בית המדרש

  • דרשו ה' בהמצאו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

עיצומו של יום מכפר

undefined

הרב יעקב שפירא

אלול תש"ע
17 דק' קריאה
ויקראו אל אלקים בחזקה
היום ח' תשרי, יום של אמירת י"ג מידות וסליחות. אמרנו היום את הפיוט המפורסם: "עם ד' חיזקו ונתחזקה וקראו אל אלקים בחזקה". משפט זה הוא משפט הפתיחה לפני שאומרים י"ג מידות, וצריך להבין מהו העניין המיוחד של "וקראו אל אלקים בחזקה ", מדוע דווקא "בחזקה"?
"וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה", זהו פסוק שכתוב בספר יונה (ג, ח). הגר"א כותב שספר יונה הוא כל כולו משל ונמשל על האדם ותפקידו במהלך כל שנות חייו. הקב"ה מטיל עלינו מעשה איש ופקודתו, ומטרתו. גם אם יש עליות וגם אם חלילה יש ירידות. כמו שמצינו אצל יונה, שבתחילה כתוב (יונה א, ה): "וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה", ואח"כ הוא ממשיך לרדת לים, ואח"כ לתוך הדג, ואח"כ למצולות. ולאחר כל זה הקב"ה מעלה את יונה חזרה. ואומר לו (יונה ג, ב): "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ" שלמרות כל הירידות בסופו של דבר מוטלת על יונה השליחות הגדולה.
לאחר שיונה קרא את הקריאה, שמעו אנשי נינוה את דבריו, ואז נאמר: "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה". הירושלמי (תענית פ"ב, ה"א) לומד מכאן שתפילה צריכה הרמת קול. כך גם נפסק להלכה (או"ח ס' תקפ"ב סע"ק ט), וז"ל השו"ע: "אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם...". ויש לשאול במה שונה תפילת הימים הנוראים מתפילת שאר ימות השנה? הגדיר אבי מורי זצ"ל בשנים עברו כי בכל ימות השנה יש חיוב תפילה כמו דאיתא בגמרא (תענית ב.): "'לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם' – איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה". אבל בימים הנוראים גדר התפילה הוא, תפילה של שעת צרה. תפילה של שעת צרה, כתוב בבה"ג שהיא לא נלמדת מ"וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", אלא ממה שכתוב אצל משה רבינו (שמות לב, יא): "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹקָיו" וז"ל (מובא ברמב"ן בהשגות בספר המצוות, שורש ג):
"וכן כתב (הבה"ג) פרשת תחנונים והיא פרשת 'ויחל משה' תחנתו שלמשה רבינו עליו השלום על מעשה העגל והיא אצלו פרשת ציבור שממנה נלמוד תחנונים בשעת הצרות כמו שאמרו (ר"ה יז:) 'וַיַּעֲבֹר ד' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא' מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

פסוק זה נאמר בזמן שמשה רבינו התפלל שד' יסלח וימחל לעמ"י על חטא העגל. חז"ל דורשים על פסוק זה (ברכות לב.):
"מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי 'אחילו'? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי (מין קדחת)".

