בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עמרם בן עדינה חיה איטה

כיוון העמידה

undefined

הרב דוד חי הכהן

חשוון, תשס"א
6 דק' קריאה
כיוון העמידה בתפילה צריך להיות כשהפנים מפנות לצד ארץ ישראל. ומי שזכה לשכון כבוד בארץ, יתפלל לכיוון ירושלים עיר הקודש, ובירושלים לכיוון בית המקדש. ומי שזכה לעמוד במקדש, יפנה אל פני הכפורת בקודש הקודשים. ויהיה כיוון הגוף ומראה העינים לכיוון המקומות הקדושים, והלב והמחשבה פונים אל מקור הקודש- אבינו שבשמים, המקיף את העולם כולו משמי שמים, ושכינתו חודרת ועוברת עד מקום הקודש- ירושלים.

דין זה הוא קודם כל למתפלל בבית הכנסת, שיהיה מכוון כנגד ארץ ישראל, וירושלים והר הבית. משום כך נהגו לבנות את בית הכנסת כאשר ארון הקודש, שבו ספר התורה נמצא, יהיה כנגד ארץ ישראל וירושלים, כדי שיהיו המתפללים, המכוונים את פניהם אל ארון הקודש, מכוונים כנגד ירושלים.
בכל אופן, כתב המשנה ברורה 1 שגם אם מאיזו סיבה קשה לקבוע את ארון הקודש במזרח, שהוא כיוון ארץ ישראל וירושלים ברוב המקומות, שיכוונו אותו כלפי דרום כדי שלא יפנו הקהל את אחוריהם אל הקודש. ואם קבעו את ההיכל בכיוון אחר, אף על פי כן פסק המשנה ברורה 2 להתפלל לכיוון ירושלים ולא לכיוון ארון הקודש.

כח הארץ שקול ככח הציבור
אם עמד בטעות לכיוון אחר והחל בתפילה והזכירו לו שאין הוא עומד נכון, הרי אסור לזוז בתפילה, מה יעשה? פסק המשנה ברורה 3 שיפנה את פניו לכיוון ארץ ישראל. ואם ארון הקודש מונח לצד דרום וכל הציבור מתפלל לצד דרום, וכיוון ארץ ישראל הוא לצד המזרח, נחלקו בזה האחרונים: האם יתפלל לכיוון ארץ ישראל וירושלים או לצד הציבור. כתב בספר "יד אליהו" שיתפלל לכיוון ארץ ישראל ואין בזה משום יוהרא ולא איבה. ובספר "באר היטב" הביא שחלקו עליו וכתבו להתפלל לכיוון הציבור. להלכה הכריע המשנה ברורה 4 שיתפלל בגופו לצד הציבור ופניו לצד ארץ ישראל.

נראה לבאר את ענין המחלוקת ופסק ההלכה בדרך הבאה. ארון הקודש שבו מונח ספר התורה רומז למצות לימוד התורה שהיא מצוה גדולה מאד, עד שאמר עליה הכתוב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" 5 . חז"ל שקלו מצוה זאת כנגד כל המצוות החשובות שפירותיהם בעולם הזה ועיקר קרנם בעולם הבא, ואמרו 6 : "ותלמוד תורה כנגד כולם". הכיוון לארץ ישראל רומז להגשמת התורה בחיים, כפי הידוע שרוב מצוות התורה אי אפשר לקיים בחוץ לארץ, כמו שנתבונן בששה סדרי משנה.

עיקר התורה ליושבים בארץ
סדר ראשון, סדר זרעים, שבו אחד עשר מסכתות- מתוכם עשר מסכתות עוסקות במצוות התלויות בארץ, ורק אחת, ברכות, ניתן לקיים גם בחו"ל. סדר מועד, שבו שתים עשרה מסכתות העוסקות במועדי ישראל, שתי מסכתות- שקלים וחגיגה- שייכות למצוות של ארץ ישראל, ירושלים והמקדש בלבד, ועשר במועדים המתקיימים גם בחוץ לארץ. אבל, גם בתוך אותם העשרה נמצאות מסכת פסחים ומסכת יומא העוסקות יותר בעניני הקרבנות, שאין להם מקום בחוץ לארץ. אחר כך סדר נשים, שבו שבע מסכתות, ובהן שתים שעיקר עינינן רק בארץ ישראל ובמקדש- נזיר וסוטה. לאחר מכן סדר נזיקין, שבו שמונה מסכתות, ומהם בבא קמא וסנהדרין ומכות והוריות ששייכות בעיקרן רק בארץ ישראל בזמן המקדש. סדר קדשים, שבו אחת עשרה מסכתות, עשרה מתוכן עוסקות בעיניני המקדש, ורק אחת, חולין, גם בחוץ לארץ. סדר טהרות שבו שתים עשרה מסכתות, ורובן קשורות בטהרה בגלל המקדש וקדשיו, ורק אחת קשורה עם חיי משפחה הנהוגים גם בחוץ לארץ, ועל כן רק עליה כתבו גמרא בתלמוד הבבלי, והיא מסכת נדה.

