גם מדינת ישראל התחילה כמאחז
היום, אחרי טקס יום העצמאות בישוב שלנו, ניגשה אלי אשה מותיקי הישוב ואמרה לי: 'גם אנחנו היינו פעם מאחז!' היא סיפרה לי על שבת שבה נשארו בישוב כשלשה ארבעה משפחות, והיא אמרה לבעלה - אני לא יודעת אם נחזיק מעמד או לא. בעלה ענה לה - ודאי שנחזיק מעמד! היום היא באה אלי עם דמעות ואומרת - כולנו היינו בהתחלה מאחזים, וברוך ה' כל מאחז הפך לישוב, כל ישוב הפך לעיר וכל עיר למדינה. כשהרב קוק הגיע לארץ ישראל לא היו בה כמעט יהודים, מדינת ישראל התחילה כמאחז, והנה אנחנו גדלים ומתפתחים. בתורה כתוב "ורדפו מכם חמישה מאה", ובמלחמת השחרור היחס היה אפילו פחות מזה. טנקים היו לנו פחות מאחד למאה, גם מטוסים לא היה לנו כמעט.

לימוד זכות כמפתח לגאולה
היום ליוותה הישיבה למנוחתו האחרונה את בוגר הישיבה, את גדעון ה' יקום דמו, שנהרג אתמול על קידוש השם. חז"ל אומרים שמגדעון צריך ללמוד לימוד מיוחד. על הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" אומר המדרש תנחומא: 'מכאן לימוד למנהיגי ישראל שיהיו מטין ומלמדים עליהם (על עם ישראל) זכות לפני הקב"ה, ממי אתה למד מגדעון בן יואש שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים". לכולם היו קושיות ושאלות על ריבונו של עולם. או שהם עצמם היו דלים במצוות, או שהם היו צדיקים אבל היו להם המון שאלות על אחרים שהיו דלים במצוות. גדעון מלמד אותנו שאנחנו צריכים ללמוד ללמד זכות. לימוד זכות הוא בחינת נבואה שמגשימה את עצמה, אם תאמר על אדם שהוא לא שווה ואין לו כוחות הוא יהיה כך, אבל אם תאמין שיש באדם כוחות ויכולות, אם תתרגל להסתכל עליו כך וגם לומר לו זאת, בכך תגרום שהזכות הזו תעלה ותצוף.

גם לנו יש הרבה שאלות - במה זכינו? האם הדור שלנו כולו חייב או כולו זכאי? אנחנו צריכים ללמוד מגדעון למצוא את הזכות, וכמו שאמר גדעון "הלא ממצרים העלינו ה'" 1 - אם כאשר עם ישראל היה במ"ט שערי טומאה, במצב כל כך רקוב וכמעט בשער הנו"ן של הטומאה ובכל זאת היתה גאולה, אז בהמשך הדורות, כשאף פעם לא נגיע למ"ט שערי טומאה כי כבר יצאנו ממצרים, ודאי שאנו צריכים ללמד זכות, ומכוח לימוד הזכות באה הגאולה.
זו בחינה אחת, ההסתכלות לעתיד במבט של זכות שמביאה את הגאולה.

מבט על העבר והעתיד מתוך מבט אלוקי על המציאות
ביום הזה אנחנו מסתכלים גם על העבר, ומודים לקב"ה על חסדיו עמנו. מדוע ההודאה הינה דבר כל כך מרכזי? הכרת הטוב היא יסוד מרכזי בעבודת ה' כולה, אבל ביום העצמאות יש בה עניין נוסף. ההודאה וקריאת ההלל חושפת מי הקים את המדינה. נכון, היו הרבה שלוחים והרבה אנשים גדולים עם הרבה תעצומות נפש, אבל מי שעומד מאחורי המדינה הזו, מי שיצר ועשה את הכל, הוא הקב"ה. הבדל בסיסי קיים בין אם אנחנו חושבים שאנחנו הקמנו את המדינה, לבין אם אנחנו מכריזים בריש גלי - זו לא התוכנית שלנו. אנחנו רק שלוחים, שלוחי דרחמנא של תכנית אלוקית שאינה שלנו. תוכנית של פיתרון גדול, תיקון שלם, גאולה שלמה, ארץ שלמה ועם שלם שעומד לבוא לארץ ישראל.

כאשר אנחנו נותנים לכל המהלך של העבר משמעות אלוקית, מסתכלים על הכל במבט אלוקי - אנו משנים את כל היחס לעתיד. העתיד אינו תלוי רק בכוחות האנושיים שיש בנו, אנחנו צריכים לראות את העתיד במבט בלי גבולות "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" בלי שום שיור, מבט ששואף לשלמות גדולה בתורה, שלמות גדולה בארץ ושלמות גדולה בעם.

עם ישראל הולך ומתקבץ לארץ ישראל, ואנו כבר התרגלנו. מהקמת המדינה עלו לארץ שלש מליון יהודים, ובעשר השנים האחרונות מיליון. הדבר נראה לנו פשוט, אבל יש כאן מהלך גדול מאוד. לאט לאט הולך ומתגבש בארץ מצב שרוב יושביה עליה.

נדרי לה' אשלם
אנחנו יודעים שלפעמים אנשים נודרים נדרים חלקיים, והדבר נובע מכך שהם לא מכירים כל כך את הדברים במבט האלוקי. מסתכלים על היכולות האנושיות, מהו הדבר המירבי שאפשר להפיק מהמציאות, ולפיו נודרים נדרים. אנחנו כציבור נודרים נדרים לה' "נדרי לה' אשלם", אלו הם נדרים שעד שלא נגיע לחצרות בית ה', עד שלא נגיע לשלמות הזו של "ושכנתי בתוכם" בצורה שלמה, לא נוכל לקיים אותם. את הנדרים נוכל לקיים בשלמות רק בחצרות בית ה', ושם כולנו נשיר בצורה שלמה יותר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

---