בית המדרש

  • בבא מציעא - פרק שני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אפרת בת נעמי

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

אדר א' תשע"א
6 דק' קריאה
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף כו, ב:
"אמר רבא: ראה סלע שנפלה,... המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' בלבד."

מלשון רבא משמע, שאם המוצא המתין עד שהבעלים התייאשו ורק לאחר מכן הוא נטל את המטבע; המוצא רשאי להשתמש במטבע לעצמו – למרות שעבר על איסור "לא תוכל להתעלם".
רש"י והרמב"ם הסכימו שאין צריך לשמוע באופן מפורש - שהבעלים התייאשו. אך רש"י והרמב"ם נחלקו מהו המצב שיש להסיק ממנו שהבעלים התייאשו.

רש"י קישר בין דברי רבא כאן לבין דברי רבי יצחק בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב:
" נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו.".

לפי פשטות הסוגיה שם, לשיטת רבי יצחק - "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". משמע לכאורה - שאחר שעה ממש, וודאי שהבעלים התייאשו. 1

הרמב"ם (גזלה ואבדה יד, ז) פסק את הסוגיה באופן שונה מרש"י:
"המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר - עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו - ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."

הרמב"ם אינו סומך על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו, והוא מצריך ידיעה ברורה שהבעלים יודע שהמטבע נפל בוודאות מכיסו. הרמב"ם כותב "כמו שביארנו"; ולעיל מיניה בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה', הוא כתב:
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".

לשיטת הרמב"ם גם כאשר ידעו הבעלים מחסרון המטבע מכיסם - אין הדבר מהווה יאוש; ורק אם בסופו של דבר יסיקו, שהמטבע נפל מכיסם - יתייאשו. לשיטת הרמב"ם, אין צורך שנשמע מפיו "וי לחסרון כיס". אולם צריכים אנו לשמוע מפיו, שהוא משוכנע שהמטבע שחסר בכיסו - נפל ממנו; וממילא חזקה שהתייאש.

שיטת הרמב"ם אינה מתאימה להבנת אביי בדף כ"ב ע"א בשיטת רבי יצחק. לדעת אביי, החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" גורמת לכך שאחר פרק זמן קצר ביותר, המוצא רשאי ליטול את המטבע. אביי אינו חושש לחששות שהזכיר הרמב"ם – "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".

הרמב"ם דייק בדברי רבא כאן. רבא נקט - "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים", ולא נקט - "המתין לה עד כדי שימשמשו בכיסם". יש לדייק מכך שרבא חולק על הבנת אביי בשיטת רבי יצחק. לדעת הרמב"ם, רבא חזר בו מדבריו שבדף כ"ב, שאמר שמותר ליטול מטבע שנפל, מטעם ש"יאוש שלא מדעת הוי יאוש"; ורבא מודה כעת - ש"לא הוי יאוש", ולכן צריך להשיבו. אולם רבא אינו מסכים עם אביי לכל דבר. רבא סבור שמשמוש בכיס והידיעה שהמטבע אינו שם, אין די בהם. ועד שלא נדע בוודאות שהבעלים יודע שהמטבע "נפל", אין לתלות ב"יאוש" ואסור ליטלו.

עשוי למשמש בגניבה - ולעומתו בגזילה
לשיטת רבא החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - אינה מחייבת שאם אדם הבחין בחסרון מטבע מכיסו שהוא יתייאש. כמו כן, יש להבין את החזקה הזו באופן אחר; וכדלקמן.

זו לשון הרמב"ם לפני כן בפרק ד' הלכה י' מהלכות גניבה:
"... הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו ".

מפשטות דברי הרמב"ם משמע, שבגנב אין לסמוך על הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" , ועד שלא ידוע בוודאות - שהבעלים מנה את המעות - עדיין חייב הגנב באחריותו.

זו לשון הרמב"ם לאחר מכן, בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ח':
" הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני".

במצוות השבת גזלה הרמב"ם מסתמך על החזקה "שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", והוא אינו מצריך ידיעה וודאית שהבעלים כבר מנה את מעותיו. קיימת סתירה בין פסיקת הרמב"ם בהלכות גנבה לבין פסיקתו בהלכות גזלה. הלחם משנה שם יישב בדרכו את הסתירה שברמב"ם, אך כתב בסיום דבריו - "ועדיין צ"ע דאינם מתיישבים הדברים לאמיתותם".