צורת התפילה ההיא הייתה שונה. תפילה של שעת צרה שנלמדת מ"וַיְחַל מֹשֶׁה" שונה בצורתה משאר תפילות השנה (אגב, לכולי עלמא היא מדאורייתא מה שאין כן בתפילה שלא בשעת צרה דלא לכ"ע היא מדאורייתא).
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ד) כותב: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים...". זוהי תפילה בעלת משמעות אחרת, בעלת צורה אחרת, תפילה של מי ששב לקונו. המקור של הרמב"ם הוא תפילה זו של שעת צרה שמופיעה אצל נינוה. הרמב"ם לומד שמה שכתוב "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה" זה מפני שזו הייתה תפילה של השב, שדרכו להיות צועק ("בחזקה" – בהרמת קול) תמיד לפני ד' בבכי ובתחנונים. לכן היום בפתיחת הסליחות של י"ג מידות, הפיוט מתחיל ב"עם ד' חִזקו ונתחזקה וקראו אל אלקים בחזקה". תפילה על בקשת סליחה, על קריאה מחודשת אל ד'. תפילה זו היא כתפילה בשעת צרה שבה השב צועק כלפי שמיא, וחיובה לכ"ע מדאורייתא. זו תפילה הנלמדת מ"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹקָיו". צורת תפילה זו היא גדולה יותר – "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה ".
כך גם כותב הריטב"א (נדרים ח.), שרגילים בראש השנה וביום הכיפורים לנדור ולנדוב מפני שזה כמו נדר בשעת צרה, שאדם רוצה שתהיה לו ישועה מהצרה ולכן נודר. בימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, עומדים לפני ד'. יש לכך השלכה על הנודרים והנודבים כמו שאומר הריטב"א, ויש לכך השפעה גם על צורת התפילה – "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה". לכן פוסק השו"ע שבימים הנוראים נוהגים להתפלל בקול רם. לא רק מפני שלכל אחד יש מחזור ואין חשש שאחד יבלבל את השני, אלא זוהי מהות וצורת התפילה בימים הנוראים, "בחזקה".

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד
הגמרא בברכות (י.) אומרת שישעיהו הנביא בא לחזקיהו ושאל אותו מדוע לא עסקת בפריה ורבייה. אמר לו חזקיהו שהוא ראה שיצאו ממנו בנים לא טובים ולכן לא רצה לעסוק בפריה ורבייה (חזקיהו התכוון למנשה שחטא והחטיא את הרבים). אמר לו ישעיהו הנביא – "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". מדוע אתה נכנס לחשבונות של הקב"ה? אתה צריך לעשות את מה שמוטל עליך, גם אם אתה רואה שחלילה יצא ממך מנשה. וצריך להבין מהו הפירוש במה שישעיהו אמר לחזקיהו המלך "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". איזה 'כבשי', סתרים, של רחמנא? לכאורה היה צריך לומר לו בפשטות – לא עושים חשבונות כלפי שמיא! יש תורה, יש מצוות, לא מחליטים ע"פ מה שרואים ע"י רוח הקודש שיתרחש בעתיד. אלא רואים כאן בגמרא יסוד גדול מאוד בעבודת התשובה שאנחנו ניצבים לפניה כעת עד אחרי הושענא רבה ושמחה תורה.
כתוב בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) שכאשר תפס את מנשה המלך שרדף אחריו, שם אותו המלך בתוך סיר מנחושת והסיק תחתיו. ואומר הירושלמי:
"כיון שראה (מנשה) שצרתו צרה, לא הניח ע"ז בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת – 'בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ, כִּי אֵל רַחוּם ד' אֱלֹקֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם'. הרי אני קורא אותו: אם עונה אותי – מוטב, ואם לאו – הא כל אפייא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה! מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב: 'וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ'".

