בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס' 132 בהוצאת "בית הרב"

האנושיות - כמשפחה קדושה ומאוחדת

undefined

הרב חגי לונדין

אלול תש"ע
3 דק' קריאה
"רְאוּיָה הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁתִּתְאַחֵד כֻּלָּהּ לְמִשְׁפָּחָה אַחַת, וְחָדְלוּ אָז כָּל הַתִּגְרוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵחִלּוּקֵי עַמִּים וּגְבוּלוֹתֵיהֶם. אֲבָל הָעוֹלָם צָרִיךְ לְהָעִדּוּן הַתַּמְצִיתִי, שֶׁהָאֱנוֹשִׁיּוּת מִשְׁתַּכְלֶלֶת עַל יָדוֹ בְּעשֶׁר הַצִּבְיוֹנִים הַמְיֻחָדִים שֶׁל כָּל אֻמָּה. וְזֶה הַחִסָּרוֹן תַּשְׁלִים כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּכוּנָתָהּ הִיא כְּמִין אוֹצַר-רוּחוֹת גָּדוֹל הַכּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ כָּל כִּשְׁרוֹן וְכָל נְטִיַּת רוּחַ עֶלְיוֹנָה. וּבְמִלּוּאָהּ הַגָּמוּר שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שָׁמוּר בָּעוֹלָם, בְּיִחוּד עַל-יְדֵי קִשּׁוּרָהּ עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּל הַטּוֹב שֶׁיּוֹצֵא מִפְּלֻגַּת עֲמָמִים, וְשׁוּב לֹא יִמְצָא צרֶךְ בַּהִתְפַּלְּגוּת הַמַּמָּשִׁית, וְהָיוּ כָּל הָעַמִּים הַכְּלָלִיִּים חֲטִיבָה אַחַת, וְעַל גַּבֵּיהֶם בְּתוֹר אוֹצָר קָדוֹשׁ, מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ד'" אורות ישראל, פרק ה, יא



האנושיות - כמשפחה קדושה ומאוחדת
מזמור מ"ז בתהלים הוא מזמור החיים של ראש השנה, בו תמצית עניינו של ראש השנה. לפיכך הוא נאמר שבע פעמים לפני שמיעת קול השופר, שהיא המצווה המרכזית והייחודית של ראש השנה. עיון במזמור ילמדנו כי בו ההשראה לרוח דבריו הנשגבים של מרן הרב זצ"ל.
החל מן הפתיחה בסימן המוסיקלי "למנצח", כביטוי לניצחון של בני קרח, ולכל אורכו, שורה עליו רוחם של "בני קורח" אשר "לא מתו מאחר והרהרו תשובה בליבם" (במדבר רבה, יח). עלייתם של בני קרח מן השאול, מרמזת על ניצחון התשובה על המוות.
ואכן, מרן הרב זצ"ל קובע כי
"רְאוּיָה הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁתִּתְאַחֵד כֻּלָּהּ לְמִשְׁפָּחָה אַחַת, וְחָדְלוּ אָז כָּל הַתִּגְרוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵחִלּוּקֵי עַמִּים וּגְבוּלוֹתֵיהֶם. אֲבָל (מאידך) הָעוֹלָם צָרִיךְ לְהָעִדּוּן הַתַּמְצִיתִי, שֶׁהָאֱנוֹשִׁיּוּת מִשְׁתַּכְלֶלֶת עַל יָדוֹ בְּעשֶׁר הַצִּבְיוֹנִים הַמְיֻחָדִים שֶׁל כָּל אֻמָּה"

דהיינו: המציאות כולה עומדת בראש השנה אל מול נשמתה וסופקת כפיים. עומדת היא וחרדה גדולה ממלאת אותה אל מול התגלות המלכות האלוקית בקרבה, אל מול הנשמה הפנימית ההולכת ומעצבת אותה - אימת ויראת יום הדין! אך יחד עם התרועה הגדולה והשמחה העצומה, יש גם מקום לתהייה עמוקה: כיצד להיות מוכנים אל תוכן החיים האדיר הזה ההולך ומופיע? ואז הנה מגיעה ומופיעה התשובה...
"וְזֶה הַחִסָּרוֹן תַּשְׁלִים כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּכוּנָתָהּ הִיא כְּמִין אוֹצַר-רוּחוֹת גָּדוֹל הַכּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ כָּל כִּשְׁרוֹן וְכָל נְטִיַּת רוּחַ עֶלְיוֹנָה" (שם)