אם כן סך הכל מסכתות בש"ס ששים ואחת, ומתוכן שלושים ותשע עוסקות במצוות הקשורות בארץ ובמקדש, והרי שרוב התורה מתקיימת אך ורק בארץ. ולדעת הרמב"ן 7 , כל המצוות הן באמת רק בארץ ישראל, וגם אלה שנוהגות בחוץ לארץ הן זכר בלבד, ועיקר המצוות והתורה הן ליושבים בארץ ה'.
אם כן, בית הכנסת שבו ארון הקודש לצד אחד וארץ ישראל לצד שני מעמיד לפנינו ברירה: ארץ ישראל וקיומה של התורה מול לימודה של התורה- מה עדיף? ובזה נפסק בבירור בלי מחלוקת שארץ ישראל עדיף וצריך להתפלל כנגד הארץ.

הגמרא במסכת יבמות 8 אומרת: האומר אין לו אלא תורה, אף תורה אין לו. כלומר מי שלא רוצה להשתדל בקיום המצוות, וחושב שיצא ידי חובה בלימוד התורה, הריהו מאבד גם את זכות התורה שלו. חזקיהו, מלך יהודה, שהרביץ תורה בישראל עד שאמרו חז"ל שלא היה בימיו "תינוק ותינוקת איש ואשה שלא בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" 9 , לא רצה לקיים מצות פריה ורביה שגם היא ענינה קיום התורה, שהרי אם אין בנים מי ימשיך את התורה בדור הבא. נאמר לו על ידי ישעיה הנביא: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" 10 , ואמרו חז"ל 11 : "מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא". ולא נסלח לו עד שקיבל עליו לשוב בתשובה ולקיים את המצוה כמאמרה.
טועה מי שחושב שהעסק בעניני ארץ ישראל מבטל את התורה, ועל כן עדיף ללמוד ולא להשתדל ולהתאמץ במצות ישוב הארץ. שהרי משה רבינו, אדון הנביאים וחכם החכמים, התחנן עד כלות נפשו לזכות לארץ ישראל, ולא הסתפק בכל התורה שהיתה לו.

מעלת הארץ מול השלום
אם כן במה נחלקו אותם האחרונים, בענין מה עדיף: להתפלל לכיוון ארץ ישראל או לכיוון ארון הקודש בעת אשר ארון הקודש לא לכיוון ארץ ישראל? הם נחלקו לא בדבר תפילה לכיוון ארץ ישראל כאשר ארון הקודש הוא בצד אחר, שזה ברור שצריך לפנות לכיוון הארץ. אלא נחלקו כאשר הוא מתפלל בציבור שהם לא מבינים זאת, והם בכל זאת מתפללים לכיוון הארון, וכאן יש ספק של מחלוקת עם ציבור שוחרי התורה, ובזאת יש ליזהר אפילו אם הם טועים. לכן יש שכתב להתעלם מהם ולהתפלל בכל אופן לכיוון ארץ ישראל, ויש שכתב להתפלל יחד אתם כיון שהקשר עם לומדי התורה חשוב מאוד. והכריע המשנה ברורה 12 שיתפלל איתם בכיוונם, אך את פניו יפנה לכיוון ארץ ישראל. כלומר, שאף על פי שהוא הולך בדרכם מפני השלום, יזכור שדרך זאת איננה צודקת באמת, וישמור על קשר פנימי עם ארץ ישראל.

