היום נמשיך בביאור מידת הענווה ותחילה יש להדגיש שהעניו אינו מסכן ועצוב. והגאה אינו שמח ומאושר אלא להיפך דווקא - הענווה מביאה לשמחה ולאושר. והגאווה לעומת זה מביאה לעצבות. הענו שמח בחלקו, מודה על כל דבר שמקבל, אין לו הרגשה שמגיע לו יותר. הוא מאושר במה שיש לו. ולעומתו הגאה שרודף כבוד וחפץ במעמד מכובד, אף פעם לא מספיק לו מה שקבל תמיד מרגיש שחסר לו, תמיד מקנא וזה מביא אותו לקדרות. אבל הענו שמח בחלקו, אינו מקנא באחרים. יש לו הרגשה שתמיד הוא מקבל יותר ממה שמגיע לו.

חסידים מספרים שפעם באו שני ת"ח גדולים לתהות על גדלותו של המגיד ממזריץ תלמידו של הבעש"ט. והם שאלו אותו באר לנו את דברי חז"ל שאמרו "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" איך אפשר לברך על הרעה ולהודות עליה כשם שמברך על הטובה? אמר להם המגיד ממזריץ לכו לבית המדרש אל ר' זוסא הוא יבאר לכם את המאמר הזה. הלכו ושאלו מי כאן הגאון הרב זוסא נשלחנו אליו ע"י המגיד ממזריץ. אמרו להם אין כאן גאון בשם זה, יש כאן אדם אחד היושב בקצה בית המדרש ע"י התנור וקוראים לו ר' זוסא. נגשו אליו וראו איש פשוט, לבוש בבגדים ישנים ומלאי טלאים, נראה אדם שחסר כל ולא האמינו שאל איש זה הם נשלחו שיבאר להם מאמר חז"ל. אבל כיון שלא נמצא בבית המדרש איש אחר בשם זה נגשו אליו ואמרו: המגיד ממזריץ שלח אותנו אליך שתסביר לנו מאמר חז"ל. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. איך אפשר לברך על הרעה בכלל ואיך אפשר לברך עליה כמו על הטובה? אמר להם ר' זוסא אני בכלל לא יודע לענות על השאלה הזו כי לי אין נסיון בזה, לי תמיד היה טוב, תמיד הקב"ה נתן לי את כל מחסורי ויותר מזה. ואדם כמוני שאף פעם לא היה לו רע איך יודע לבאר את המאמר הזה? אני תמיד ברכתי על הטובה, מי שחסר לו לבוש ח"ו או מזון, מי שחסר לו הוא אולי יוכל לבאר את המאמר הזה, אבל לזוסא מעולם לא היה חסר דבר.

זוהי ענוה ואיתה שמחה ואושר. לעומת זאת הגאה שמחשיב את עצמו ורודף כבוד לעצמו, הוא דווקא מלא עצבות וקנאה ותמיד חושב שמגיע לו יותר. אף פעם לא שמח במה שיש לו. הווי אומר מדת הענווה לא רק שהיא מדה נכונה ואמיתית ולכן צריך לקנות אותה. אלא היא גם משתלמת. היא משחררת מכל קנאה, היא מאשרת את האדם. וכך זה תמיד. הדרך הנכונה והאמיתית היא גם הטובה והנעימה והמאושרת.