נלענ"ד, שההבדל שבין דיני גזילה לדיני גניבה נובע משיטת הרמב"ם, שהתבארה לעיל באריכות בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם". לשיטת הרמב"ם, במקום שיש חלות הנובעת ממצווה נחשב דבר העומד להתרחש כאלו כבר התרחש.
בגנב, חיוב ההשבה הוא דין שהדיינים צריכים לדון בגנב. וכשם שיש דין שנהנה חייב לשלם כך יש דין שגנב חייב לשלם. לפיכך, פרעון חובו יגמר רק כאשר האחריות על החפץ המושב תעבור ממש לידי הבעלים, וכל עוד אין הבעלים יודעים שעליהם לשמור את החפץ המושב, לא פרע את חובו.
אולם בגזלן, התורה ניתקה את חיובו מדין תשלום שדומה ל"נהנה", והסיעה אותו למצוות - "והשיב את הגזלה". הרמב"ם הכריע בגדרי המצוות, שדבר שהתחילו לעשותו - ועומד להתרחש - נחשב כאלו כבר התרחש. לפיכך, כבר כעת נחשב הגזלן כאלו קיים את מצוות ההשבה, ואינו צריך להמתין לידיעה וודאית של הבעלים.

הרמב"ם ומהלך הסוגיה בבא קמא דף קי"ח
דיני השבת מטבע לכיס שגנבו או גזלו ממנו מופיעים בסוגיה בבא קמא דף קי"ח; והסוגיה אינה מחלקת שם בין גזילה לבין גניבה – שלא כשיטת הרמב"ם. אמנם לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דוחה מהלכה סוגיות רבות בגלל שיטת מר זוטרא בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא חזר בו למסקנתו והכריע ש"חלות שם" שנובעת ממצווה – חלה למפרע.
לפיכך, פסיקתו האחרונה של רבא, גורמת להבדל בדיני ההשבה בין גניבה לבין גזילה.

הרמב"ם סבור, שלשון רבא בסוגיה בבבא מציעא דף כו, ב – נאמרה לפי מסקנתו האחרונה. רבא לא נקט - "המתין לה עד שימשמש זה בכיסו" - מפני שהוא סבור - שאין הלכה כרבי יצחק בכל דבר.
לפי מסקנת רבא, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אולם אין וודאות מתי, ויתכן שיארך זמן רב עד שיעשה זאת בפועל. (ובנוסף לכך, באבידה - גם אם יגלה את חסרון המטבע, לא יתייאש עדיין; כמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל.)
אולם אע"פ שיארך זמן רב עד שימשמש בכיסו, נוקט רבא שבהשבת גזילה - שהיא חלות הנובעת ממצות "והשיב"; - מכיוון שצפוי שבעתיד ימשמש כיסו, ויגלה שנוסף לו מטבע; הרי ניתן להחיל את חלות ההשבה כבר עתה. וכפי שגילה מר זוטרא בדף כ"ב ע"א, שזו דעת רבא בענין חלות שם "תרומה" הנובעת ממצווה.

דאייתי ארבלא
זו לשון הסוגיה בהמשך שם בדף כ"ו ע"ב:
"אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה. מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי."

מגירסת הסוגיה כפי שהיא לפנינו משמע לכאורה, שלמוצא מותר ליטול את המטבע, ואע"פ שאינו יודע בוודאות שהבעלים מודע לנפילתה. לכאורה סיבת היתר הנטילה היא מטעם רבי יצחק שאמר "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", ולפי הדרך שהבין אביי בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב. גרסת הסוגיה מנוגדת לשיטת הרמב"ם. לדעתו, גם אם המטבע נפל - כל עוד הבעלים אינם בטוחים שהוא נפל - אסור ליטול את המטבע.
הסוגיה מזכירה אמנם שהמאבד מחפש אחר המטבע; אך היא מקדימה ואומרת "אף על גב". משמע לכאורה שהיא מספרת על כך כדי לתאר את גודל ההיתר, ולא כדי שהדבר יהיה סיבה להיתר.

לכאורה, שיטת רבא כאן סותרת את הבנת הרמב"ם בשיטתו האחרונה של רבא.

ברם, הרמב"ם מוציא מהאפשרות שדברי רבא כאן יסתרו את דבריו שלעיל מיניה; וזו לשון הרמב"ם שם בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט':
"ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו ; הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן. ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש."

הרמב"ם הוסיף את המילים "ונתעלם ממנו". לשיטתו, רבא מדבר כאן באופן שהמוצא ראה, כיצד המאבד שם לב שהדינר נפל - והמאבד גם שם לב שהדינר "נתעלם ממנו". לפיכך, רק מכיוון שהבעלים מודע לנפילה - ולאובדן , מותר למוצא ליטול את המטבע.
ועל גבי ההיתר זה, נוסף החידוש של רבא; שאפילו הביא כברה, אין זה מגלה שלא התייאש.



^ 1.ועיין בריטב"א
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il