בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

שיחה לפרשת ויקרא תשע"א

מדרגת הקרבנות

הקריאה התמידית * הקרבנות מלמדים על סגולת ישראל * עבודת ה' לפי מדרגת האדם * העיקר הוא פנימיות האדם * קרבן עולה, מנחה ושלמים * קרבן כהן משיח, ציבור ונשיא

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' אדר ב' תשע"א
11 דק' קריאה 39 דק' צפיה
מדרגת הקרבנות 1
הקריאה התמידית
קראנו השבת את פרשת ויקרא, ובכך התחלנו את החומש השלישי שהוא המשך לחומש הקודם לו. ספר בראשית כשמו כן הוא: מתאר את ראשית הבריאה, ראשיתו של עם ישראל והעולם, זהו הספר שבו ריבונו של עולם בורא את עולמו ובו העולם פוגש את ריבונו של עולם בתור בורא. אברהם מסתכל במציאות, רואה את כל פלאי הבריאה ומבין שיש בורא לעולם, מסתכל על הבריאה ורואה בה את הבורא. גם שמו של ספר שמות מראה על תוכנו: שם זה הופעה וגילוי, שמו של הקב"ה מתגלה, ריבונו של עולם מתגלה מעל המציאות בניסים ונפלאות - יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מתן תורה ואחר כך גם במשכן, ריבונו של עולם משרה את שכינתו בעולם.
מתוך כך אנחנו ממשיכים לספר ויקרא, מתוך ההופעה האלוקית אלינו באה הפניה שלנו אליו, כל ספר ויקרא הוא ספר עבודת ה'. הקב"ה ברא את עולמו, התגלה בעולמו ועכשיו מגמת העולם היא להתקרב לריבונו של עולם. ספר הקרבנות הוא ספר ההתקרבות לריבונו של עולם וריבונו של עולם קורא: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א), זה בעצם התוכן של הספר, ריונו של עולם קורא למשה רבנו, אבל גם קורא לכל אדם ואדם מישראל, שהרי יש בכל אחד ניצוץ של משה רבנו, קורא מאוהל מועד להערך לעבודתו יתברך. חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני ויקרא, תכז) שרק משה שמע את הקריאה, אף על פי שהקריאה הייתה גדולה, כי למשה הייתה אפשרות מיוחדת לשמוע קול עליון, את קול ה' הקורא. קול ה' קורא כל הזמן לכל העולם כולו ורק צריך להקשיב ולשמוע אותו. כשמקשיבים היטב שומעים, ומשה רבנו שהוא נמצא במדרגה העליונה שומע את קול ה' כשהקב"ה קורא לו.
כך ניתן גם להסביר את מאמר חז"ל: בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' (אבות ו, א). מה התפקיד של בת הקול הזאת שיוצאת כל יום, הרי לכאורה איש לא שומע את הקריאה אלא שהר חורב הוא המקום שבו ניתנה התורה, כביכול מהתורה יוצאת כל יום בת קול ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', אוי להם לבריות שלא שומרים על כבודה של תורה, לא מקיימים את התורה וגורמים לעלבון לתורה. בת הקול הזאת זו קריאת התורה מהמקום שהתורה מופיעה לנו, לא קול ממש אלא בת קול - משהו פנימי יותר, וצריך לדעת להקשיב לה. היא בעצם מופיעה מתוכו של האדם, מתוך תוכו של האדם יש קול, יש נשמה אלוקית שרוצה את קרבת ה' והתעלות רוחנית, היא דבקה בתורה ובקודש והיא כל יום וכל הזמן רוצה לפרוץ החוצה. היא מתגלה בתוך ההכרה של האדם, כל פעם כשהאדם מתעורר אולי לעשות טוב יותר, אולי לתקן את עצמו, אולי לשקוד יותר, הרהורים קטנטנים שעולים לאדם ונדחים על הסף מפני כל מיני הרגשות ושאלות: איך אני יכול להגשים אותם?. אבל האדם צריך להקשיב לעצמו, להקשיב לרצונות הטובים שלו ולנשמה הפנימית שבקרבו, ואז ישמע את בת הקול הזאת, את התורה שהיא נשמתם של ישראל, ישמע את התורה קוראת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'. צריך לדעת להקשיב. זו כוונת הפסוק 'ויקרא אל משה', הקב"ה קורא אל משה ואפשר לומר שהכוונה היא שהקב"ה קורא לכל מי ששייך לגדלות הזאת. לכל אחד מישראל יש ניצוץ ממשה רבנו, ניצוץ של דעת, ניצוץ של קשר לתורה ואל הגודל הזה באה הקריאה - "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". זו קריאה אלינו וזו קריאה מתמדת כי דברי ריבונו של עולם הם נצחיים.