מנשה, לפי הירושלמי, הגיע למצב של "בַּצַּר לְךָ". הוא זכר את מה ששמע בגירסא דינקותא, הוא שמע את מה שלימדו אביו. לא כתוב בירושלמי באופן סתמי שמנשה נזכר במה שכתוב בתורה "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ", אלא הוא זכר שאביו לימד אותו בבית המדרש את הפסוק "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ".
חז"ל אומרים (יומא פו.): "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", ולומדים זאת מהפסוק (הושע יד, ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹקֶיךָ", ובצורה דומה כתוב בפרשת ניצבים (ל, ב) "ושבת עד ד' אלוקיך". תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ומחדש שם רבינו חננאל ש"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", אין הכוונה שהיא פועלת לטובה עד שערי שמיים. אלא הכוונה שמגעת עד כסא, הוא ביחס לגודל החטא. אפילו אם חלילה אדם חטא בחטא כזה, שההרס והרוע של החטא פגם בכסא הכבוד, אפילו על זה אומרים חז"ל "גדולה תשובה". דהיינו גדולה תשובה שמכפרת אפילו על עוונות כאלו המגיעים עד כסא הכבוד. אין דבר שעומד בפני התשובה, אין מושג כזה שיש דברים שתשובה לא פועלת עליהם.
מהו פירוש הביטוי "עד כסא הכבוד"? חז"ל אומרים (ברכות נח.): "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". כאשר הקב"ה דן על מעשים שאדם נכשל בהם, הוא דן עם כל בית דינו כמו שדנים בבית דין של בנ"א, למרות שאינו זקוק לעוד "שותפים" לדון, שכן חז"ל אומרים (בראשית רבה נא, ב): "אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר 'וד'' – הוא ובית דינו". אבל ה"משך חכמה" (פרשת וילך) מסביר שאם יש חטא של חילול השם, שזה כבר פגיעה בכסא הכבוד, חילול שמו, שם הקב"ה דן לבדו. במצב כזה אין מישהו בבית דינו שיוכל למחול על כבודו וששייך שידון על כבודו של המלך. על כבודו של המלך רק המלך בעצמו יכול למחול ולא אף אחד אחר. וזה הפשט "עד כסא הכבוד". ישנם חטאים חמורים שפוגעים בכסא הכבוד עצמו כמו חילול השם שאז ד' דן יחידי. וזה כמו שחידש רבינו חננאל שגדולה תשובה שמכפרת גם על חטאים חמורים (כגון חילול שמו) שפוגעים בכסא הכבוד (ששם ד' דן יחידי בלי בית דינו).
הקב"ה דן יחידי. זהו המצב של יום הכיפורים, וכמו שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ד' תִּטְהָרוּ", הקב"ה לבדו. שכן אז הוא דן יחידי מחמת מעלתו של יוהכ"פ. כך כתוב במפורש בירושלמי בסנהדרין (פ"א, ה"א): "אע"פ שאין דן יחידי, חותם יחידי". מהי הכוונה שהוא "חותם יחידי"? זהו יום הכיפורים, אותו יום שאנחנו אומרים בו בתפילה, בתוך הפיוט, "חותמו של הקב"ה אמת". זהו יום שבו הקב"ה מקבל תשובה של כל אחד ואחד כדי להחזירו לכף זכות, (שיר השירים ח, ו) "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ", וביום זה ד' דן יחידי.
הבית יוסף מסביר בספרו מגיד מישרים את פירוש הביטוי "חותמו של הקב"ה אמת". ישנם אירועים רבים שנתקלים בהם ורואים אותם, הן פרטיים והן כאלה השייכים לעולם כולו, ולפעמים אנו לא מבינים מה הקב"ה רוצה מאיתנו באותם דברים. ממשיל זאת הבית יוסף לאדם שמקבל מכתב: לא תמיד מבין הוא את הכתוב שם, אבל אם הוא מגיע למקום החותם ורואה מי שלח לו את המכתב, הוא מתחיל להבין את משמעות כל מה שכתוב במכתב. חותמו של הקב"ה אמת, מי שיש לו את הכוח, את היכולת ואת הנחישות להגיע עד מקום החותם, לקרוא את המציאות שהקב"ה מכתיב לנו, מתחילה ועד סוף, הוא זה שיכול לראות שחותמו אמת. כשרואים את התמונה מתחילה ועד סוף, זה נקרא אמת.
דבר זה מפורש בגמרא בקידושין (לא.): "'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת'. ראש דברך ולא סוף דברך? אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת". "רֹאשׁ דְּבָרְךָ" לא בא לאפוקי את הסיומת, אלא להורות שמסוף דברך ניכר שראש דברך אמת. 'אמת' זהו דבר שהוא אמת מתחילה ועד סוף. ומוסיף הבית יוסף שזו גם הכוונה של מה שאומרים ביום הכיפורים "חותמו אמת, לעדי עד ימלוך".
דן יחידי, זוהי ההגדרה של יום הכיפורים. ביום הכיפורים דן הקב"ה בלבד בלי שום נתינת מקום לכל המקטרגים שמקטרגים בשאר ימות השנה.
וכך כותב ה"פני יהושע" במסכת ראש השנה (טז: ד"ה ונראה לענ"ד), שהיות וביום הכיפורים הקב"ה דן יחידי בלי אפשרות לתת לשטן לקטרג, לכן מתקיימים ביום זה דברי הנביאים (ישעיהו ב, יא): "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא". ה"ביום ההוא" שלעתיד לבוא, הוא עצמו נמצא איתנו פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
ועניין זה הוא מה שמלמד אותנו הירושלמי על מנשה בנו של חזקיהו. הקב"ה מוחל אפילו על חטאים חמורים שמגיעים עד כסא הכבוד (כמו שחידש רבינו חננאל). ולכן מנשה שחטא והחטיא את הרבים ועבד עבודה זרה שאלו חטאים חמורים, מחל לו ד', שכן הוא דן יחידי (הואיל ולא שייך שמישהו בבית דינו שיוכל למחול על כבודו של ד' וששייך שידון על כבודו של המלך) בלי שום מקטרגים, שלא תנעל דלת בפני בעלי תשובה.
זוהי המשמעות העמוקה של מה שהגמרא אומרת שהקב"ה חתר חתירה למנשה מתחת לכסא הכבוד. הוא נתן מקום גם לתשובה של מנשה שפגע בכבודו של המלך, בכסא הכבוד. הקב"ה חתר לו חתירה מתחת לכסא הכבוד. וזה מה שאמר ישעיהו לחזקיהו: בשר ודם יכול לראות רק לעיניים, אבל את ה"כבשי דרחמנא", את ההנהגה הנסתרת של הקב"ה בכל תהליך התשובה, שישנה גם אפשרות שהקב"ה חותר חתירה מתחת לכסא הכבוד, את זה חזקיהו המלך לא ראה. הוא לא ראה שסופו של מנשה לחזור בתשובה. ועל זה אמר לו ישעיהו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך": יש גם מסלול בחיים שנקרא "כבשי דרחמנא", שאותו גם חזקיהו המלך שלימד תורה לכל ישראל אינו יכול לראות, כפי שבאמת היה עם מנשה שהקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד. זאת ההדגשה של חתירה, אותו עניין של "כבשי", דהיינו דבר נסתר כמו מחתרת, חפירה בקרקע.
התשובה של מנשה, שהקב"ה חתר לו חתירה מתחת לכסא הכבוד לא הייתה רק שמנשה חזר בו. הנוסח בירושלמי הוא: "הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב: 'וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ'". התשובה לא הייתה רק עם חרטה וקבלה לעתיד, אלא הייתה חרטה, והייתה תשובה כפי שהרמב"ם (הנ"ל) כותב "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם". לכן הירושלמי מדגיש שהתשובה של מנשה הייתה "חתירה מתחת לכסא שלו ושמע תחינתו".
כשם שד' מחל למנשה ע"י כך שדן אותו יחידי, כך כל שנה ביום כיפור ד' דן אותנו יחידי, ויכולת התשובה ביום זה גדולה עד כסא הכבוד.