כוונת הלב בהעדר כוונת הגוף
עוד כתב השו"ע 13 , שמי שנמצא בדרך ואיננו יודע את הכיוון, יכוון את לבו לאביו שבשמים. משמעות הדברים היא, שאם אין ברירה יש לזכור שמעל ארץ ישראל, מקום התגלות השכינה בעולם הזה, יש מקור ההתגלות שהוא בעולמות העליונים, ובלית ברירה יש לשאוב כח משם. למדנו מכאן שהקב"ה בדרך כלל פועל ישועות בדרכים המקובלות והמוכרות לנו בעולם, שבהם הוא מסייע לנו. אבל כאשר הדרכים האלו סגורות אין פירוש הדבר שההשגחה פסקה מלפעול, להיפך, היא פועלת עתה בדרכים שהם למעלה מהשגתנו. ורמז רמזו בזה בפירוש הפסוק: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" 14 , שהכוונה היא שאם אנו פונים אל ההרים לעזרה ואין עוזר, אז העזרה תבוא מהמקום הנעלם שנקרא אין.

מי שנוסע בדרך והגיע זמן תפילה, אם יכול לעצור ולהתפלל הרי זה טוב. ואם לאו, יכול להתפלל בישיבה, ויש מחמירים לעמוד בברכה ראשונה שבה עיקר הכוונה. וכתב על זה השו"ע 15 שראוי לחשוש לשיטה זו ולעמוד, אלא אם כן יש סכנה בדבר. ונראה שהיתר זה הוא לנוסע, אבל לא לנהג עצמו שחייב לשים לב אל הדרך, ואסור לו להתפלל תוך כדי נהיגה. ומי שיושב בכלי מסע גדול כמו מטוס ויכול לעמוד, כפי שנהוג שמתפללים במטוסים, עדיף שיעמוד. ואם הוא במטוס עם גויים, שאם יעמוד יהיה טרוד מאד בכוונתו, יכול להתפלל בישיבה. ואם יוכל בזמן ההשתחויות לעמוד הרי זה משובח. שהרי כלל גדול כתב השו"ע 16 , הכל לפי הדרך לפי המקום, ולפי הסכנה וישוב הדעת של המתפלל.

חולה ששוכב על מטתו ואיננו יכול לשבת, מותר להתפלל אפילו בשכיבה, ובתנאי שיכול להתרכז ולכוון את דברי התפילה. ואם קשה לו להתפלל בפיו, בשעת הדחק כזו יתפלל אפילו בלבו, ותתקבל גם תפילת לב כזאת ברצון לפני ה'. ומי שבריא ועומד בתפילה, יזהר לעמוד בלי להשען על עמוד או על קיר וכדומה, ורק לזקן או חולה ניתן להקל בזה. בזמן התפילה יש לזכור שכל משענתנו היא על בוראנו יתברך, הנותן ליעף כח ולאין אונים ירבה עצמה.

בענין מי שהתפלל בישיבה, והגיע למקום ששם יוכל להתפלל כדין, ועדיין יש זמן לתפילה, כתב השו"ע 17 שיש לו לחזור ולהתפלל בעמידה. אולם גדולי הפוסקים האחרונים 18 לא הסכימו לדעת השו"ע, ואמרו שאין להתפלל שנית כי איננו יודעים לכוין כראוי, ועלולה תפילה זו להיות ברכה לבטלה. רק מי שיודע שיוכל להיזהר מאד ולהתרכז בתפילתו שלא יפסיד ממנה, כתב המשנה ברורה 19 שאם ירצה יוכל להתפלל שנית, אבל אין בזה חיוב.

הרמ"א מעיר שאין להתפלל בדרך במקום שעוברים ושבים מפסיקים, אלא ימצא פינה צדדית שלא יפריעוהו. וכן אין להתפלל במלון או בבית גויים שיש שם עבודה זרה, שם אסור להתפלל בכל הבית. אמנם יהודים שבחוץ לארץ, שממילא נמצאים במקומות שמלאים עבודה זרה, יכולים להקל ולהתפלל בפינה שאין בה איסור בצורה של צלם או דמות אסורים.


^ 1 סימן צד ס"ק ט.
^ 2 שם.
^ 3 סימן צד ס"ק י.
^ 4 שם.
^ 5 יהושע א, ח.
^ 6 מסכת פאה פרק א משנה א.
^ 7 ויקרא יח, כה.
^ 8 דף קט ע"ב.
^ 9 מסכת סנהדרין דף צד ע"ב.
^ 10 מלאכים ב' כ, א.
^ 11 מסכת ברכות דף י ע"א.
^ 12 סימן צד ס"ק י.
^ 13 סימן צד סעיף ג.
^ 14 תהילים קכא, א.
^ 15 סימן צד סעיף ד.
^ 16 שם.
^ 17 שם סעיף ט.
^ 18 מגן אברהם שם ס"ק יא.
^ 19 סימן צד ס"ק כז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il