הקרבנות מלמדים על סגולת ישראל
אנחנו מתחילים את פרשיות הקרבנות. חז"ל במסכת תענית (כז, ב) ובמסכת מגילה (לא, ב) אומרים לנו שאברהם אבינו שאל את רבונו של עולם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) והקב"ה השיב לו: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם, ט), ומבארת הגמרא שהקב"ה אמר לאברהם אבינו שבזכות הקרבנות ארץ ישראל תהיה ירושה לישראל לכל הדורות. לכן חכמים תיקנו את המעמדות, שלעם ישראל יהיו נציגים שיעמדו על קרבנות התמיד, ובמעמדות האלו קוראים את פרשת בראשית כי בזכות הקרבנות העולם מתקיים. הוי אומר שבזכות הקרבנות עם ישראל זוכה להתקיים בארץ ישראל. אברהם המשיך ושאל: מה יהיה אם חס וחלילה ישראל יגלו ולא יהיו קרבנות, וחז"ל ממשיכים ואומרים שכישראל יאמרו את פרשת הקרבנות הקב"ה מעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות בעצמם, כלומר גם ללימוד פרשת הקרבנות יש כח שמזכה את ישראל לרשת את ארץ ישראל.
המהר"ל מבאר שהכוונה בדברי חז"ל שבזכות הקרבנות ישראל יזכו בארץ היא שהקרבנות מלמדים אותנו שעם ישראל הוא עם סגולה וממילא ארץ ישראל ועם ישראל מתאימים זה לזה. סגולת הארץ עם סגולת העם. המציאות שאפשר להקריב קרבנות, לכפר על חטאים ולתקן אותם, מראה שהחטאים חיצוניים לעם ישראל. אדם שחוטא, רק כח חיצוני פיתה אותו ולא הוא בעצמו, לו עצמו יש נשמת ישראל טהורה וזכה שלא שייכת לחטא, החטא הוא חיצוני ואת החיצוניות אפשר להסיר, אפשר להוריד את הבגדים הצואים ולרחוץ את הלכלוך כי הוא לא באדם עצמו. הקרבנות מראים שאפשר לתקן את החטאים, לקרבנות של חטאות ואפילו לקרבנות נדבה יש תפקיד לטהר ולכפר, כל הקרבנות כולם מבטאים את העניין שעם ישראל הוא עם סגולה, עם ישראל הוא עם אלוקי וטהור ולכן הוא ראוי לארץ ישראל. מעניין שאברהם אבינו שואל את הקב"ה רק על הבטחת ארץ ישראל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" אך כשהקב"ה מבטיח לו בנים אברהם מאמין בה' ולא שואל שאלות, למרות שהוא ואשתו כבר לא צעירים והם כבר בגיל שלא נולדים ילדים. התשובה לכך היא שלזכות בארץ ישראל צריך זכות כל כך גדולה, יותר גדולה מהמופת שנולד לו בן בגיל הזה. לכן אברהם שואל באיזה זכות ישראל יזכו לארץ ישראל, האם יש לישראל זכות כזו גדולה - והקב"ה משיב לו שישראל ראויים, עם ישראל הוא עם אלוקי, הוא מתאים לארץ ישראל והקרבנות מגלים את הדבר הזה.