תשובה גם לאחר חורבן ביהמ"ק
כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א ה"ג):
"בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: 'וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ', ועיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם...'".

לכאורה יש להבין: דין זה של מי שרשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה שלא מזכירים לו שום דבר מרשעו כשהוא שב, הנלמד מהפסוק ביחזקאל, אינו קשור דווקא למציאות הזאת, כשאין בית המקדש. גם בזמן שקיים בית המקדש, אדם שהיה רשע כל חייו ועשה תשובה באחרונה לא מזכירים לו שום דבר מרשעו?
הפירוש הוא, שבדור של יחזקאל הנביא היו זקנים שזכרו עדיין את בית המקדש. הם ראו מקדש, כהן גדול וקרבנות, וכפי שכתוב שם בפסוקים (לג, י) שהזקנים אמרו לו ליחזקאל: "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה?". מי שהיה רגיל לכהן גדול ולבית מקדש ולקרבנות, קשה לו לקלוט שיש גם אפשרות לעשות תשובה וכפרה ע"י תשובה בלבד ללא צורך בקרבן. עד כדי כך שיחזקאל הנביא היה צריך להישבע (שם, יא) – "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ד' אֱלֹקִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל".
הייתה חולשה גדולה באותו דור של יחזקאל באמונה בכוח התשובה. היה קשה מאוד להאמין ש"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" אפילו בלי מקדש, אפילו בלי כהן ובלי קרבנות, וזה מה שיחזקאל לימד את אותו הדור: גם בזמן שאין מקדש "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", ויכולה היא לכפר גם בלי קרבן ובלי מקדש.
זה גם מה שהרמב"ם מלמד אותנו בהלכה זאת: בזמן הזה שאין מקדש תשובה מכפרת על הכל. אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו, שנאמר "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". דהיינו שהיינו חושבים שבזמן הזה שאין מקדש וקרבנות אין מה שיכפר על החטאים, וכ"ש על חטאים חמורים שנגעו עד כסא הכבוד. ולכן הרמב"ם כתב בסמיכות את שני העניינים האלו, להראות שכוח התשובה הוא כל כך גדול שגם בזמן הזה שאין מקדש צריך שתהייה לנו האמונה המוחלטת שהתשובה יכולה לפעול על האדם ועל העולם כולו. נשארנו אמנם בלי מקדש, בלי כהן, אבל יש לנו את מצוות התשובה. יש בידינו תורה ותפילה. וע"י כל הכוחות האלו אדם יכול להשפיע על עצמו, על הקהל כולו ועל העולם כולו.
על זה נאמר בסליחות מחר: "מחר יהיה האות הזה". זהו המופת שיש ביום זה, גדלותה של התשובה שמכפרת על הכל.
כותב ה"משך חכמה" שתפילת נעילה היא השעה האמיתית ש"חותמו אמת", זוהי שעת החיתום 2 . ולכן דווקא בתפילת נעילה אנחנו מזכירים את פסוקים אלה המדברים על כך שגדול מאוד כוח התשובה. זוהי שעה מיוחדת בתוך יום הכיפורים שמכפרת על הכול, ואפילו על חילול השם.

