בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

ציונות בקדושה

במלאות חמישים שנה להסתלקותו של הרב צבי פסח פרנק, שכיהן כרבה של ירושלים בדור תקומת המדינה.

undefined

יואל יעקובי

כ"ה כסליו תשע"א
11 דק' קריאה
הרב צבי פסח פרנק, שכיהן כרבה של ירושלים, עודד גיוס לצה"ל אך נאבק בחוק גיוס חובה לנשים, ראה בהקמת המדינה תהליך גאולי אך ניסה למנוע את השתלטות הממסד הציוני-חילוני, היה ממקורביו של הראי"ה קוק ועמד בשורה הראשונה של בכירי תלמידי החכמים בני היישוב הישן. השבוע מלאו חמישים שנה להסתלקותו של אחד מגדולי הרבנים בדור התקומה, שביקש לחבר את החיים הלאומיים המתחדשים בא"י אל טהרת הקודש
הוא היה בנם של מייסדי המושבה חדרה אך בשר מבשרו של היישוב הישן הירושלמי. הוא היה זה שיזם את הבאת הראי"ה קוק לירושלים, אך היווה סמכות הלכתית עליונה גם בעיני רבני העדה החרדית. בהצהרת בלפור ובהקמת המדינה ראה אתחלתא דגאולה אך חשש מהשתלטות החילונים שתקלקל הכל. מרוב שקידתו בתורה לא הבחין כמעט בכלום, אך היה מסוגל להקדיש זמן בערב יום הכיפורים כדי להתיר עגונה. כזה היה הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה המיתולוגי של ירושלים בתקופה הקריטית של שלטון המנדט הבריטי והקמת המדינה. פלגים רבים ביהדות הדתית מנסים לנכס אותו לעצמם, אך הוא עמד למעלה מכל מפלגה.

