פרשתנו, כוללת בתוכה גם את פרשית המאכלים המותרים והאסורים מן החי. התורה נותנת לנו כללים לגבי הבהמות והחיות וכללים לגבי הדגים. בתחום של העופות התורה מפרטת ברשימה מי הם העופות האסורים באכילה.
וז"ל הכתוב:


הסיבה שהתורה פרטה את העופות האסורים פשוטה. רק העופות המנויים ברשימה זו אסורים כל יתר העופות שאינם מופיעים ברשימה מותרים. (כך בעיקרון, למעשה חכמים נתנו גם לעופות סימני טהרה ואנו אוכלים רק עוף שאיננו דורס ויש עליו מסורת ואכמ"ל).

רשימה נוספת של עופות לא טהורים מצויה בספר ישעיה. הנביא מנבא על ארץ אדום כי תהיה לשמה ולשממה. אחד מסימני השממון הוא המצאותם של העופות הללו:


יש קשר חזק בין שתי הרשימות. הנביא מסכם את נבואתו וקורא:
"דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְקֹוָק וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן". (שם)
מה פשר הקריאה: "דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְקֹוָק"?
רש"י מסביר: "קראו מעל ספר בראשית כשהביא המבול גזר שיתקבצו כל הבריות להסגר בתיבה זכר ונקבה אחת מהנה לא נעדרה מלבא על אחת כמה וכמה כשיגזור עליהן זאת" (לבא לארץ אדום החרבה). לדעתו "סֵפֶר יְקֹוָק" הוא ספר בראשית.
רד"ק מסביר: "אומר כנגד מי שיראה דרשו מעל ספר ה' והוא הספר הזה וקראו החיות והעופות הנזכרות בזאת הפרשה כי כן תראו אותם כולם בחרבנה שתהיינה שוכנות בעיר הזאת לא תחסר אחת מהן". לדעתו "סֵפֶר יְקֹוָק" הוא ספר ישעיה.
אנו נעדיף את פירושו של "מצודת דוד": "דרשו בספר ויקרא בפרשת שמיני וקראו החיות והעופות הנזכרים שמה ודעו אשר אחת מהנה לא יהיה נחסר מלהיות שמה". לדעתו "סֵפֶר יְקֹוָק" הוא ספר ויקרא.
הנביא, באופן טבעי, שולח את מאזיניו לספר המוכר להם, לספר ויקרא. שם יוכלו למצוא את הרשימה המלאה של העופות הלא טהורים שישכנו בחרבות אדום.
מדוע רעיון זה כל כך חשוב?
התשובה היא כי פרשיות רבות בנביא מובנות רק אם רואים אותן כפרשנות נבואית של פסוקי התורה. פירושו של בעל המצודות מחזק את הטענה העקרונית כי הנביאים אחזו בידם את "תורת משה". בנבואותיהם הם דרשו מהציבור את הנאמנות למופיע בחמשת החומשים. לעתים נתנו פרשנות לימיהם ולעתיד לבא, תוך כדי העמקה בפסוקי התורה.
הבנה שכזו משלימה את רצף המסורת מימי הנבואה, שבסיסה הוא בנבואת משה ועד ימי חז"ל - ה"מסרנים" של תורה שבע"פ, דרך הנביאים, שמופיעים גם הם בשרשרת הקבלה של הפתיחה לפרקי אבות.