עד שירצה את חבירו
יום הכיפורים, שלוש קדושות יש בו. יש בו קדושה של האדם, כהן גדול, יש בו את קדושת הזמן: "שבת שבתון", ויש את קדושת המקום: קודש הקודשים. הכהן הגדול נכנס בזמן הקדוש ביותר למקום הקדוש ביותר. כל עבודת כהן גדול ביום הכיפורים באה לבטא ולפעול על הציבור, על העם בתור עם, ועל הביטוי של כל יחיד בכנסת ישראל.
התורה קבעה את יום הכיפורים בי' בתשרי, וכתוב בראשונים הטעם מדוע ביום זה דווקא, מפני שהוא היה יום של סליחה על חטא העגל. חטא העגל היה חטא הציבור, באותו יום שהקב"ה מחל בזכות משה רבינו על חטא הציבור נקבע יום שמחה לדורות על תשובת הציבור. לכן חז"ל אומרים במסכת ראש השנה (יח.): "'דִּרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ '... ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", לומר שבעשרת ימי תשובה ("בהמצאו") לכל יחיד יש כוח של ציבור. לכן חז"ל שמו כל כך את הדגש שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו (יומא פה:). אין זה רק צורך פרטי של מי שזקוק למחילת עוונות בינו לבין חבירו, אלא יש בזה גם צורך ציבורי, שכולנו נוכל להיות ציבור אחד ומאוחד. לכן בערב יום הכיפורים באה הדרישה "עד שירצה את חבירו".
כך עבודת כהן גדול בקודש הקדשים. שיא העבודה של כהן גדול בקודש הקדשים הוא להקטיר שם את הקטורת. בקטורת היו אחד עשר סממנים, ואחד מהם הוא החלבנה. חז"ל אומרים (כריתות ו:): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת". דהיינו שכשם שבקטורת מערבים עם כל הסממנים הטובים גם את החלבנה שריחה רע, כך בתענית אנו מתענים ומתפללים עם פושעי ישראל. בלעדיהם אין זו תענית. ולכן מדגישים במיוחד ביום הכיפורים "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". ובהמהר"ל בדרוש (לשבת תשובה עמ' רעג הוצאת יד מרדכי) כותב, שע"כ היו עושים בערב יוהכ"פ קטורת דקה מן הדקה, לכפר גם על אבק לשון הרע.
הגמרא אומרת (יומא מד.) "על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע. יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי". שיא העבודה של כהן גדול ביום כיפור נועד כדי לכפר על לשון הרע. על העבירות והכישלונות בין אדם לחבירו. לכן הקטורת היא זו שכיפרה במחלוקת קרח: משה רבינו אמר זאת דווקא לאהרן הכהן שהיה איש החסד, והוא זה שיכול היה ללכת עם הקטורת ולעצור את הנגף שנוצר בעקבות מחלוקת קרח, בפגיעות שהיו בין אדם לחבירו.
עוד נאמר במדרש (בראשית רבה, פרשה צט): למה זכה דווקא בנימין שבחלקו יהיה קודש הקודשים, שבו מקטיר הכהן הגדול את הקטורת ביום הכיפורים? עונה המדרש: בנימין היה האח היחיד שלא היה שותף בחטא של בן אדם לחברו במכירת יוסף. לפי דברינו, היות וגולת הכותרת של כפרת יום הכיפורים היא על דברים שבין אדם לחבירו, כפרה כזו יכולה להיות רק במקום שאין בו את הנגע של חטאים שבין אדם לחבירו. רק בחלקו של בנימין. כשפגש בנימין את יוסף כתוב (בראשית מה, יד): " וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". כותב שם רש"י: "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב". הם בכו גם על חורבן בית שני שנחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט:), ודווקא בנימין היה זה שיכול לבכות על כך. וכמו כן כתב הגר"א בפירושו למגילת אסתר, שקודש הקודשים בחלקו של בנימין מכיוון שלא היה שותף במכירת יוסף, ומוסיף הגר"א שהוא היה גם האח שלא השתחווה לעשו, דהיינו שלא סגד לאומות העולם, ולכן זכה שהמקדש וקודש הקודשים ייבנו בחלקו.
