סיפור עגל הזהב כפי שהוא מופיע בפרשת השבוע מדגיש לנו את האישיות ואת התפקיד של כל אחת משתי הדמויות הגדולות האלה בהיסטוריה של העם היהודי ושל העולם, משה ואחיו הגדול אהרון.
משה שימש מנהיג ומורה לבני ישראל, האיש שגאל אותם מגלות ומעבדות מצרים, נתן להם את התורה והפך אותם לעמו הנבחר של האל. אהרון שימש לבני ישראל כהן גדול, איש סוד, חבר, יועץ ומשכין שלום. משה שוחח, כביכול, עם הקב"ה בכל פעם שרצה וכשבא במגע עם בני אדם היה צריך לעטות על פניו מסכה כדי לכסות את האור שקרן מפניו. אהרון היה איש שהתעסק עם בני אדם מדי יום ביומו, שאהב שלום ורדף שלום בחייו ובחיי אנשים אחרים, ובכך קרב את העם לאלקים ולתורה.
כשאהרון הלך לעולמו, עם ישראל כולו, גברים, וטף, בכו והתאבלו על מותו. כשמשה הלך לעולמו, האבל היה שקט יותר ומקיף פחות. זקני העם לא מצאו נחמה, אבל ההמון לא היה מעורב רגשית כפי שהיה מעורב במותו של אהרון. תורתנו נקראת תורת משה, ומשה היה גדול הנביאים מכל אלה שהיו לפניו ושבאו אחריו. משה היה המנהיג, ואהרון היה הכהן הגדול, ושני התפקידים היו שונים זה מזה במובהק. חז"ל גינו את מלכי בית חשמונאי שניסו לחבר את תפקיד המלך עם הכהן הגדול ולהפקידם בידי אדם אחד. התפקידים האלה לא רק שונים אלא גם מצריכים אישיות שונה.
אהרון התעסק עם בני אדם ותמיד גילה אהדה לרצונות, לצרכים ולמצבי-הרוח שלהם. תכונה זו הובילה אותו, מבלי משים, להיות זה שסייע ליצירת עגל הזהב, ועל חלקו בחטא הזה שילם אהרון ביוקר, באסון משפחתי. אהרון לא הצליח לעמוד בתקיפות מול רצון העם והאמין ששיתוף הפעולה שלו עם העם יוכל איכשהו להציל את המצב בסופו של דבר. למרות זאת, דווקא תכונה זו באישיותו, אותה אהדה אינסופית לאנשים, היא זאת שאפשרה לו ביום הכיפורים להיות הכלי שמביא לעם ישראל חמלה ומחילה משמים. הוא לא ראה עוול או רוע בבני ישראל מפני שאהבתו להם היתה כה גדולה ועזה. גם הקב"ה עצמו, כביכול, בסופו של דבר לא יראה אוון ביעקב או חטאים בישראל. כוחה של האהבה מאפשר להתגבר על ניתוח רציונאלי והערכות הגיוניות של עובדות.
לא פעם אנחנו משלמים מחיר יקר מדי על אהבה רבה מדי, אך זאת תכונה שקשה לאדם מאוד להתגבר עליה כשהיא חלק מהרכב האישיות שלו. אותה חולשת אופי הביאה, בסופו של דבר, לכך ששאול המלך ויתר על זכותו להיות מלך ישראל. החשש מפני איבוד הקשר שלו עם העם הביא אותו להקשיב לאנשים בנכונות רבה מדי והוביל אותו לעשות טעות אישית ולאומית הרת גורל. אך כהן גדול שאין בו שפע של אהבה בלי תנאי לעמו איננו יכול להיות האדם המתאים לתפקיד זה.
משה אהב את בני ישראל. הוא היה מוכן שהקב"ה ימחה את שמו מהנצח למען המשך קיומו של עם ישראל ולמען רווחתו. אך התכונה שמאפיינת את משה היא אהבה קשוחה. הוא מנהיג ולא כהן גדול. התפקיד שלו איננו להיכנע לדרישות ולגחמות של בני עמו. הוא המורה שלהם, המדריך שלהם, הריאליסט שטבעו אינו מרשה לו להתעלם משגיאות ומחטאים. הוא לא מהסס להשתמש בכל אמצעי כדי לעקור עבודת אלילים ובגידה מתוך עם ישראל. משה מזכיר לבני ישראל שוב ושוב את ייעודם כגוי קדוש וממלכת כוהנים, ומשה לעולם אינו מקבל את התירוצים שלהם כשהם חוזרים לסורם. המשימה שלו היא להנחיל תורה לתודעה וללב של בני עמו באופן שיהפוך את הידע התורני ואת ערכי התורה לנצחיים בעם ישראל. לכן הוא משמיד את עגל הזהב ומעניש את אלה שסגדו לו. הוא גוער באהרון על תפקידו במחדל הזה ולא מקבל שום תירוצים.
אהבה קשוחה מסוג זה נדרשת מכל מנהיג. היא נדרשת במיוחד באנשים שמבקשים להנהיג עם כל כך עקשן, עצמאי ודעתן כמו עם ישראל.
משה ואהרון יחד, כל אחד בתפקידו ועם הגישה הראויה לתפקיד זה, הם התבנית המושלמת למנהיגות יהודית בכל הדורות.