"עתיד הדור"
הרב צבי פסח פראנק נולד בקובנה שבליטא בשנת תרל"ג (1873). גדול הפוסקים בליטא של אותו הזמן ורבה של קובנה, ר' יצחק אלחנן ספקטור, הספיק לרוות נחת מהתשובות שהצעיר המחונן היה משיב על שאלותיו. בהמשך דרכו הוא פנה ללמוד בישיבות סלבודקה וטלז. בשנת תרנ"ב (1892) החליט אביו ר' יהודה לייב לעלות לארץ. האב נשאר עוד זמן מה בליטא, אך את בניו שהתקרבו לגיל צבא כבר שלח לארץ. לפני עלייתו הזהיר ר' יצחק אלחנן את אביו להיזהר בחינוכו "כי הוא עתיד הדור". האב הבטיח לו כי הוא ידאג לכך שהבן ימשיך ללמוד בישיבות בירושלים. ר' צבי פסח עולה לירושלים, ובגלל גילו הצעיר הוא לומד בתחילה לבדו בבית מדרש בשכונת מאה שערים. במקביל, מגיעים הוריו לחדרה, כשהאב מתמנה לרבה הראשון של המושבה, ותקופה מסוימת אף משמש בה כראש הוועד. אהבת התורה ואהבת יישוב ארץ ישראל על טהרת הקודש שינק ר' צבי פסח מבית הוריו, יהפכו לימים להיות בין המאפיינים הבולטים של רבנותו.
בהמשך למד הרב צבי פסח בישיבות הירושלמיות תורת חיים ועץ חיים. רבה הישיש של ירושלים, ר' שמואל סלנט, מתפעל משכלו הישר של הצעיר ומקרב אותו, ואף דואג להופכו לחברותא של בעל נכדתו, הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי. בשנת תרנ"ה (1895) התחתן ר' צבי פסח עם גיטה מלכה, נכדתו של ראש בית הדין בירושלים, הרב חיים יעקב שפירא, שביקשה לעלות לארץ מקובנה עם סבה ללא הוריה כשהיתה בת שלוש עשרה.
הרבנית גיטה מלכה הכירה בגדלותו של בעלה, והיתה מוכנה למסור את נפשה למען תורתו. כשהתאווה ללמוד בפרישות היא שלחה אותו ללמוד ביפו, שם לא יוטרד בצרכי ציבור. לימים, כשהשלטון התורכי ירגיש את הקרקע בוערת מתחת רגליו במלחמת העולם הראשונה, ויגרש את כל נתיני ארצות הברית פנימה לתוך מעמקי האימפריה העות'מאנית, תעודד הרבנית את בעלה (שאביו השיג עבורו ויזה אמריקנית) להתחבא, כדי שלא יעזוב את ירושלים בה הציבור נצרך לפסיקותיו. למרות שהתורכים אסרו אותה ואת ילדיה כדי ללחוץ על ר' צבי פסח למסור עצמו, היא שלחה מדי יום שליחים להודיע לו שלא יסגיר עצמו. הרבנית עצמה היתה אשת חיל ובעלת חסד. גם כששכבה על ערש דווי אספה באמצעות הטלפון כספים כדי לחתן יתום. כדי לחסוך מבעלה טרדות היתה מנסה להשכין שלום בין בעלי הדין שהגיעו אליו. פעם אף הצליחה להביא לידי פשרה בסכסוך כספי גדול שפרץ בין שני סוחרים.
יחסי הכבוד היו כמובן הדדיים. כשר' צבי פסח התאווה לנסות דרך עבודה של קימה בחצות לצורך אמירת תיקון ולאחריו לימוד עד תפילת שחרית, הוא ביקש מידידו ר' זלמן בהר"ן שיעיר אותו. מכיוון שלא רצה להפריע למנוחת אשתו וילדיו, הוא החליט לקשור לידו חוט שישתלשל דרך החלון וכך ר' זלמן יוכל להעיר אותו מבלי להפריע למנוחת בני המשפחה. אגב, ר' זלמן סיפר, כי הוא מעולם לא היה צריך להעירו, כי הרב התעורר כבר לפני שהגיע.
לאחר חתונתו התיישב הזוג הצעיר בחצר שטרויס שבשכונת מוסררה. בחצר זו ישבו רבים מחכמי תנועת המוסר שעלו לארץ. כאן הביא גם ר' צבי פסח לידי ביטוי את נטייתו לתנועה זו, שהחלה עוד בצעירותו, עת זכה לשמוע שיחות מוסר מר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר. ר' צבי פסח וחבריו היו מקבלים לבית המוסר שהוקם בחצרם שיחות כתובות ששלח אליהם ר' שמחה זיסל זיו, הסבא מקלם, מראשי תנועת המוסר. כאן התמנה ר' צבי פסח לראש הישיבה לצעירים 'אור חדש'.
באייר תרס"ב (1902) הצליח ר' צבי פסח להימלט משאונה של ירושלים כדי ללמוד תורה בפרישות ביפו. כאן הוא מתוודע לראשונה לראי"ה קוק, שהגיע לכהן כרב העיר שנתיים מאוחר יותר. ר' צבי פסח היה גם ה"שדכן" בין חברו הירושלמי הרב יעקב משה חרל"פ לבין הראי"ה. הרב קוק, שהכיר את גדלותו של האברך הירושלמי ר' צבי פסח, שלח לחותנו האדר"ת, שכיהן כרבה של ירושלים וכמחליפו המיועד של ר' שמואל סלנט, שהוא מתפלא על כך שהאברך הזה עדיין לא מכהן במשרה רבנית בעירו. כעבור שנתיים שב ר' צבי פסח לירושלים, אולם שנתיים אלו היו חשובות בעיניו מאוד. כשפעם התאונן באוזניו אברך על כך שהוא למד עשר שנים בלבד, חייך ר' צבי פסח ואמר לו: "אף אני למעשה למדתי רק שנתיים...".