עבודת ה' לפי מדרגת האדם
אם כן, אנחנו מתחילים את הפרשה הראשונה והקרבן הראשון שמצווים עליו הוא קרבן עולה. קרבן עולה מבטא את ההתמסרות וההתבטלות השלמה כלפי ריבונו של עולם, כולו עולֶה כליל וכל הקרבן כולו מוקרב לה', הכל עולֶה - כשם הקרבן, עולָה. בהקרבתו אדם כאילו מוסר את עצמו וכך מבטא את ההתקרבות שלו לריבונו של עולם. הזוהר שואל למה התורה פותחת בהתחלה בביאור איך יש להביא קרבן מן הבקר, אחר כך היא מפרטת איך צריך להביא מהצאן ומהעוף, ובעצם הדברים חוזרים על עצמם - כמו שמביאים מהבקר מביאים גם מהצאן, למה צריך לפרט שוב את כל הפרטים. משיב הזוהר שראשית כל צריך להביא את הקרבן הגדול והטוב ביותר מהבקר, אם אין אפשרות יורדים למדרגה שניה מהצאן, ואם גם לזה אין אפשרות יורדים למדרגה השלישית מהעוף, אך מוסיף הזוהר ואומר שמי שיכול צריך להביא קרבן גדול. כך מוזכר גם בקרבן עולה ויורד - הקרבנות על שבועת העדות, טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי שבהם יש קרבן עולה ויורד, יש קרבן לעשיר, לדל ולדלי דלים. הזוהר מבאר שלעשיר יש נטיה להיות גאה, הוא מרגיש חשוב ולכן יש לו צורך בתיקון גדול ועליו להביא קרבן גדול. מי שהוא בינוני לא גאה ולא מרגיש חשוב כל כך מספיק לו קרבן בינוני כפי מה שהוא, והדל יכול להסתפק אף בקרבן קטן יותר מזה. הדל לא צריך להצטער שהוא מביא רק קרבן של דלים כי הוא לא זקוק ליותר, אם הוא דל מסתמא הוא עניו והקב"ה שוכן עם הדלים. בדרך כלל אדם כזה יותר מרגיש את התלות שלו בריבונו של עולם ולכן הקרבן המועט שלו הוא קרבן גדול.
הזכרנו קרבנות מן החי, ויש קרבן פשוט עוד יותר - קרבן מנחה שהוא קרבן נדבה, וג קרבן של דלי דלים בקרבן עולה ויורד. על כך אני רוצה להביא את דברי הגמרא בסוף מסכת מנחות (קי, א):
בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק (רש"י: "לאומרים רשויות הרבה הן"), ונאמר בשור הגס: "אשה ריח ניחוח" ובעוף הדק: "אשה ריח ניחוח", ובמנחה: "אשה ריח ניחוח", לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
הממעיט הוא מי שלא יכול לתת, על מי שיכול לתת ונותן מעט לא שייך להגיד כך כי הוא לא מכוון את ליבו לשמים, הרי הוא היהיכול לתת יותר!. כל אחד צריך לתת לפי היכולת שלו. מי שנותן לפי מה שהוא יכול והיכולת שלו היא לתת רק מעט, נחשב לו כמו הרבה אצל אחרים כי העיקר הוא כוונת הלב. הדברים אמורים לא רק בקרבנות אלא בכל עבודת ה'. כל אדם ואדם נתבע לעשות מה שהוא יכול, לא יותר ממה שהוא יכול אבל גם לא פחות ממה שהוא יכול, להשתדל לעשות את המקסימום אבל גם לא יותר מידי ולעבור את הגבול. הן בלימוד התורה, הן בקיום המצוות והן בכל עבודת ה' - כל אחד צריך לעשות כפי יכולתו. גם מי שהיכולת שלו מעטה ולכאורה הוא מספיק פחות מאחרים צריך לדעת שהעבודה שלו מאוד גדולה והיא לא פחותה משל האחרים. אדם צריך להפנים שעניינו הוא להיות מה שהוא, אם כשהוא מסתכל על האחרים זה מעודד אותו ודוחף אותו זה בסדר גמור, אבל אדם לא צריך להשוות את עצמו לאחרים וכך כל אחד יבין שהוא צריך להשיג כפי יכולתו - אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים.

העיקר הוא פנימיות האדם
העיקרון הזה נכון גם בשקידת התורה ובהשגתה, בקיום המצוות, בתפילה ובהתמודדויות עם המידות השליליות. לאחד יש מידות יותר נוחות ואילו השני צריך יותר להתאמץ כדי לתקן את מידותיו והוא מצליח פחות כי קשה לו, אך "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים". אם הוא מאוד מתאמץ הוא עשה יותר ממי שקל לו ומתאמץ פחות, אנחנו צריכים להבין שהתוצאות של המעשים הן לא העיקר, ריבונו של עולם מסתכל על הפנימיות והפנימיות יוצרת השפעות גדולות בשמים. אנחנו לא רק פועלים בארץ אלא גם באופנים אחרים, וכשאדם מתייגע ומשתדל מאוד בפנימיותו הוא עושה בכך פעולה גדולה מאוד. גם אם יש לו כלים מועטים להוציא את הכוחות האלו מן הכח אל הפועל, זה רק משהו טכני וחיצוני ששייך למציאות של העולם המוגבל הזה, בתוך תוכו יש לו רצון עז, דבקות חזקה מאוד והוא מתאמץ לעשות את רצון ריבונו של עולם. ההתאמצות הזאת גדולה מאוד, היא עושה פעולות בשמים והיא גם משפיעה על העולם הזה כי כל ישראל ערבים זה לזה, ובכך הוא משפיע על אחרים שיש להם יכולות שיעשו יותר. הוי אומר, ריבונו של עולם רוצה את הלב, את הפנימיות והנשמה. לעניין התוצאות לפעמים הקב"ה הגביל את האדם, נתן לו לב גדול ופנימיות גדולה וחיצוניות מצומצמת, כלים קטנים, והאדם לא יכול להוציא את הכוחות האלו לפועל כי יש לו מעצורים. אך צריך לפתח את הרצון, עיקרו של האדם הוא הרצון, כח הרצון, "לִרְצֹנוֹ" (ויקרא א, ג), כל הקרבת הקרבנות צריכה להיות לרצונו לפני ה'.
ה"אור החיים" בפרשה שלנו על הפסוק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (שם, ב), שואל: הרי המילה 'מכם' לכאורה מיותרת, מה היה חסר אם היה כתוב רק: "אדם כי יקריב" - והוא מבאר שהתורה באה לצוות את אנשי החיל להשתדל לקרב את לבבות ישראל לה'. זוהי כוונת הפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", לא להקריב בהמה אלא "מִכֶּם", הוא מקרב אנשים לרבונו של עולם. גדול שכר המזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו (אבות ה, יח), איש המעלה שיעסוק בקירוב ישראל לאביהם שבשמים זה נקרא קרבן לה', אדם כזה לא צריך לא נדר ולא נדבה ולא חטאת - כי אין חטא בא על ידו, המזכה את הרבים. זה התפקיד של בני התורה, להראות שהם לא מקרבים רק את עצמם אלא את כל ישראל לאביהם שבשמים, "קָרְבָּן לַה'".

