הנושא המרכזי בפרשתנו עוסק בברכות וקללות שקבלו ישראל על עצמם ימים ספורים לפני הסתלקותו של משה רבנו, זו הברית שנכרתה בערבות מואב היות והברית שנכרתה בחורב הופרה על ידם.
הנקודה העיקרית בדברי הברית היא האמונה בשכר ועונש, שזו אחת הנקודות ביסודות האמונה, כפי שהרמב"ם מונה בשלושה עשר העיקרים שלו. מה שנדרש מאתנו זה להתבונן במה שמתרחש מסביבנו, מה שקורה ליחיד וכל שכן מה שקורה לציבור. שלא נחשוב שהכל מקרה, אין מקרים, לא ליחיד ולא לציבור, כל האירועים שקורים הם כתוצאה ממעשינו או ממחדלינו.
לקראת סוף דברי התוכחה משה רבנו אומר: "והפלא ה' את מכותך ... מכות גדולות ונאמנות..." שאלו חז"ל במדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא?", ותירצו: "כשהוא אומר בנביא 'והנני מפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונו תסתתר' הוי אומר הפלאה הוא סילוקם של צדיקים". כלומר, אם ההשגחה העליונה מביאה איזו מכה או עונש מכל סוג שהוא, ויש אנשים בעם היודעים להבין ולהסביר לציבור על מה, ובשל מי בא העונש הזה, נמצא שהמכה השיגה את יעדה, הציבור חוזר בתשובה והמכה נעלמת. אולם, אם אין מי שיפקח את העיניים, כי הצדיקים הסתלקו, אזי הייסורים והעונשים ממשיכים להתקיים בעם, וזה נקרא 'מכות נאמנות', כלומר שהמכה אינה מסתלקת אלא ממשיכה את פעולתה ללא הגבלת זמן.
אנו חיים בתקופה שקשה לנו להצביע על אישים שיש בכוחם לפקוח את עיני הציבור, שידעו ויבינו בשל מה הרעה הזאת שבאה עלינו. אין עוד מדינה בעולם שמאוימת על עצם קיומה מהשכנים הקרובים והרחוקים, אין בטחון ממשי בכל מרחביה ואזרחיה המאוימים בכל יום ממעשי טרור. אם עובר יום בשקט זה בבחינת נס, כפי שאנו אומרים זאת בתפילה "על ניסך שבכל יום עימנו". ואם יש מישהו שרוצה לומר משהו בקשר לאירועים, מדביקים לו מיד תוית של "קיצוני" ולא רוצים לשמוע. לכן אנו מדשדשים במקום, אין מוצא לסבך המדיני ולא רואים באופק כל פתרון למצב המדיני. זאת בנוסף לבעיות קשות בהידרדרות החברתית, בירידת המוסר, ועליה באלימות אצל בני הנוער.
מוטלת עלינו משימה קדושה בשעה קשה זו לישראל, שלא להתייאש ולא ליפול בחולשת הדעת. אנו צריכים להמשיך ביתר שאת לחנך לתורה ולקדושת החיים, לעשות מה שיש לאל ידינו לחיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. ואין לי ספק שאם אנו נעשה את המוטל עלינו, תהיה סייעתא דשמיא שעמנו יתעורר בתשובה שלמה, ואז נזכה לראות בגאולת עמנו וארצנו.