בית המדרש

  • דיינים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

חיוב שבועה בבית דין בימינו

undefined

הרב ניר אביב

אדר תשע"א
10 דק' קריאה
אני רוצה לשאול לגבי עניין שמטריד אותי מספר שנים. כאשר קיבלתי פסק דין בתביעה בה תבעתי אדם שהוציא ממני כספים במרמה, לא היו לי מספיק הוכחות (לא היו עדים מכיוון שהעדים היו כנראה בני ברית עם הנתבע ולא הגיעו לדיונים בטענות סירוב ואחרות). ואילו הנתבע עצמו אמר שאינו זוכר מה עשה ולא אמר שלא עשה את ההונאה. וכן כתב ידו הופיע במסמך שקשור להוכחות והודה שזהו כתב ידו. לפיכך ביקשתי את בית הדין לחייב את שני הצדדים בשבועה כל אחד על הגירסה שלו. בית הדין התעלם מבקשתי, וזיכה את הנתבע על בסיס מה שנכתב לעיל, וכן מתוך אווירה בדיונים שהנתבע אמר טענות כזב עלי לגבי אופן התנהלותי בחוסר האחריות בענייני כספים.
מאז שקיבלתי את פסק הדין אני מרגישה חוסר צדק לגבי הפסיקה, לא בגלל זיכוי הנתבע שניתן להבין שזה מחוסר הוכחות, אלא מהקלות שבה זה נעשה. לפיכך שבית הדין לא ביקש לשלוח את המסמכים לבדיקה בעצמו (שהוכיחו בסופו של דבר קשר לנתבע) אלא זה נעשה מצידי. וכן אם אין מספיק הוכחות מדוע לא להשתמש בעניין השבועה? אני מבקשת לדעת, האם ניתן לעשות משהו בנידון?
תשובה:
כמובן שאין באפשרותי לדון ביניכם אלא זהו תפקידו של בית דין השומע ודן בין הצדדים לפי תורת ישראל. על פי הסכם הבוררות הנהוג היום בבתי הדין חותמים שני הצדדים שמקבלים מה שיפסקו הדיינים בין לדין ובין לפשרה, וממילא ביד הדיינים להכריע על- פי שיקול דעתם כפי מה שעיניהם רואות.
במקרים מסויימים היה מקום לחייב שבועה על-פי שורת הדין ובכך למצות את האמת, אולם בדורות האחרונים מקובל שלא להשתמש בכלי-בירור זה, וזאת מחשש שמא מחמת חלישות הדורות ביראת שמיים ופחד השבועה עלולים להגיע לשבועה לשקר ח"ו 1 - מה שעלול לגרום קללה לכל העולם כולו חלילה (ראה מסכת שבועות ל"ט ע"א).
בהנחה שדנתם בפני בית-דין טוב וראוי, עלייך לדעת שמה שדנו אותך זהו דין אמת בעיני ה', והגמרא (סנהדרין ז' ע"א) אומרת שבמושב שלושת הדיינים שרוייה השכינה, ש"כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל". ואף אם נראה לנו שהדיינים טעו בשיקול הדעת, לרוב אין זה כך ואיננו מודעים למכלול השיקולים העומד בפניהם.
אחרי הכל אף אם באמת טעו עלייך לדעת שכל כסף שנלקח ממך שלא בצדק יחזור אלייך על ידי הקב"ה עד הפרוטה האחרונה. דבר נוסף, ייתכן ולפני הקב"ה חשבונות נסתרים מדוע היה עלייך להפסיד את אותו הממון, והכל לטובה ולברכה בבחינת "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית", שהרי "צדיק וישר הוא". ואני מאחל לך שה' ימלא חסרונך במהרה.
הרחבה בעניין חיוב שבועה בימינו:
א. פתיחה: שבועת הדיינים
אחת מן השבועות האמורות בתורה היא שבועת הדיינים, אותה מטילים הדיינים על הנתבע. שבועה זו כוללת שלושה סוגי שבועות: שבועת מודה-במקצת, שבועת השומרים, ושבועת עד אחד.