קרבן עולה, מנחה ושלמים
הזכרנו את הקרבן הראשון – קרבן עולה, הקרבן הבא הוא קרבן מנחה. מתוך הדביקות השלמה והתבטלות של האדם לריבונו של עולם בקרבן עולה, בא קרבן מנחה. קרבן עולה לא מכפר על עברות שצריך להביא עליהם קרבן אלא חז"ל מבארים שזוהי כפרה מעשה ולא תעשה שלא חייבים עליהם קרבן, הרהורי הלב שעליהם העולה מכפרת (תנחומא לך לך, סימן י), ובכך הקרבנות מרוממים את האדם. השלב השני הוא קרבן המנחה. קרבן מנחה גם הוא קודש קדשים כמו העולה, אך בקרבן מנחה לא מקריבים את הכל אלא רק קומץ ולבונה ומה שנשאר הולך לכוהנים, הכהן אוכל והבעלים מתכפרים. בקרבן מנחה מתפשט השפע אל הכהנים, הכהנים אוכלים משולחן גבוה. בהתחלה הכל כלפי שמיא, עולה, אך במנחה חלק גדול ניתן לכוהנים ומתוך כך אפשר לקדש גם את הכהנים, הכהנים באים ומשתתפים כביכול באכילת המזבח, הקב"ה כביכול אוכל וגם הכהנים מוזמנים אל השולחן לאכול עמו. הקרבן השלישי הוא קרבן שלמים. זהו עוד שלב של התפשטות הקדושה, כי בשלמים גם הבעלים אוכלים ולא רק הכהנים, יש חלק שעולה למזבח, חלק לכהנים והשאר לבעלים, גם הבעלים אוכלים משולחן גבוה. משמעות המילה שלמים היא עשיית שלום (תנחומא צו, ו), כולם שותפים בקרבן הזה. מקריבים לה' ומוזמנים גם לאכול מהשולחן הגבוה מבחינה מסויימת. הסדר המיוחד הזה של הקרבנות נותן ביטוי איך מהדבקות המלאה מתפשטת שייכות והתקרבות, כאשר גם הכוהנים וגם ישראל אוכלים משולחן גבוה - אלו קרבנות הנדבה.