על בית שני אומרת הגמרא (יומא כא:) כי חסרו בו חמישה דברים, ואחד מהם היה האורים ותומים. כתוב (שמות ל, כח): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד', וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד". רש"י אומר על הפסוק (שמות ד, יד) "וַיִּחַר אַף ד' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ": "'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ' – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב". אהרן הכהן היה מנוקה מכל שמץ של קנאה גם במדרגות רוחניות שהיו לאחיו משה רבינו. ובזכות "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", זכה שיקבל אורים ותומים. בבית שני שנחרב בגלל שנאת חינם, לא היה את הנימוק של "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", לא הייתה התשתית הדרושה בשביל שיהיו שם אורים ותומים שכל זכייתם הייתה בזכות "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
הכוזרי שואל: מדוע חמישה דברים חסרו בבית שני? ועונה שזה בגלל שבבית שני לא עלו כולם לארץ ישראל. היה חסר משהו במדרגה הציבורית של חיבור היחיד לציבור. הייתה חסרה אחדות. לכן, כתוב בקדמונים, כהן גדול היה צריך לערב במהלך סדר העבודה את דם הפר ביחד עם דם השעיר. דם הפר הוא כפרה על חטא העגל ודם השעיר הוא כפרה, כפי שכתוב בחז"ל (במדבר רבה פרשה יד), על מה שאחיו של יוסף שחטו שעיר עיזים. כהן גדול היה צריך לכפר על שני הדברים גם יחד, ולכן ערבב את דם הפר עם דם השעיר.
לכן בתפילה אנחנו אומרים "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון". מעיר על כך המשך חכמה (פרשת אחרי מות), שיש פה לכאורה נוסח כפול, ומסביר ש"סלחן לישראל" הכוונה היא על הכפרה של חטא העגל שהוא היה השורש של חטאי הציבור שבין אדם למקום. ולכן בפתיחת יום הכיפורים אנחנו מזכירים את הפסוק שאמר הקב"ה למשה רבינו (במדבר יד, כ) "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", על החטאים שבין אדם למקום. ואילו "מחלן לשבטי ישורון " הכוונה היא על שורש החטא שהיה בין אדם לחבירו, על מכירת האחים את יוסף. כשחסרה האחדות בשבטי ישורון (כמו במכירת יוסף) לא מתקיים חלילה הפסוק (דברים לג, ה) "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ולכן בתפילה מזכירים את שני הדברים: "כי אתה סלחן לישראל" על חטא העגל, "ומחלן לשבטי ישורון" על מכירת האחים את יוסף שהייתה השורש של החטאים בין אדם לחבירו.
לכן, כתוב בשם האר"י הקדוש, נאמר (בראשית נ, יז) "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". על מה בכה יוסף? יוסף ידע שהמחיר של מכירת האחים את יוסף יהיה עשרת הרוגי מלכות. כמו שחז"ל אומרים (סנהדרין קב.) על הפסוק "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (שמות לב, לד) שנאמר על חטא העגל: "אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון", וכך גם, רחמנא לצלן, בנוגע לחטא בין אדם לחבירו במכירת יוסף, לא נאמר כי יוסף מחל להם, אלא (בראשית נ, יז) "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו", ואכן רבינו בחיי כותב שיוסף לא מחל, ועל כן במוסף ביוהכ"פ באמירת פיוט עשרת הרוגי מלכות, מקדימים את האמור (שמות כא, טז) "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת". זה קשור לזה.
זה היה שיא העבודה של כהן גדול ביום כיפור, יום שימת אחווה ורעות .
ביום זה ניתנו לנו הלוחות השניות. משה רבינו ירד ובישר לעמ"י על הסליחה בעשרה בתשרי. זהו יום שבו נמחל להם חטא העגל כמו שהמשנה אומרת (תענית כו:) שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים (וכט"ו באב) ולמה? כיון שזה היה יום שניתנה בו תורה. אין הכוונה רק על נתינת התורה, אלא נתינת התורה היא זו שפתחה לנו את הצוהר, היא זו שפתחה לנו את הפתח לכפר באמצעות התורה גם על הדברים האחרים.

