"חסידות מביאה לידי ענווה". הענווה היא מדתם של ישראל. וכך אמרו חכמים על הפסוק "לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים". אומר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר לפני "ואנכי עפר ואפר". נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו "ונחנו מה". נתתי גדולה לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". אבל עובדי כוכבים אינם כן נתתי גדולה לנמרוד אמר "הבה נבנה לנו עיר", נמרוד מַלך בדור הפלגה וכשמו כן הוא: נמרוד, שהמריד כל העולם נגד מלכותו של הקב"ה. נתתי גדולה לפרעה אמר "מי ד' אשר אשמע בקולו". לא כגוים בית ישראל, הם ממעטים עצמם לפני הקב"ה ולכן הקב"ה חושק בהם. אברהם מבטל את עצמו להקב"ה ואנכי אנכי עפר ואפר ומשה ואהרן מבטלים את עצמם עוד יותר הם אומרים "ונחנו מה" - מה אנחנו. עפר ואפר זו מציאות מסוימת, אמנם פתוחה שבפחותות אבל זה משהו בכל זאת ומשה ואהרן אומרים ונחנו מה אפילו לא עפר ואפר ביטול מוחלט. אמנם אברהם אבינו ידע את מעלותיו אבל הוא לא ייחס אותם לעצמו, אלא להקב"ה. הקב"ה חנן אותו במעלות גדולות, אך המעלות אינם שלו אלא של הקב"ה והוא שלעצמו, לולי הטובה האלוקית שקיבל, הוא כשלעצמו ואפר. וכי רשאי החכם להתגאות בחכמתו וכי החכמה היא משלו? הרי אם מטבעו הוא חכם זו מתנה אלוקית, לא הוא יצר את החכמה שבו הוא קבל אותה מאת ד'. ומה יתגאה העשיר בעושרו וכי עובד בנק שמחזיק בידו את מפתחות הכספת של הבנק יתגאה בכסף הנמצא בכספת? הרי אין הכסף שלו הוא רק שומר בלבד!

ואם תאמר למה לא יתגאה האדם במעלות שקבל מאת ד'? הרי כעת המעלות נתנו לו והם שלו. כי המעלות האלו נתנו לו על מנת שישתמש בהם לא לצרכיו האישיים, אלא לעבוד את ד'. על-כן מדוע ייחס אותם לעצמו? ואם תאמר אבל יכול האדם להתגאות שהוא קיבל יותר כוחות לעבודת ד'. אם ישתמש האדם במעלות שלו בחכמה בעושר בגבורה לעבודת ד' הוא באמת יכול להתהלל בזה. וכך אמר הנביא ירמיה "כה אמר ד' אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' ". התהללות בעבודת ד' אינה גאווה אלא שמחה בד' וזה דבר משובח. כי גאווה בעבודת ד' אינה אפשרית, כי בשעה שאדם עובד את ד' הוא מבטל את עצמו אל ד'. הוא יודע שהוא כשלעצמו מה הוא. וכל ערכו בהיותו קשור לד' אלוקיו. גדולת ד' ממלאה אותו. ההתבטלות כלפי הקב"ה אינה גורמת צער של תחושת אפסות. אלא שמחה של שייכות לגדולה אלוקית. ענוה היא מדתם של ישראל, הם יודעים את מעלותיהם ואינם מתגאים. הם ענוים ושמחים ומתהללים בד' אלקיהם.