בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

מהות התפילה

undefined

הרב דוד חי הכהן

חשוון, תשס"א
4 דק' קריאה
הלב הפנימי של התפילה כולה הינו תפילת העמידה, שהיא תמצית כל אמרינו ומחשבותינו כלפי מעלה. מהי משמעות התפילה? האם חשיבותה נובעת מתוכנה המיוחד או שתוכנה חשוב בגלל היותו ביטוי לענינה המיוחד? ואם נאמר כאפשרות השניה, כיצד גנזו אנשי כנסת הגדולה בתוכן התפילה את הביטוי הראוי לענינה הנהדר? כיצד נראה האדם המתפלל? איך ראויה להיראות חיצוניותו ברגע פנימי זה? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מתבררות בהלכות הרבות העוסקות בדיני התפילה.

בתפילה יוצאת הנשמה לחופשי
אולם, בטרם ניגש לבירורים אלו, ננסה להציץ לתוך ענינה הפנימי של התפילה בטרם הוא מתלבש במילות התפילה הנראות לנו בסידור. לשם כך נתבונן בדברי הרואה הגדול, מרן הרב קוק זצ"ל, בהקדמתו לחיבורו הנפלא העוסק בתפילה, "עולת ראיה". כך נאמר שם 1 : "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל".

כלומר, תפילתנו המעשית הינה ביטוי זמני לעובדה התמידית שנשמת האדם, פנימיותו ועצם הוויתו צמאים למקורם הנשגב האלוהי. הם קשורים למקורם כל רגע ורגע, בין אם הגוף הארצי ומחשבות רוחו יכולים להשיג את המתחולל בקרבם פנימה ובין אם לא. גם בשעה שאיננו מתפללים, וגם אצל כאלה מאתנו שאין בלשונם תפילה, הרי נשמותינו צמאות וקוראות אל מקורם, מעוזם ומשגבם, צור חייהם ותקוותם בהווה ובעתיד. צימאון עצום זה וקשר פנימי תמידי זה הוא התפילה האמיתית הקיימת בתוכנו.

מהי משמעות התפילה שאנו מתפללים בפינו? תפילה זו היא עשיית חסד עם נשמתנו כאשר אנו פותחים לה פתח להביע את הכמוס בתוכה על ידי מילים היוצאות החוצה. מילים אלו דומות לעץ הפרי, המשמש מכשיר וצנור לאדמה מליאת החיים להביע את כשרונותיה הטמונים בתוכה, ומוציאה אותן בצורת הפירות הריחניים והרעננים. אין הפרי תוצרת העץ, הוא תוצר של החיים הגנוזים באדמה. העץ- שורשיו, גזעו וענפיו, מהוים רק מכשירים הגונים להעביר את החיים הגנוזים ולהוציאם החוצה בצורה הנראית לנו. גם האדם אוצר בקרבו מטמונים יקרים, ומילותיו ולשונו הם צנורות מעבר וגיבוש לאוצרות אלו והתגלותם.

לכן, אין התפילה מהוה מעמסה לנשמה, ההיפך הוא הנכון. התפילה עוזרת לה לשחרר את עצמה מכלא האלם שהיתה נתונה בו, והיא לה תענוג ועידון הדר ותפארת. רצונה העז ביותר של הנפש האנושית האלוהית, הוא לגלות את אורה העצום המסתתר בפנים, ולהאיר בעזרתו את כל החשיכה המקיפה את העולם ואת החיים.
זאת הסיבה שהתפילה פונה אל כל חלקי החיים ומשתדלת לרומם את כולם- את הרחוק ואת הקרוב, את החומר ואת הרוח, את האדם ואת כל החיים הסובבים אותו. ליבה של התפילה, הוא תפילה על לב העולם המפרנס אותו מאז תחילת התרבות האנושית בערכי הנצח של האמונה והצדק, היושר ותום הלב. לב זה מתגלה הן בעולם האנושי והן בעולם הגיאוגרפי, דרך עם ישראל וארצו הקדושה, כשבליבה ירושלים עיר הקודש המצפה כל כך לבנינה ביד בן דוד משיח צדקנו.