ישנן עוד שבועות בית-דין שאינן מן התורה ונתקנו בתקופת המשנה (יעויין מסכת שבועות פרקים ששי ושביעי) וכן מאוחר-יותר בתקופת האמוראים ["שבועת היסת"] (גמרא שם מ ע"ב).
ב. האם מותר להישבע על האמת?
שבועת שקר היא איסור חמור וברור. אולם לגבי שבועת אמת יש לברר האם אדם אשר בית-הדין הטיל עליו שבועה ויודע הוא שהאמת עמו חייב להישבע או שמא רשאי לישבע, או אולי אין לו לנהוג כן כלל.
ג. דעת הרמב"ם
נאמר בתורה (דברים פרק י, כ) "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
לשון הכתוב "בשמו תשבע" משמעה הוראה חיובית לישבע, ובאמת כך הבין הרמב"ם שכתב כן בספר מצוותיו (מצות עשה ז):
"והמצוה השביעית היא שציונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתעלה וכבוד ועילוי, והוא אמרו (ואתחנן ו, עקב י) 'ובשמו תשבע'. ובביאור אמרו (שבועות ל"ה ע"ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כי כמו השבועה שאינה-צריכה אתה מוזהר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה".
ד. דעת הרמב"ן
לעומת הדברים הללו ישנם מאמרי חז"ל המורים לכאורה את ההפך, שמדבריהם נשמע שאפילו שבועת אמת אין להישבע.
זו לשון המדרש תנחומא (פרשת מטות סימן א'):
"אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת? אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם יהיה בך כל מדות אלו: 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע'... אם יש בך כל הללו אתה יכול להשבע, ואם לאו אין אתה רשאי להשבע.
מעשה בינאי המלך אשר היה לו שני אלפים עיירות בהר המלך, וכולן נחרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחבירו 'בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני', והיו הולכין ומקיימין את שבועתם ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה" 2 .
ברייתא דומה מובאת במדרש ויקרא רבה (פרשת ויקרא פרשה ו'): "הדא דברייתא אמרין בין זכאי בין חייב לידי מומי (שבועה) לא תעול".
מכח המקורות הללו משיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות כותב:
"והנראה אלי כי הכתוב הזה 'ובו תדבק' מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו יתברך ולהזהיר מן העבירות, אמר 'את ה' אלקיך תירא' בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה. 'ואותו תעבוד' בעשיית המצות. 'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו, ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר (דברים פ"ו), 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים'. ואין הכפל ראוי ברשות. ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירא מהם".
כלומר לדברי הרמב"ן אין מצות עשה להישבע שבועת-אמת וזו אך רשות לנהוג כן. ובדברי התורה הללו אזהרה לאדם שעומד לישבע שיישבע בשם ה' צבאות ולא בשם ע"ז.
ה. הדיון בשיטת הרמב"ם
בהבנת דברי הרמב"ם נחלקו הפרשנים: ישנם שהסבירו כי לדעתו אין השבועה מצות עשה חיובית אלא אך רשות, וכדברי הרמב"ן הנזכרים (ראה "לב שמח", "קנאת סופרים" 3 , ו"תורה תמימה").
את דבריהם הם מסייעים מפסק הרמב"ם בהלכות שבועות (יא, ג) שם כתב "ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". וממה שנקט לשון "מותר" בלבד ולא כתב שמצוה היא, הסיקו שרשות היא.
אחרים נקטו בדעת הרמב"ם ששבועת-אמת הויא מצווה מן התורה וכמשמעות דבריו בספר המצוות הנ"ל (רדב"ז וה"מגילת אסתר").
את הקושי מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות הם מיישבים ע"פ חילוק בין שבועה שמשית על עצמו מרצונו כגון זירוז לקיום מצוה וכיו"ב אז אין בכך מצוה רק רשות. אמנם כשנשבע על מנת לבסס את דבריו ולאמתם - בזה ישנה מצוה מן התורה.
על פי חילוק זה מתבאר גם המדרש בתנחומא לגבי ינאי המלך, משום ששם היו נוהגים לחייב עצמם בשבועות ללא כל-צורך והדבר מורה על זילות עניין השבועה בעיניהם 4 .