לשאלה מהי התקווה של העולם והאנושות? יבוא המענה כי כאשר עם ישראל יהיה "עליון על כל גויי הארץ", שכן בעת בה האומה הישראלית תיתן את התוכן והערך לכל התרבויות כולן - כי אז יבוא העולם כולו לתיקונו.
בעת בה ישוב עם ישראל לנחלתו תופיע המדרגה של "גאון יעקב אשר" - האלוקים - "אהב". "גאון יעקב" היא תודעת "אשר בחר בנו מכל העמים", זו היא אהבת ה' אותנו. שוב מבוטא הדבר בסימן המוסיקלי "סלה" כציון ל"נצח", שכן "סלה" אותיות 'סל'- ה'', האות ה' היא אות רוחנית ביותר, וה"סל" הוא הכלי. רוצה לומר, התאמה של המציאות החיצונית לתוכן הנצחי המצוי בה.
עם ישראל בבחירתו ובגדלותו הוא הכלי להתגלות האלוקית אשר מטרתה עידון ושכלול האנושיות.
שם 'אלהים' הוא בגימטריא 'הטבע', והוא ההתגלות האלוקית אשר במערכות הטבעיות. לעומתו, שם 'הוי"ה' מציין לא את המימד הטבעי אלא את המימד הניסי, את התוכן המעלה את העולם אל מה שמעבר לו.
"עלה אלוקים" - באמצעות תרועת השופר אנו מעלים את העולם ממימד הטבע למימד הנס, ממידת הדין למידת הרחמים.

התגלות שם ד' בראש השנה מעוררת את ההתרגשות, את רוממות הרוח. זאת מפני שאידיאל החיים הולך ומופיע, וזה מה שמביא ל'זמר'; ולא לסתם זמר אלא "זמרו למלכנו זמרו" - בראש השנה אנו לוקחים את מערכות הטבע ("אלוקים") ומרוממים אותן להתגלות המלך, למשטר, לסדר ולהרמוניה ("מלכנו").
'זמר' פירושו מנגינה, שיר ללא מילים, אותו רגש עמוק ופנימי המתעורר בצורה "שאינה יכולה להתלבש בביטויים, כי אם בתנועות קוליות" (עולת ראיה).

ויותר מכך : על הזמר להתעלות עד אשר יגיע לידי הכרה מבוררת שתוסיף חיים מתוך דעה ושלוות נפש.
לאמור: "זמרו - משכיל" כדי למנוע צד של אימת הדין העלולה לשתק את האדם, זמרו במגמה השכלית, ("המושכלת") במגמה האידיאלית.

הדרך אל השלימות הזו אינה קלה, מהירה ופשוטה, שכן ישנו עושר מסויים דווקא בפילוג שבין העמים.
אך מרן הרב זצ"ל קובע כי אין צורך בהתפלגות הממשית, אשר אכן עושרה יישמר,
וּבְמִלּוּאָהּ הַגָּמוּר שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שָׁמוּר בָּעוֹלָם, בְּיִחוּד עַל-יְדֵי קִשּׁוּרָהּ עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּל הַטּוֹב שֶׁיּוֹצֵא מִפְּלֻגַּת עֲמָמִים, וְשׁוּב לֹא יִמְצָא צרֶךְ בַּהִתְפַּלְּגוּת הַמַּמָּשִׁית,

אך כאשר תופיע המלכות האלוקית על הגויים, ונגיע להתיישבות הקדושה בתוך מערכות העולם הזה, כי אז
"וְהָיוּ כָּל הָעַמִּים הַכְּלָלִיִּים חֲטִיבָה אַחַת, וְעַל גַּבֵּיהֶם בְּתוֹר אוֹצָר קָדוֹשׁ, מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ד'" (אורות, שם)

האצילים שבין העמים - הם "המגינים על הארציות" מפני חומרת הדין ונוראותו, ומכאן ואילך הכל עולה, עולה ועולה עד אין קץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il