מתכונן לבית המקדש
לאחר תקופה קצרה בירושלים הוא שב ליפו כדי לכהן גם כן תקופה קצרה כר"מ בישיבת 'שערי תורה' בעיר. כשחזר לירושלים מסר שיעורים בישיבות השונות, ביניהן: עץ חיים, שער השמים ותורת אמת של חב"ד. באותה תקופה הוא שימש רבות את הרב חיים יעקב שפירא, סב אשתו, והתוודע למורכבות החיים בעיר. בשלב מסוים הוצע לר' צבי פסח לכהן כראש ישיבה מחוץ לירושלים. החברותא שלו, הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, מיהר לדווח על כך לסבו ר' שמואל סלנט, שנחרד מהאפשרות שר' צבי פסח יעזוב את ירושלים. הוא זימן את הרב שפירא וביקש ממנו למנות את נכדו כחבר נספח בבית הדין.
לאחר פטירת הסב, מינה ר' שמואל סלנט את ר' צבי פסח כחבר רשמי וקבוע בבית הדין. היו שתמהו כיצד ר' שמואל, שהקפיד למנות לבית הדין שב'חורבה' דווקא רבנים ותיקים ששימשו בקהילות בחו"ל, ממנה תלמיד חכם צעיר וחסר ניסיון רבני מוכח. אולם ראש בית הדין החדש, ר' משה נחום וולאנשטיין, הודיע כי אם לא ימונה ר' צבי פסח כדיין הוא לא יסכים להתמנות לראש בית הדין, שהרי ר' צבי פסח "הוא החלק החמישי של השולחן ערוך!". חברי בית הדין היוו כתובת הלכתית לא רק לענייני אישות וממונות. אחרי פטירת ר' שמואל סלנט, להוציא תקופה מסוימת בה כיהן ר' חיים ברלין כרב העיר, לא היה לירושלים האשכנזית רב, והסמכויות הועברו לבית הדין. למרות היותו של הרב פרנק צעיר הדיינים, הוא הפך להיות דמות מרכזית בבית הדין. הוא לא נרתע גם מבעלי דין תקיפים, וכשאחד מהמקורבים לשלטון התורכי שאלו: "האם אינך מפחד?" הוא ענה: "אני מפחד מאוד, אבל לא ממך, אלא מריבונו של עולם". לעיתים היה עושה עצמו כמתנמנם בישיבות בית הדין. כשבעלי הדין שמו לב לכך הם לא נזהרו ואמרו דברים שאפשרו בהמשך הדיון לר' צבי פסח לתפוס אותם בלשונם, ולהכיר מי מהם באמת צודק.
תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור שניתנה לקראת סיומה, עוררו תקוות רבות בליבו של ר' צבי פסח. הוא ראה בתקופה שנפתחה מפנה היסטורי משמעותי ואתחלתא דגאולה. הוא עודד את לומדי התורה לעסוק בהלכות ירושלים והמקדש הלכה למעשה, והוציא בעצמו בשנת תרע"ט (1919) קונטרס גדול בשם 'הר צבי' ובו ענייני הקודש והמקדש, כמו כניסה להר הבית, מקום המזבח, הקרבת קרבנות ועוד. ר' צבי פסח עצמו מונה שנה קודם לכן לראש בית הדין, וענייניה הציבוריים של ירושלים הפכו כעת להיות ענייניו הפרטיים לגמרי. תוך שהוא מבין את גודל השעה, הוא משכנע גדולי תורה שיעלו לארץ עם ישיבותיהם. כך שכנע את קרובו ר' איסר זלמן מלצר, שעלה לארץ ומונה להיות ראש ישיבת 'עץ חיים', ואת ר' משה מרדכי אפשטיין שיעלה עם ישיבתו, ישיבת סלבודקה. סלבודקה אכן עלתה מאוחר יותר, והתיישבה בחברון עד פרעות תרפ"ט. לאחריהן עברה לירושלים ונותרה עם השם 'ישיבת חברון'. כשפרסם הרב קוק את תכניתו בעניין הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים כתב לו ר' צבי פסח: "מעולם נצטערתי על חסרון זה בעיר הקודש".
תחת השלטון הבריטי גברה השפעת המוסדות הציוניים החילוניים על הנעשה בירושלים. ר' צבי פסח הבין כי יש צורך באישיות דגולה שתרים את קרן התורה ותמנע את הסחף השלילי, ומצא ברב קוק דמות מתאימה לשבת על כסאו של ר' שמואל סלנט. ר' צבי פסח פנה לרב קוק, ובכך היה לדמות הירושלמית הראשונה שהציעה לו את המשרה. מאז שהגיע הרב קוק לירושלים בג' באלול תרע"ט (1919) נותרו שני הגדולים הללו בקשר הדוק ושיתפו ביניהם פעולה בתחומים רבים כדי להרים את קרן התורה.
ר' צבי פסח היה מראשי הדוחפים להקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, ואף שימש כחבר במועצתה וכראש בית הדין שלה (מלבד היותו ראש בית הדין הוותיק שבחורבה). במשך כל חייו הקפיד ר' צבי פסח על כבוד הרבנות הראשית, ואיגרתו האחרונה בענייני ציבור, שנכתבה מספר ימים לפני פטירתו בתשכ"א (1960), עסקה בקריאה להחרים את הבחירות לרבנות שהיו עלולות לאפשר את השתלטות המוסדות החילוניים על הרבנות. קריאה זו, אגב, פעלה את פעולתה, וציבור הרבנים מנע את קיום הבחירות.
לאחר פטירת הרב קוק בג' באלול תרצ"ה (1935) מונה ר' צבי פסח לכהן תחתיו כרבה של ירושלים. הוא סירב לכהן גם בתפקיד הרב הראשי לארץ ישראל, אך נותר בתפקיד ראש בית הדין של הרבנות וחבר במועצתה. בתפקידו זה היווה הרב צבי פסח את אחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר על הישוב הארץ ישראלי בתקופה המשמעותית של המאבק על העצמאות וראשית ימי המדינה. כאן מאפיינות את הנהגתו שתי דרכים שנתפשות היום כמנוגדות. מצד אחד חייב את יישוב הארץ ואת המאבק על עצמאותה, ומצד שני לחם מלחמה ללא פשרות בחילוניות שהשתלטה על היישוב ובהמשך גם על המדינה.
כבר בשנת תרס"ב (1902) מופיע שמו כחבר באגודה ירושלמית של תלמידי חכמים ששאפה לייסד ישוב חדש בארץ ישראל. רבים במושבות החדשות פנו אליו בשאלות הלכתיות, ואף הוא בא לעיתים לביקור אצלם. בתשרי תש"ג (1942) פירסם הרב צבי פסח 'אזהרה רבא' בעקבות מקרים בהם יהודים מכרו קרקעות לנכרים: "שאיסור חמור הוא לפי דין תורתנו הקדושה למכור או לסרסר להעביר בית או מגרש ליהודי לזר, וחובה קדושה מוטלת על כל מי שיש בידו להשפיע ולעורר בעוד מועד לבל ייכשלו באיסור חמור זה".