לדבריהם אף את דברי הברייתא הנזכרת נצטרך לפרש באופן האמור.
המנחת יצחק (ח"ד סימן נב) מסכם שלפירוש זה בדברי הרמב"ם יוצא שישנם שלושה חילוקים בדבר השבועה:
1. כשיש צורך בה, הויא מצות עשה.
2. כשאין בה צורך כל-כך, הויא רשות.
3. כשאין בה צורך כלל, הויא מצות לא תעשה.
ו. האם כשאחד מבעלי הדין נשבע נחשבים שניהם כרשעים?
לגבי צורת הרתעת הנשבע בבית-דין אומרת הגמרא (שבועות לח ע"ב-לט ע"א):
"תנו רבנן: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ). וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה', וכאן נאמר 'לא ינקה'. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו... וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שניים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר... שנאמר... 'וכילתו ואת עציו ואת אבניו' הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן - שבועת שקר מכלה אותן".
וממשיכה הגמרא ואומרת: "אם אמר איני נשבע - פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע - העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז).
הקושיה שמתעוררת מיד היא מדוע מכנים הדיינים את שני בעלי-הדין 'רשעים' בעוד אך אחד מהם נשבע?
המאירי (שם לט ע"א) מבאר שבאמת הנשבע בלבד נקרא רשע ומה שכתוב "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" היינו משום ש"אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה".
הרב ברוך אפשטיין בעל ה"תורה תמימה" (דברים פרק ו' הערה ע') מתייחס לקושי זה ומגיע למסקנה אחרת:
"ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם אומרים זה לזה 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'... אלא ודאי דגם משבועת אמת מצוה להימנע, וכשאינו נמנע מזה נקרא רשע".
בעקבות הבנה זו, ממשיך הרב ומסיק "מכל אלה ההכרח יכריח לומר בדעת הרמב"ם דאין כונתו שמצוה לכתחלה להביא עצמו לשבועת אמת בשם ה', אלא שאם אינו רוצה למנוע עצמו משבועת אמת והוא צריך לישבע, אז מצוה לישבע רק בשם ה' ולא בשם זולתו, ואף על פי ששטחית לשון הרמב"ם אינו מורה כן, אבל הן כפי שבארנו בהכרח צריך לומר כן, ודו"ק.
וטעם הדבר בכלל שראוי להימנע גם משבועת אמת, נראה משום דאפשר שיהיה מי שיחשוד אותו שנשבע לשקר או לפחות לא על אמת מוחלט, ויחשוב לפי זה שהוא מוציא ש"פ לבטלה, והרי אפשר על ידי זה לבא לידי חילול השם, ואין להאריך עוד בזה".
ז. דברי ה"חתם סופר" וה"מנחת יצחק"
החתם סופר (חו"מ סימן צ') מעלה בתשובה שאסור להישבע אף על אמת ויש להתאמץ בכל-עוז להגיע לפשרה.
את דבריו סייע מדברי הגמרא במסכת שבועות "מי יימר דמשתבעת", ממנה נשמע שרגילות היא שיפסיד אדם ממונו ובלבד שלא ישבע אף על אמת.
עוד הוכיח דבריו מהר"ן ריש פרק כל הנשבעין (כה ע"ב מדפי הרי"ף) בהסבר קושיית הגמרא "ליתיב ליה בלא שבועה" (גבי שכיר שנשבע ונוטל), כתב, "נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל, הוה לן לתקוני דליתב ליה בלא שבועה, שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט, ואיכא למיחש בכדי חייו, דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפילו בקושטא לא בעי לאישתבועי".
בביאור דבריו כתב החת"ס: "משום דהשכיר הוה העני יעזוב שכרו ביד בעל הבית ולא ירצה לשבע אפילו באמת, כי כן דרכן של בני-ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפילו באמת, ולפי עניות דעתי זו השיב בזה, ומנהג ישראל תורה ואין להרהר".
