא הכריע לבסוף כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז".

לפי שיטת רבא האחרונה, כאשר המוצא אינו יודע למי להחזיר, המוצא יכול להניח שחזקה שהבעלים התייאשו מן הפירות. לפיכך, המוצא פירות מפוזרין, ואפילו מעט חיטים שהם קלים ואינם חשובים; מאחר שהמוצא אינו יודע למי להחזירם, הוא יכול להניח שחזקה שהמאבד התייאש מהם, וליטלם.
וכן משמע גם מפשטות הסוגיה בדף כ"א ע"א, וזו לשונה:

"מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. היכי דמי? אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי ..."

פשטות הסוגיה הזו סבורה שגם אם נפלו פירות (גרעיני תבואה) רבים - מותר ליטלם בכל כמות שהיא. פשטות הסוגיה סבורה כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - "מכיון דלא ידע למאן מחזרה אינו חייב להכריז"; ועיין בתוס' ובנמוק"י שם.

אולם השו"ע (חו"מ סימן רס"ב סע' ג) הכריע כשיטת הטור:

"... אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש."

^ 1.נראה, שאם למוצא לא היה מידע שהם אינם שותפים, והמוצא נכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר לבסוף שהם אינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.

בבא מציעא

בבא מציעא - פרק שני