תלמידים מהגוש
הוא תמך גם במעשי המחתרות. נכדו, הרב יעקב פרנק, מספר כי בביתו היו שני סליקים שונים של ההגנה ושל האצ"ל, כשהרב צבי פסח מארגן את הדברים כך שהאחד לא ידע על קיום הסליק של חברו. עוד מספר הרב יעקב פרנק, כי קרבתו של בית הרב למחנה שנלר הבריטי אפשרה לאנשי ההגנה לצותת דרך קו הטלפון בביתו לשיחותיהם של הבריטים.
על הקמת צה"ל הוא כתב: "שזכינו לראות בהנץ נץ הקמת הצבא הישראלי על ידי ממשלת ישראל החדשה שנתכוננה במעשי ניסים נפלאים, שכל עין רואה בזה יד ההשגחה העליונה הנטויה עלינו לחוננו ולתת לנו מחיה בארץ האבות".
אך באותה איגרת ממש (לספר 'משפט הצבא בישראל') הוא כותב גם את הדברים הבאים: "...ובכמה עניינים העומדים ברומו של עולם ביסודי הדת נתגלו פרצות במחיצת הכרם". את האשמה הוא לא תולה בצווארם של החיילים הפשוטים אלא בכך "שנמצאים אחדים מראשי השלטון ובפרט העומדים בראש הצבא, אשר ינקו מתרבות הגויים וקרובים נעשו רחוקים מתורת ישראל, וזה משפיע על החייל ההמוני החושב שמכיוון שנכנס לעבודת הצבא נעשה חופשי מן המצוות, ועבודתן מחנכתן לכל תועבה, רחמנא ליצלן". דואליות זו, של שמחה גדולה והכרה בערך גדולת השעה, כמו גם החשש פן חלילה נחמיץ אותה בגלל השתלטות החילונים על מעשה הבניין, היא קו מאפיין של הנהגתו.
כחלק ממלחמתו בחילוניות נלחם ר' צבי פסח בחוק גיוס החובה לנשים, שכלל גם נשים דתיות. הוא גם ניצב בחזית נגד החוק המרוכך, שחייב נשים דתיות להתגייס לשירות לאומי. הוא הלך לפגישה בעניין עם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, כשעימו ר' איסר זלמן מלצר ור' מאיר קרליץ (אחיו של החזון אי"ש) ואף בכה תוך כדי דבריו. הוא אמר כי אפילו אם יגייסו נשים כדי לומר תהילים חייבים להתנגד לכך בתוקף. הוא הבין שהוצאה של נערה דתית מבית הוריה לסביבה הצבאית הקשה תערער את שיווי משקלה הרוחני. למרות הערך הגדול שראה בגיוס בחורים לצה"ל, ר' צבי פסח התנגד מאוד לגיוס תלמידי ישיבות.
עורך דין דתי אחד סירב לעמוד לדין תורה, בטענה שמכיוון שזכינו להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וגואלו ובתי המשפט הם של מדינת ישראל, לא ייתכן שמי שהולך לדון אצלם נחשב כמרים יד בתורת משה. ענה לו הרב: "איני יודע מה הוא סח. מה לתבן את הבר? וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משעבוד הגויים, וכי בשביל זה ניתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו?". ובסיום דבריו כתב: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר וכל ההולך אצלם הוא מרים יד בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם".
ר' צבי פסח העריך מאוד מתיישבים דתיים שהתאמצו לשמור על התורה יחד עם פעילותם למען יישוב הארץ. הוא הוקיר מאוד את אנשי גוש עציון וביכה את נפילתו בתש"ח. הוא העלה על נס את העובדה שאחרי יום עמל מפרך הגיעו אנשי הגוש לישיבתו, 'מדרש בני ציון', לעסוק בתורה וללמוד על ההשלכות ההלכתיות השונות של עבודתם. במלחמת השחרור פסק ר' צבי פסח כי מותר להכין בשבת אוטובוסים משוריינים "וכל איחור ועיכוב בדבר זה מסכן את חיי היהודים... וכל הזריז הרי זה משובח".
מדרש בני ציון, אגב, היה מוסד שעסק בעיקרו במצוות התלויות בארץ. ר' צבי פסח מונה עוד בצעירותו על ידי ר' שמואל סלנט לפסוק בענייני מצוות התלויות בארץ, והוא נחשב בין הפוסקים המובהקים ביותר בתחום. בסוגיית היתר המכירה בשביעית סבר אחרי עיון גדול להיתר, אם כי ראה חשיבות גדולה בחיזוק ידי אלו שמשמיטים את שדותיהם כפי עיקר הדין. כלפי אלו שהחמירו להעדיף פירות גויים סבר שעדיף לקנות תוצרת של יהודים מישובים שבעבר הירדן, כמו דגניה ואפיקים.
בבית המדרש שלו למדו גדולי תלמידי החכמים הצעירים בירושלים, מהם כאלה שהתפרסמו לימים להיות גדולי הדור, וביניהם: הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב ישראל יעקב פישר ראב"ד העדה החרדית, ויבדל לחיים הרב עובדיה יוסף, שמזכיר את ר' צבי פסח בספרו בתואר הנדיר 'גדול הדור'.