גם ה"מנחת יצחק" הנזכר סמך ידו על ראיה זו 5 , וכתב שדעת הרמב"ם היא שאך אדם אשר מצויות בו מידות אלה של יראת ה' ודבקות הבורא כדברי הפסוק הנ"ל מצוה עליו לישבע, וכל זאת אך ורק בשעת הצורך כגון שהתחייב שבועה בבית דין, הא לאו הכי לא, אולם לשאר כל אדם יש איסור להישבע.
ח. מדוע שבועה אינה מקובלת בימינו?
נראה שהטעם העיקרי שאין בתי-הדין משביעים בזמן הזה הוא מחמת התקלה שעלולה לקרות, שאף אדם שבטוח בצדקת דבריו לא ידקדק כראוי בהרצאת דבריו, ואחר שיישבע יווכח ששגה או טעה במשהו, ונמצא נכשל בשבועת-שקר.
ה"מנחת יצחק" מביא מקור לחשש זה מדברי הגמרא במסכת נדרים (י' ע"א) אשר משווה בין נדר לבין נדבה ואומרת שלא טוב לנדור לכתחילה אפילו נדר שנועד לטובה לשם התחזקות במצווה, משום "דילמא אתי לידי תקלה". ואם בנדרים כך, קל וחומר לגבי שבועות, שכך אומרת הגמרא (שם כ ע"א) "תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות", ופירש הר"ן "בשבועות - דחמירי טפי דכתיב בו לא ינקה (שמות כ)".
סיבה נוספת שאין בתי-הדין מטילים שבועה בימינו היא שישנו חשש אמיתי שמא ייכשלו באיסור שבועת שקר במזיד, וזאת בעקבות ירידת הדורות - שאין אנו יראים מחומר עוון שבועת-שווא כראוי, וכפי שהיו זהירים אבותינו, ולכך בוחרים בתי-הדין להימנע מאפשרות חמורה זו.
הגמרא במסכת בבא מציעא (ה' ע"ב) דנה האם שייך לחשוש שמא "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", כלומר האם מי שחשוד על ממון שנטל לעצמו שלא כדין חשוד גם-כן באיסור שבועה לשקר, לומר שלא יוכלו הדיינים לסמוך על שבועותיו?
הגמ' מסתפקת בשאלה זו, ולא מסיקה מסקנה ברורה. בכל אופן ברור איפה שאף למאן דאמר שאיננו חשוד על השבועה, היינו מאחר שבני-האדם יראים מאיסור שבועה לשקר יותר מאשר איסור גזל. אמנם אם ברור שאין האנשים יראים כראוי מאיסור שבועה לשקר בוודאי שאין לבית הדין להביאם לידי נסיון חמור כזה.
מחמת כן נמנעים בתי הדין מהטלת שבועה על בעלי-הדין 6 ומעדיפים את הפשרה.
ט. הסבר מחשבתי לחומרת שבועת השקר
לסיום נביא מדברי המהרש"א בביאור הגמרא במסכת שבועות (ל"ט ע"א) שבשעה שאמר הקב"ה לא תשא כו' נזדעזע כל העולם כולו וז"ל, "הוא מבואר ששמו של יתברך הגדול הוא קיומו של עולם ויסודו שבו ברא העולמות, כמו שכתוב כי ביה ה' צור עולמים. ולזה המשיא שמו לשוא הוא מתיש כח פמליא של מעלה.
ויסוד הזה והוא הטעם בזה שאמרו דברים שאין אש ומים מכלה אותן שבועת שקר מכלה אותן כדכתיב 'וכלתו את עציו', לפי שמסלק מהן כח ויסוד הבריאה המקיימם שהם אותיות השם, וכדמסיק לקמן דהיינו טעמא דכתיב בהו 'לא ינקה' ואפילו לשבים, ועל-פי מה שאמרו ראה שאין העולם מתקיים ברא התשובה והכא דאין התשובה מועלת נזדעזע קיומו של עולם".




^ 1.להרחבה בעניין עיין מאמרו של הרב נתן חי בקובץ "משפטי ארץ" חלק ב עמוד 459.

^ 2.מדרש זה הובא להלכה בשו"ע או"ח קנו, א.