עיצומו של יום מכפר
הרמב"ן על התורה (ויקרא כג, כח) מבאר את המושג המוזכר בנוגע ליוהכ"פ ש"עיצומו של יום". לדעת רבי (שבועות יג:) "עיצומו של יום" מכפר אפילו בלי תשובה, וחכמים חולקים על רבי. מה המקור לדברי חז"ל ש"עיצומו של יום הכיפורים" מכפר – שעצם היום ביוהכ"פ בכוחו לכפר? מבאר הרמב"ן שזאת מפני שרק בשני מועדים נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", ביום כיפור ובחג השבועות, מפני שיש בהם משהו עצמי ביום. המשותף לשניהם – מתן תורה. מתן תורה בחג השבועות של לוחות ראשונות, ומתן תורה ביום הכיפורים של לוחות שניות. ועל סמך זה אומרים "עיצומו של יום". ה" עיצומו " – העוצמה של היום, שזהו יום שניתנה בו תורה. ביום שניתנה בו התורה יש את התשובה הגדולה שמכפרת על כל העוונות. התורה היא זו שנותנת את מהות יום הכיפורים כ'עיצומו של יום'. אך למתן תורה היה תנאי קודם למעשה –"כאיש אחד בלב אחד" , אחדות.
כתוב בפסוק (שמות לה, א): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואומר רש"י על הפס' שהיה זה למחרת יום הכיפורים, אז משה כינס את כל עדת בנ"י. השפעת יום הכיפורים היא גם למחרתו. ובאותה פרשה כתוב (שמות לה, כ): "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה". שואל ה'חת"ם סופר': ברור שברגע שמשה סיים את דבריו ישראל יצאו מלפניו, ומה הפסוק בא לומר לנו? ומבאר שהתורה באה לומר לנו שהיה ניכר על בני ישראל מהיכן הם יצאו. התורה לא באה רק לומר שכשמשה סיים ללמד עמ"י יצאו מלפניו, אלא היה ניכר על כל קהל עדת ישראל שהם יצאו מלפני משה. והכינוס הזה הרי היה למחרת יום הכיפורים, הרושם העצום של עיצומו של יום הכיפורים, בא לידי ביטוי בעם ישראל גם למחרת.

