עלינו להמשיך את יציאת מצרים

השבת אנו נקרא את הפרשה הראשונה בספר שהרמב"ן קורא לו - ספר הגלות והגאולה ממנה. האירועים, הדיבורים והתיאורים שנכתבו אודותם בספר, אלו דברים השייכים לשעתם ושייכים לעתיד לבוא.
משה רבנו מסרב לקחת את השליחות לגאול את ישראל במשך שבעה ימים. הוא ממאן לקבל את השליחות על עצמו מפני שהוא יודע שזאת לא תהיה הגאולה האחרונה - שגלות מצרים לא פעלה את פעולתה על נפשות כלל ישראל, ולכן אומר: "שלח נא ביד תשלח". אך משה רבנו לא ידע שאי אפשר היה להשאיר עוד את עם ישראל במצרים, כיוון שאם היו נשארים, חלילה היה מצב שכבר לא יהיו זכאים להיגאל, לכן הקב"ה אומר לו - אתה מוכרח להוציאם ממצרים, ושאר הגלויות ישלימו את פעולת גלות מצרים.
הקב"ה נותן למשה שלוש אותות, כדי לאמת את שליחותו. משה רבנו אומר: "והם לא יאמינו לי", משה רבנו לא גדל במצרים, העם לא הכירו אותו, לעומת אהרון שאותו כן הכירו. הקב"ה נותן למשה שתי אותות, המטה שנהפך לנחש, והיד המצורעת. לאחר מכן נתן את האות השלישית - שייקח ממימי היאור וישפוך אותם ליבשה ויהפכו לדם. הנצי"ב אומר כאן יסוד גדול: האות השלישית לא הייתה כדי לאמת את שליחותו של משה, מספיק היה בשתי האותות הראשונים. האות השלישית הייתה אזהרה, שכל מי שיחיה בדור של גאולה, והוא יתחכם על מהלך הגאולה, כאילו שהוא יודע בוודאות שזה לא מהלך אלוקי, הקב"ה יעניש אותו והוא לא יזכה לגאולה. וזה "המים", מים הם נותנים חיות בעולם, והם נהפכים לדם ביבשה. ומסביר על כך שנכפלה בפסוק המילה "והיו" להורות שכן לעתיד, כמו שמביא דוגמאות מהשליש בשומרון (מלכים ב' ז').
מזה אנחנו לומדים, שאם אנו חיים בדור ורואים קיבוץ נידחי ישראל ועם ישראל חוזר לארצו, למרות שישנם חולשות בתחום הרוחני, זה לא צריך להאפיל על עצם ראיית המהלכים האלוקים של שיבת עם ישראל לארצו. ומי שמתחכם, הוא עלול חלילה שלא לזכות לראות את גאולת עם ישראל.
לכן אנו אומרים, שגם בתקופתנו, שאנחנו רואים שקורים כאן דברים שלא קרו במשך אלפיים שנה - עם ישראל חוזר לארצו, יש לו שלטון בחלק מארצנו, כמובן שיש לנו השגות ואנחנו רוצים שיהיה אחרת, אבל כנגדעצם הגאולה אין להתחכם. מי שמתחכם הוא כאילו חותר נגד המהלכים האלוקיים! נקווה שעם ישראל יפקח את עיניו, ולא יתחכמו נגד תהליך הגאולה, ונזכה באמת שבקרוב תפקחנה עיני כולם, ויראו עין בעין בשוב ה' את ציון בקרוב בימינו.