גט בערב יום הכיפורים
בזמנו שימש ר' צבי פסח כגדול הפוסקים, וגם כאלה שלא החזיקו בהשקפות דומות לשלו, כמו ראשי העדה החרדית, היו מתייעצים עימו. הזמן הרב שהקדיש לענייני הציבור ולקבלת קהל לא הותיר לו כמעט פנאי לערוך את כתביו, שרובם יצאו רק אחרי פטירתו על ידי 'מכון הרב פרנק'. למרות בקשות מצד מקורביו הוא סירב לקבוע שעות קבלת קהל, וביתו היה פתוח תמיד בפני שואלים. פעם לא חש בטוב ולמד תורה ביחידות. תוך כדי לימודו נכנסו אליו כרגיל אנשים לשאול שאלות. כששאלו אותו: "מדוע אתה נותן לאנשים שיטרידו אותך כשאתה לא חש בטוב?", הוא ענה בחומרה: "וכי האנשים כאנשים מטרידים אותי? הרי רק בעיותיהם וצרותיהם הן המטרידות ומפריעות את מנוחתי, וכיצד אפשר להניח לאלה להתלבט ולהתחבט לבד ולדחותם לזמן אחר?".
נכדו, הרב יעקב פרנק, מספר כי זכור לו שפעם באה ילדה לביתו משכונה מרוחקת עם שאלה לגבי ביצה שנמצאו בה סימני דם. הרב הקל משום הפסד מרובה. כשנשאל איזה הפסד מרובה יכול להיות בביצה, הוא ענה שאם שלחו את הילדה רחוק כל כך בגלל הביצה, כנראה שלמשפחתה זה אכן הפסד מרובה.
פעם, כששב מלוויית בתו שנפטרה בצעירותה, הגיעה לביתו עגונה שהוזמנה לאותו יום וכנראה לא שמעה על דבר האסון שפקד את בית הרב. הרב קיבל אותה בסבר פנים יפות ושוחח עימה על בעיותיה. לבני הבית שתמהו על כך אמר: "וכי מה אשמה עגונה מסכנה זו שבדיוק היום קרה לנו אסון?".
בכלל, נושא העגונות היה קרוב לליבו מאוד, והוא היווה סמכות הלכתית עליונה בתחום. רבות מעגונות השואה הותרו על ידו. לעיתים כשנשאל ברמיזה כיצד נתלה בסברות דחוקות כדי להתיר עגונה הוא ענה בתקיפות: "האישה הזו סובלת בגלל רצונה שלא לחרוג מחוקי התורה, על כן החובה על כל שומרי משמרתה למצוא כל פתח היתר אפשרי ולעמול ללא ליאות כדי להוציא ממסגר נפשה". לעומת זאת, אישה שנישאה בנישואין אזרחיים הוא לא התאמץ לחייב את בעלה במזונות. נכדו הרב יעקב פרנק מספר על מקרה בו אישה רצתה להתגרש מבעלה שהיה לא שפוי, ולא היה כשיר לתת גט. פעם בערב שבת, אחרי שהתפללו אצלו כבר קבלת שבת, הופיע אצלו אותו בעל וניכר היה שהוא שפוי באותו זמן. מיד פעל הרב כדי שיכתוב גט לאשתו. קרה גם שבערב יום הכיפורים הוא סידר גט.

