בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הפצת יהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

נשים צדקניות

undefined

הרב דב בערל וויין

תשע"א
3 דק' קריאה
אחד הדברים המפורסמים שאומר המדרש בעניין יציאת בני ישראל מעבדות מצרים הוא האמירה שבני ישראל, אבות אבותינו, נגאלו ממצרים בזכות נשים צדקניות שהיו בעם ישראל אז.
יש לנו נטייה לשפוט את הצדיקות רק במונחים של מסורת, פולחן ושמירת מצוות, ויש בזה מן האמת כמובן, אך אין זאת האמת כולה. נשים יהודיות, אז וגם עכשיו, היו מקור יומיומי להשראה ולתקווה לגברים שבגלל הריאליזם הנוקשה שלהם נכנעו לפסימיות ולייאוש.
עמרם, אבי משה, סירב לחיות עם יוכבד אשתו אחרי שיצא הצו של פרעה להשליך כל זכר יהודי שנולד למי היאור שורץ התנינים. עמרם התייאש כביכול מכל עתיד יהודי, על אף שהיה, לפי התלמוד, האדם הצדיק ביותר בדורו, נקי מכל חטא. בתו מרים שכנעה אותו לנהוג אחרת, ומהפיוס שלו עם יוכבד נולד משה, מושיעם של ישראל. המדרש מספר לנו שציפוי הנחושת של הכיור וכנו שעמדו במשכן הגיע מהמראות שנשות ישראל השתמשו בהן כדי לפתות את בעליהן כדי להוליד את הדור הבא גם כשהכול נראה אבוד והגאולה משעבוד מצרים נראתה בלתי אפשרית.
המעשים האלה של נשות ישראל זיכו אותן בתואר "צדקניות". נראה שבעיני שמים הצדיקות באה בצורות רבות ומגוונות. הבאת ילדים לעולם בתקופה ובתנאים של סכנה לקיום היהודי היא אולי הסוג הנעלה ביותר של הצדיקות.
הבאת ילדים לעולם היא הצהרה של תקווה ושל אמונה בעתיד היהודי. אפילו בימינו כל ילד יהודי שנולד בישראל או בגולה הוא בעצם הכרזה של תקווה ואמונה ברווחתו העתידית של העם שלנו בפרט ושל העולם בכלל. ילדים הם גם הכרזה שאדם אינו חי רק למען עצמו. ילדים ומשפחה הם המקור הראשוני לרעיון חוסר האנוכיות ולמושג האחריות כלפי הזולת. הורים מטפלים בילדיהם ומגדלים אותם, והילדים מטפלים בהוריהם בשלב מאוחר יותר בחיים. במשפחה ובילדים מתחילים גם להתקיים דברי רבי עקיבא שאמר "'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה". ותמיד היו אלה נשים צדקניות בעם ישראל - הרעיות, האמהות והבנות שלנו - שייצגו בהתנהגותן את הרמה הנעלה ביותר של אמות המידה המוסריות.
בעולם הקר, האפל והאכזרי, ולעתים אפילו הרצחני של מצרים, הפגינו נשות ישראל - המיילדות הגדולות שפרה ופועה - התנהגות רחומה ומעלות טובות כשעזרו לילדי ישראל להישאר בחיים. לפיכך, אין פלא שהמסורת היהודית זוקפת לזכותן את החירות והשחרור משעבוד מצרים. התורה מקשרת בין הצו שלה "ובחרת בחיים" לצו האחר שאומר שצריך להציל ילדים ולעזור להם לחיות. בעוד שבעולם החי הורים נוטשים את הצאצאים אחרי פרק זמן מסוים, בתרבות האנושית הילד נשאר ילד של הוריו תמיד, עד סוף חייהם, מפני שהילד מייצג את כל התקוות וההישגים בעולם הזה וגם בנצח.
בחברה שלנו היום נעשו צעדים גדולים לקראת שיפור מעמדן של הנשים. הדרך עוד ארוכה אמנם, אבל אין שום השוואה בין התנאים של החינוך, ההשכלה, העבודה, הניידות וההזדמנויות שיש היום לנשים לעומת מה שהיה להן לפני עשורים ספורים בלבד. זה נכון גם בחברה הדתית של ימינו. רוב הסבתות שלנו ממזרח אירופה אולי לא ידעו קרוא וכתוב, אך בנותיהן ונכדותיהן לומדות תורה ועובדות כרופאות, מרצות ומחנכות. זאת הייתה ברכה גדולה לחיים היהודיים שרק הוסיפה עושר לעולם המחשבה והידע היהודי.
שוב, הצדיקות של הנשים שלנו איננה נמדדת רק בצדקנות פולחנית, גם אם זו חיונית להמשכיות היהודית, אלא בהשפעה העצומה ובחוסן הרוחני שלהן שמעשירים מאוד את החברה שלנו. החל בנשות ישראל במצרים ועד דבורה, חולדה, אסתר, דונה גרציה ביאטריס מנדז, שרה שנירר וכלה באמהות, ברעיות ובבנות שלנו, רוח ישראל ניזונה מן האופטימיות ומן ההקרבה של הנשים האלה. הן אלה שמצדיקות, במידה רבה, את הגאולה והחירות שמחכות לנו באחרית הימים.
כך סיפור יציאת מצרים חוזר על עצמו בדרך הזאת גם בימינו, והלוואי ויהי כן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il