מאמר חז"ל המבטא לכאורה את רוחו ומהותו של חג הפורים הוא מאמרו של רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה דף ז ע"ב).
המשתה שזור לאורך כל המגילה ותופס בה מקום מרכזי ומשמעותי (במגילה שבעה משתאות ויש סופרים עשרה). ההצלה הגדולה גם היא מצוינת ונחגגת במשתה:

מיד אחר כך, בשלב שני, מתווספת למשתה בערי הפרזות מצוות משלוח מנות:

מרדכי משושן צרף לדורות, למשתה ולמשלוח המנות, את מצוות מתנות לאביונים:
"לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (שם כב).
בימינו, ברוב המקומות, יש חלוקה די ברורה בין שלשת המצוות. המשתה-סעודת פורים הוא אירוע משפחתי או אירוע שבו משתתפים חברים קרובים. משלוח המנות תופס לרוב נפח גדול (מדי) של הפעילות ביום הפורים. גם הוא קשור למעגל הקרוב של החברים והידידים (לעתים קרובות מדובר במיחזור והחלפה). מצוות מתנות לאביונים נפרדת לגמרי ולרוב היא מתבטאת בנתינת צדקה בכסף. עיון במקורות מגלה כי בעצם גם מצוות משלוח מנות ובעיקר מצוות מתנות לאביונים, קשורות למצות סעודת פורים.
חז"ל לימדונו שאין דבר המקרב יותר בין הבריות ובין ישראל לאביהם שבשמים, מאשר לגימה משותפת וסעודה שהופכת רחוקים לקרובים. "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה..., ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה (אפילו) על נביאי הבעל" (סנהדרין דף קג ע"ב).
הרשו לי מורי ורבותי להציע סדר יום קצת אחר לחג הפורים.
במשך כל השנה עובד כל יהודי את הקב"ה בדרך שלו, בדרך בה התחנך, בדרך אותה קיבל מרבותיו. יום אחד בשנה קוראים לנו רבותינו לפעל אחרת. להשתמש בלגימה "חייב איניש לבסומי" (להתבסם, לא להשתכר) עד דלא ידע בין...".
זה היום לטשטש את ההבדלים, לשכוח את המחלוקות, להתעלם מן המפריד לחפש את המאחד. גם אם כל השנה כל אחד צריך לעבוד את בוראו בדרך שהוא בטוח שהיא הנכונה, ביום הזה צריך להפנים שגם מי שהוא בבחינת "ונהפוך הוא" לשיטתו, יש בדרכו גם מן האמת. הבה ונקשור את כל מצוות היום ל"אגד אחד" שסביבו יתאחד כל עם ישראל. ההצלה בפורים הייתה מכח "לך כנוס את כל היהודים".
נזמין לסעודה לא רק בני משפחה וחברים, אלא דווקא את מי שאנו בחילוקי דעות עמו כל השנה. נוכיח כי בפורים לפחות, כולם רעים האהובים. אם מזמינים אותנו נאכל גם אצל מי שמערכת הכשרות שלו היא לא מערכת הכשרות "שלנו". ניצור קשר דווקא עם בני הפלוגתא שלנו, בכל התחומים.
ניתן מתנות לאביונים על ידי שנזמין אותם לאכול ולשתות עמנו. גם הם יהיו חלק מבני ביתנו. 'אביונים' יתפרש כ'חלשים' לא רק כ'עניים'. נשתף בסעודה גם את הגרים ואת מי שנמצא בתהליכי גירות. נזמין לסעודה כחברים ולא כמתנשאים גם את מי שרמת ידיעותיו רחוקה משלנו. נתחבר גם עם מי שאנו חושבים (לא בטוח שצודקים) שרמת קיום המצוות שלו נמוכה משלנו. אם נזמין ממילא גם נוזמן ונקבל את ההזמנה. אולי נעלה לדיון את שאלת ההסתגרות וההתבדלות, במוסדות החינוך בישובים ושכונות המגורים, תופעה ההולכת ומתגברת.

ננצל את ה"חייב איניש לבסומי" כדי לחזור ליום שבו נתמלא כל העולם כולו בשמים, יום מתן תורה. נביא לכך ש"הדר קיבלוה בימי אחשורוש" יגרום לכזה שגם בפורים נעמוד כאיש אחד בלב אחד ונזכה להשכנת שכינה.