בעקבות המנורה
במשך כל חייו היה ר' צבי פסח מתחנן לפני בוראו בתפילת "והאר עינינו בתורתך". עוד מצעירותו נחשב למתמיד עצום. מכיוון שבמשך היום נאלץ היה להקדיש זמן רב לעסקי הציבור, היה מנצל את הלילות ללימוד. במלחמת העולם הראשונה הסתתר זמן מסוים במושבה שפיה שליד זכרון יעקב. פעם ישב בחצר האפלה ולמד לאור מנורת הנפט היחידה שהיתה בבית. בדיוק באותו זמן היתה צריכה בעלת הבית את המנורה, וניגשה אליו בדחילו ורחימו כדי שייתן לה את המנורה לכמה דקות לצורך דחוף. הוא לא השיב לה וכשהתקרבה הבחינה שהוא כלל לא שמע את בקשתה. רק כשנטלה את המנורה הוא החל לנוע והמשיך ללכת בעקבות המנורה וללמוד לאורה.
הוא עצמו כתב על כך: "אין קץ לאושר הכרוך במי שמצליח לשעבד כוחו וחושיו בלתי לד' לבדו. הנה כי כן יבורך גבר בהצלחה נצחית, אשר לעולם ישמח בעבודתו ובימיו העוברים כצל, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו תמיד". כך הוא חי והנהיג את עיר הקודש במשך עשרות שנים עד פטירתו בגיל 88 בכ"א בכסלו ה'תשכ"א.

תודה לבני משפחת הרב, לרב שבתי רוזנטל הביוגרף של הרב ומחבר הספר 'עמוד ההוראה' העומד לצאת בקרוב לאור בעז"ה, וכן לארגון אור האורות מו"ל החוברת 'עטרת צבי' על יחסי הראי"ה והרב פראנק.

מתוך העיתון בשבע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il