פרשיות 'ויקרא' ו'צו' הפותחות את ספר ויקרא – תורת כהנים, מפרטות את הקרבנות לסוגיהן שיוקרבו במשכן. חנוכתו של המשכן מתוארת בפרשיות 'פקודי' בסוף ספר שמות, לפניהן ובפרשת 'שמיני' בספר ויקרא, אחריהן. גם מי שרואה בהקרבת קרבנות והקמת המשכן תוצאה של חטא העגל לא יכול להתעלם מהמקום החשוב שתופסים הקרבנות בתוך חמשת חומשי תורה ובתורה שבעל פה, בששה סדרי משנה וביד החזקה של הרמב"ם. לכן כל כך מפתיע שחכמים תקנו לקרא כהפטרת פרשת ויקרא את הפסוקים הבאים:


במבט ראשון נראה כי פסוקים אלה מבקרים את עבודת הקרבנות וטוענים כי הקב"ה לא ביקש מעם ישראל להקריב לו קרבנות מנחות וקטורת. ביקורת מסוג זה היא הרבה יותר חמורה עקרונית, מביקורת על תפיסה לא נכונה של תפקיד הקרבנות. רוב הביקורת של הנביאים כלפי הקרבנות מתעמתת עם התפיסה כי אפשר לחטוא ללא חשש אם מביאים אח"כ קרבן, שהרי כבר תמה שמואל הנביא:

אין בדבריו ביקורת על שמיעה בקול ד' יחד עם הקרבת קרבנות. כבר הוכיח ישעיה:

כלומר, אל תקריבו לי כשאתם מתנהגים כמו אנשי סדום ועמורה. אבל מנין הרעיון כי הקב"ה לא ציוה על הקרבת קרבנות: "לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה"?
יש שרצו לתרץ בדוחק, כי בעשרת הדיברות אין זכר לקרבנות ויש שרצו לתרץ בדוחק, כי כוונת הנביא להוכיחם על כך שלא הקריבו קרבנות לד' אלא לעבודה זרה.

נביא השבוע את הסברו המבריק של המלבי"ם לפסוקים אלה.
המלבים טוען ובצדק, כי הקב"ה לא ציוה מעולם על הקרבת קרבנות מכפרים על חטא שנעשה במודע. כל הקרבנות שתפקידם לכפר על חטא, כמו חטאת ואשם, מובאים רק כאשר האדם חטא בשוגג. אי אפשר בשום פנים ואופן על פי ההלכה, לחטוא בכוונה מתוך תכנון כי אחרי החטא יבא קרבן ויכפר. ברגע שאדם מסוים חוטא במזיד ותוך תכנון, נשללת ממנו האפשרות של כפרה באמצעות קרבן. הקב"ה מעולם לא ציוה על כך. כמובן שיש גם קרבנות ציבור קבועים הם נקבעו , כי לא יתכן שציבור שלם לא יחטא ועוד נוסיף כי ברגע שציבור שלם חוטא, אפילו במזיד, מסיבות של חוסר ידיעה או חוסר הבנה, כיוון שמדובר בציבור, התורה מתייחסת לכך כחטא בשגגה כמו שנאמר:


עקרונות אלה חייבים להדריך אותנו בכל שאלה ציבורית.
שמירה על עקרונות מקודשים בעבודת ד', איננה תחליף לידים נקיות והקשבה לדבר ד'.
כאשר מדובר בציבור, גם אם הוא חוטא במזיד, היחס שלנו אליו תמיד יהיה כיחס אל מי ששגג.