^ 3.מובאים במנחת יצחק (ח"ד סימן נב).
^ 4.ציץ אליעזר חלק ח, סימן ח, אות ב (בשאלה השניה).
^ 5.לענ"ד צע"ג מה ראיה יש כאן, שהרי לכאורה נראה מכאן דווקא ההפך, וכפי שאבאר:
הגמרא אומרת לגבי שבועת השכיר שתקנוה חכמי המשנה, שעקרו חכמים את השבועה מבעל הבית והטילוה על השכיר משום כדי חייו, היות ובעל הבית טרוד בפועליו. הגמרא שואלת על-כך; אם מעיקר הדין השבועה מוטלת על בעל הבית וזה אינו יכול להישבע, מדוע לא יטול השכיר את ממונו בלא שבועה? ומתרצת הגמרא שהטילו על השכיר להישבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית.
את הצעת הגמרא שהשכיר יטול ללא שבועה, ניתן להבין בשני אופנים: א. לשכיר מגיע מן הדין ליטול ללא שבועה וחכמים החמירו עליו שישבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ב. לשכיר לא מגיע מן הדין ליטול אפילו בשבועה, ותיקנו לו חכמים שיטול על ידי שבועה משום כדי חייו. התוספות שם למד כאפשרות הראשונה, אולם הר"ן נוקט כאפשרות השניה שהצענו, והצעת הגמרא שיטול ללא שבועה היא משום שישנם אנשים הפורשים משבועה אף על-אמת.
מדברי הר"ן אלו למד החת"ס וזו לשונו "כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפילו באמת, ולפי עניות דעתי זו השיב בזה, ומנהג ישראל תורה ואין להרהר". ולדידי אינו מובן, שהרי ברור שהר"ן לא בא להורות הלכה שעל האדם להימנע משבועה בכל מחיר, ובדבריו בא לתאר מציאות שישנם מקצת אנשים שפורשים אפילו משבועת אמת ואם-כן לא תועיל להם תקנת נטילה בשבועה. אמנם אין בדבריו כל ראיה גבי הנידון אם מותר להישבע על-אמת אם לאו.
יתרה מזאת, בשלמא אילו מסקנת הגמרא הייתה כן היה מקום להוכיח הימנה, אולם הגמרא משיבה על-כך מיד כי חכמים הטילו השבועה על השכיר אך בכדי להפיס דעתו של בעל הבית. עתה הגע בעצמך, אם אכן צריך לפרוש אפילו משבועת אמת, אכתי איכא למיחש שיימנע השכיר משבועה זו, וקשה לפ"ז מה הועילו חכמים בתקנתם. ויותר נראה להסתייע מכאן בהפך, שמותר להישבע על-אמת.
ויש קצת ליישב ולומר שבאמת גם חכמים סוברים שיש לפרוש אף משבועת אמת ואין מצוה בכך, אך תיקנו את השבועה ונתנו אפשרות למי שמקפיד על ממונו או שנמצא בשעת הדחק של "כדי חייו", שיוכל להישבע וליטול, ועדיין צ"ע.
^ 6.עיין עוד במאמר של הרב נתן חי בקובץ משפטי ארץ שם קיבץ מספר דוגמאות לכך שאף בדורותינו נהגו בתי-דין להשביע לעיתים רחוקות. בדבריו מנה את הדיינים החשובים הרב משה כלפון הכהן בעל שו"ת "שואל ונשאל" (חלק א, חו"מ סימן כט), הרב שלמה שמשון קרליץ בעל שו"ת "עטרת שלמה" (חלק ב, לו, ז), הרב יצחק וייס בעל שו"ת "מנחת יצחק" (חלק י, סימן קמד), פס"ד בית הדין הגדול בירושלים תשל"ז/126 (הובא במשפטי שאול מ"ה), הרב ניסים קרליץ חייב בעל דין שבועת "אין לי" שמקורה בדברי הגאונים, בשנת תשמ"ז.
יש לציין שבכל המקרים הללו מדובר בחברה שמורה ומצומצמת ובאנשים יראי-שמים שלא היה בהם כ"כ לחשוש לשבועת שקר חלילה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il