עקירת רצון כעקירת מעשה
הזכרנו בערב ראש השנה, שחז"ל מדגישים כי עיקר העבודה שלנו בימים קדושים אלה היא לשעבד את רצוננו לרצון המקום. זוהי מסירות נפש אמיתית. נאמר: (שמואל א א, טו) "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ד'", ומסביר הרלב"ג שהכוונה ב"נפשי" ל"רצוני", וכן כתב ברש"י על התורה על הפס' (בראשית כג, ח) "'אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם' – רצונכם".
ה"מסילת ישרים" (פרק ד) מבאר כיצד התשובה עוקרת לאדם את המעשים השליליים שהוא עצמו יצר בידיים? ומסביר, מפני שיש לנו כלל ש"עקירת רצון כעקירת מעשה". עקירת רצון כעקירת מעשה הוא יסוד שכתוב בתורה עצמה: כשאדם בא להפר או להתיר את הנדר, התנאי הבסיסי הראשוני הוא שיהיה איזשהו פתח שאדם יכול למצוא. שיוכל לומר: "אילו הייתי יודע את מה שאני יודע היום לא הייתי נודר", רק אז אפשר לפתוח לו פתח וע"י כך להתיר לו את הנדר. וזוהי כוונת ה"מסילת ישרים": תשובה פועלת בגלל שעקירת רצון כעקירת מעשה.
ייתכן שעניין זה מבאר מדוע בפתיחת יום הכיפורים אנחנו אומרים את "כל נדרי". מה מיוחד בתקנה של "כל נדרי" שקבעוהו דווקא בכניסה של היום הקדוש הזה? הרי התרת נדרים אפשר לעשות כל השנה! ולפי ה"מסילת ישרים" אפשר להבין, שהרי מבלי היסוד של "עקירת רצון כעקירת מעשה" אין היתר בנדר, ולא רק בנדר אלא אין שום יסוד למהלך תשובה של האדם, שכן תשובה פועלת מדין "עקירת רצון כעקירת מעשה". לכן דווקא בכניסה ליום הכיפורים אנו אומרים את "כל נדרי". "וכולהון איחרטנא בהון" שאומרים אנו ב"כל נדרי", כותב הריב"ש בתשובות, אין זה חרטה של נדר, אלא זה חרטה של תשובה, שאדם יודע שאילו במשך כל ימות השנה הוא היה ניצב באותו מצב רוחני גדול שכל אדם ואדם מישראל נמצא בפני הבורא בערב יום הכיפורים, הייתה לו שנה אחרת.
בעזרת ד' שהקב"ה יזכה את כולנו שיהיה גמר חתימה טובה, שהקב"ה ישמע תפילה של כל אחד, ביחד עם עבודת התשובה של כל אחד. שיהיה באמת ובתמים יום ששימת טהרה ואחווה ורעות, שנזכה שיהיה זה יום שיכפר גם על דברים שבין אדם למקום, וגם על דברים שבין אדם לחבירו. "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות".



^ 1.שיחה שניתנה בהיכל הישיבה בח' תשרי תשס"ט.
^ 2.. וכן מצינו שכותב התוספות בשבועות (יג. ד"ה דעבד סמוך לשקיעה), שהרגע האחרון של יום הכיפורים הוא הרגע שמכפר, וז"ל: "יום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים". וזהו הזמן של תפילת נעילה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il