טעות בתפיסה פוגעת בעצם התפילה
תפיסה לא נכונה של התפילה, כאילו היא מורכבת ממילים הנאמרות בצורה מיכנית כדי לצאת ידי חובה- כטקס פולחני בלבד, לא רק שאיננה משובחת ומועילה, אדרבא יש בה כדי להטיל ספק האם היא בכלל ראויה לשם תפילה! כך כתב הרמב"ם, בסוף ספרו "מורה נבוכים" 2 : "אם כשתתפלל בתנועות שפתיך ואתה מיסב פניך אל הקיר ומחשב במקחך ובממכרך, אל תחשוב שהתפללת, אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו- קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותם". כלומר, הרמב"ם מדריך אותנו להבין שתפילה שאיננה נובעת מפנימיותו של אדם והיא ניכרת רק בתנועות שפתיו, איננה נחשבת בכלל כתפילה. אך כדאי שיידע האדם המתפלל, שאין הוא מרמה את הקב"ה מקבל התפילות הנאמרות באמת, וגם לא את רואיו, אלא בעיקר את עצמו.

כמובן שאין להגיע לקיצוניות, שהיא עצת יצר הרע, ולומר אם כן לא אתפלל כי אין בכוחי לעמוד בזה. אלא, הפתרון הוא להתאמץ ולהתרכז אפילו זמן קצר ביותר, ולזכור עם מי הוא הולך לדבר ולפני מי הוא עומד. ואם אחרי מאמץ יצליח להתרכז אפילו בברכה אחת, בנצנוץ אחד, גם זה כדאי. אף בזה עושה המתפלל חסד גדול עם עצמו ועם העולם: חסד לנשמתו הצמאה עד כלות הנפש לרגעים האלו, וחסד לעולם כולו שרובו לא יודע ולא מסוגל להגיע למדרגה הזו ולהתפלל. המתפלל מהוה צנור קשר לעולם שלם, שבעזרתו ודרכו מתקשר אל יוצרו, יוצר נשמתו.

מי היה מתעצל או מתרשל אילו היה יודע שהוא מספק חיים לרבבות נפשות המחכות לו כמו צמא למים. אפילו על אויבים הצמאים למים קשה להתאכזר אם הם מבקשים מים בצמאונם, קל וחומר לערכה של תפילת ישראל הפותחת שערי רקיע לברכת העולם ומלואו, על מליוני הבריות, המצפים כולם לחסד ה' ולרחמיו לקיימם ולהשביעם מטובו. כל זה תלוי אך ורק באדם המתפלל, המחבר בתפילתו שמים וארץ ופותח שערי שפע לאוצרות השמים המריקים את טובם על עולם ומלואו.

קשה שלא לזכור כמה אנו רחוקים מתפילה אידיאלית זו. ההסבר היחיד האמיתי שנוכל לתת כדי ללמד זכות על עצמנו ועל עם ישראל כולו הוא, שאנו קטנים מאד ואיננו משיגים אפילו במשהו עד כמה התפילה בכלל ותפילתנו בפרט אהובה ורצויה, ופועלת לנטוע שמים וליסוד ארץ. לא לחינם מסופר במשנה 3 על חסידים ראשונים שהיו שוהים קודם תפילה שעה אחת שלמה כדי להכין את עצמם כהוגן לאותם הרגעים הגדולים. חז"ל הגדירו את התפילה כ"דברים העומדים ברומו של עולם" 4 , ובני אדם מזלזלים בהם מחוסר ידיעה. אין הכוונה כאן שהאדם נדרש להבין הבנות עמוקות ורחבות עם כל חשיבותם, אלא העיקר שיתפלל מתוך לבו.

בזוהר 5 נאמר שנזכרו שלוש תפילות בספר התפילות והתהילות, ספר תהילים: א. "תפילה לדוד" 6 - מלך ישראל, ב. "תפילה למשה איש האלוהים" 7 , ג. "תפילה לעני כי יעטוף" 8 . רק על תפילת העני נאמר "כי יעטוף", כי הוא עוטף את התפילות כולם- גם של דוד מלך ישראל וגם של משה איש האלוהים. ומדוע? כי העני בצרתו קורא אל ה' בכל לבו, והוא יודע כי חייו תלויים בה' ובלתו אין לו חיים.

אם כן, לפי זה מתברר שגם לצרות ולסבל העוברים עלינו יש בדיעבד תפקיד חיובי, לעורר את ליבנו לקרוא אל ה' באמת כדי שתישמע תפילתנו. ובזאת אנו נגאלים באמת, כאשר אנו קוראים אל ה' מקירות לבנו ועומק נפשנו. אנו מגלים בכך את נפשנו האמיתית, וזאת היא גאולתה.


^ 1 ח"א, עניני תפילה עמ' יא..
^ 2 חלק שלישי פרק נא.
^ 3 מסכת ברכות פרק חמישי משנה א..
^ 4 שם דף ו ע"ב.
^ 5 במדבר קצה.
^ 6 מזמור פו.
^ 7 מזמור צ.
^ 8 מזמור קב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il