קרבן כהן משיח, ציבור ונשיא
הפרשה ממשיכה ומדברת על הקרבנות שבאים על חטא. התורה מתחילה מהכהן גדול, כהן משיח שחטא בשגגה, פסק הלכה בטעות, עשה על פי הפסיקה שלו טעות ואחר כך התברר שזו טעות, התורה אומרת שעליו להביא קרבן. "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", למה אשמת העם הרי הכהן טעה! אלא שטעות של כהן משיח היא לא טעות שבאה מעצמו, אלא זו טעות שכנראה נגרמה גם באשמת העם. הוא נציג העם והוא מקשר בעבודת ה' בין עם ישראל וריבונו של עולם, הוא שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן (נדרים לה, ב) ואם יש אצלו איזו שגגה וטעות, כנראה המשלחים לא זוכים שישלח על ידם מישהו שהוא בשלמות, יש להם אשמה בדבר ואילו היו זוכים לא הייתה לשליח שלהם טעות. הכהן מבטא בעבודתו את עבודת כל עם ישראל, הוא לא איש פרטי שעלה למדרגה מיוחדת במינה אלא הוא הלב של האומה, הוא נושא על ליבו את שמות השבטים ולכן אם הוא חוטא זו אשמת העם. יש מפרשים חסידיים ששואלים איך יכולה להיות אצל אדם גדול טעות, ואומרים שהטעויות לא יכולות להתרחש אצלו ואם הן מתרחשות אצלו זה מפני שיש צורך שהוא יתפלל על כל העם, לכן מפילים אותו באיזו שגגה וטעות, כך הוא צריך לשוב בתשובה וממילא הוא מרים את כל העם. זוהי כוונת הפסוק: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג) - הכהן המשיח חוטא כדי לתקן את אשמת העם, כדי שהוא יוכל להתפלל מעומקא דליבא על כל העם הוא צריך להיות שייך למצב שלהם. לפעמים יש כשלונות אצל גדולים כי תפקידם לרומם את כל המדרגות ולהיות שותפים. כל אדם שמתפלל צריך להתפלל כך, מתוך תחושת הקישור שלו לכלל ישראל.
אחרי הכהן המשיח אנו מצווים על קרבן ציבור של כל ישראל, פר העלם דבר של ציבור, כל ישראל ששגגו על פי פסק הדין של הסנהדרין. כאן התורה משתמשת בביטוי 'שגגה', לא 'חטא' אלא שגגה. כלל ישראל הם במדרגה עליונה והמושג של חטא לא ממש מתאים ביחס אליהם. ציבור זו מציאות מיוחדת. ולכן אם למשל הייתה טעות על פי הסנהדרין והיו חייבים להקריב פר העלם דבר של ציבור וכל הדור שנכשל בזה כבר עבר מהעולם ויש דור אחר - הדור הבא צריך להביא את הקרבן, כי ציבור זה לא אוסף של פרטים, ציבור זה כלל ישראל וכלל ישראל חי תמיד. כלל ישראל חטא וכלל ישראל מביא פר העלם דבר של ציבור, זה לא האיש הזה והאיש הזה, זו מציאות כוללת, כל האנשים של כל הדורות. אין מיתה בציבור (הוריות ו, א), בהמה של קרבן חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה כי אין מה לעשות איתה, אך בחטאות של ציבור אין מציאות שהציבור מת, כלל ישראל נמשך תמיד.
ומכאן: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ויקרא ד, כב), נשיא הכוונה למלך ישראל שאין מעליו אלא ריבונו של עולם (הוריות ט, א). לא כתוב 'ואם' אלא "אֲשֶׁר" ומכאן חז"ל אומרים שאשרי הדור שהנשיא מודה בחטאו (שם י, ב), והכוונה לחטא בשגגה שנעלם ממנו והוא חוזר בו, כשהנשיא עושה תשובה יש בזה לימוד מאוד חשוב, לכאורה אם נשיא מודה שהוא חטא ומביא חטאת זו בושה, בזיון וחילול ה'. ואם המלך לא היה מודה לא היו יודעים שהוא חטא והכל היה טוב ויפה אבל כשהוא מודה כולם יודעים שהוא חטא! כך זה נראה במבט ראשון אבל במבט פנימי יותר זה דווקא קידוש ה', כולם לומדים ממנו לעשות תשובה שהרי אפילו הוא מתבזה ועושה תשובה. אנחנו לומדים כך מיהודה שהודה ובכך קידש שם שמים (ראה בשיחה לפרשת ויחי תשע"ג). לכאורה גם כאן אפשר לומר - אחד מהחשובים שבבני יעקב מספר על כך שהייתה לו נפילה, הרי זה חילול ה', ביזוי ליעקב ולכל המשפחה שעובדת את ה', הרי גם יהודה באמת לא רצה שכל הסיפור יתפרסם כדי שלא יתחלל שמו כמו שהתורה מספרת. נכון במבט החיצוני זה נראה חילול ה' אך במבט הפנימי זה קידוש ה', יהודה מודה. שובר את כל הכבוד שלו ואת כל המעמד שלו - זה קידוש ה'. גם כשהנשיא מודה זה קידוש ה', כולם לומדים ממנו ויודעים להודות, האנשים הולכים אחריו ותצא מזה טובה גדולה. אדם צריך לדעת להודות על חטאו. "אשר נשיא יחטא".
אם כן, התחלנו את ספר ויקרא, ספר ההתקרבות לריבונו של עולם, ספר הקרבנות. יהי רצון שנזכה במהרה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.***




^ 1.. שנת תשע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il