כי לי כל הארץ 1 **
השמיטה כביטוי שהארץ לה'
קראנו השבת את פרשת בהר. הפרשה פותחת בפרשת השמיטה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה, א-ד).
התורה כותבת: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". הקב"ה נותן לנו את הארץ הזאת ומכיוון שהוא נותן לנו את הארץ הוא גם מבאר באיזה שנים ה' נותן לנו את הארץ: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", ה' נותן את הארץ לשש שנים והשנה השביעית היא שבת לה'. בשנה השביעית הארץ לא נתונה לאדם. אני אומר את הדברים כך כי אפשר להבין גם בצורה אחרת. אפשר לומר שהקב"ה נותן לנו את הארץ, הארץ היא שלנו וקבלנו אותה מריבונו של עולם לחלוטין - אך עדיין הקב"ה מצווה אותנו מצוות שצריך לקיים בארץ, מצוות התלויות בארץ, ואחת מהן היא מצוות השמיטה. אך אם זו הייתה ההבנה הנכונה, למה הפסוק היה צריך להזכיר ש"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" - זה הרי לא מצווה. המצווה היא לשבות בשנה השביעית ורק זה היה צריך להיות כתוב, ובששת השנים שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
אלא שבאמת הפשט הוא עמוק מאוד כפי שאמרנו. הקב"ה נתן לנו את הארץ לשש שנים, ובכל שנה שביעית הוא לוקח את הארץ בחזרה, לכן בשנה השביעית: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". השמיטה חלה מעצמה והארץ מופקרת באותה שנה. אמנם יש דיון בין הפוסקים האם הארץ מופקרת אם הבעלים לא הפקירו אותה, אבל המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט חלק א, מג) מכריע שבוודאי בשנה השביעית הארץ מופקרת מעצמה, ואין צורך להפקיר. ממילא יוצא כאן דין הלכתי שמוזכר ב"משך חכמה" (ויקרא כה, ב), אם אדם הקדיש את שדהו ואחר כך הגיעה השנה השביעית - השביעית חלה על ההקדש (ירושלמי פאה ז, ז; פסחים ד, ט), משום שאדם לא יכול להקדיש מה שלא שלו, ובשנה השביעית הארץ לא שלו אלא חזרה לריבונו של עולם.

חזרת הקרקע לבעליה ביובל
לאחר מכן התורה מצווה אותנו במצוות היובל. גם בשנת היובל הארץ חוזרת לריבונו של עולם. כל הפרשה הזאת בעצם מלמדת אותנו את היסוד הזה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (שם כג). מהפסוק הזה אנחנו לומדים הלכה, שאסור למכור את הארץ לתמיד, אפשר למכור רק עד היובל וביובל המכירה פוקעת. החינוך (מצוה שלט) בשם הרמב"ם אומר שגם אם אדם מוכר לצמיתות המכירה פוקעת ביובל, אין יכולת לאדם למכור דבר שאינו שלו (הלכות שמיטה ויובל יא, א). הארץ ניתנה לו עד היובל ולאחר היובל הארץ חוזרת כביכול אל ריבונו של עולם, והוא מחזיר אותה לבעלים הראשונים. הרמב"ם אומר שאדם לא יכול למכור לצמיתות, המכירה פוקעת ואדם שעשה כך עבר על לאו והוא לוקה על זה, משום שהלכה כרבא הסובר 'כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני' (תמורה ד, ב), כלומר שאם אדם עובר על משהו שהתורה אמרה – אמנם מעשיו לא מועילים, אך מכיוון שהוא עבר על ציווי התורה הוא חייב עונש. המקור של ההלכה הזאת היא מדין תמורה: אם אדם המיר בהמה בבהמה, התורה אומרת שאין אפשרות להמיר "וְלֹא יְמִירֶנּוּ", הקדושה לא פוקעת ומעשיו לא הועילו, ואם בכל זאת הוא ימיר "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ" (ויקרא כז, לג), גם הבהמה השנייה נהייתה קדושה. ואף על פי שמעשיו לא מועילים הוא עבר בלאו והוא חייב בעונש על כך. על זה אומרת הגמרא שיש שלושה דברים שהם לאו שאין בו מעשה ולמרות זאת לוקים עליהם, ואחד משלושת הדברים הוא ממיר, מי שעושה תמורה. הגמרא שם דוחה את הדעה הזו ואומרת שאין לפרש שממיר הוא אחד משלושת הדברים שהם לאו שאין בו מעשה - כי אין לך מעשה גדול מזה, הוא מקדיש. התורה אומרת שאם אדם מקדיש בהמה הוא יוצר מציאות, זה מעשה ואין מעשה גדול יותר מאשר להחיל קדושה על בהמה, היא משתנה ונהיית בהמה של קודש.
על כל פנים, נחזור לענייננו. כמו שהזכרנו כבר החינוך (שם) מביא כאן את הרמב"ם שאסור למכור את הארץ לצמיתות וגם אם מישהו מכר - המכירה לא חלה. החינוך מביא גם את הרמב"ן (השגות לספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רכז) שמוסיף שהאיסור הוא למכור את הארץ לגוי, כי דווקא לגוי פירושו של דבר שהארץ נמכרת לצמיתות. את דברי הרמב"ן הללו הזכיר מו"ר הרב צבי יהודה בהקשר לכך שאסור להסכים ח"ו לחלוקת ארץ ישראל והאיסור כאן הוא אחד מהאיסורים מהתורה.

"כִּי לִי הָאָרֶץ", הארץ היא של ריבונו של עולם והוא נתן לנו אותה בתנאים מסויימים. הוא מרשה לנו לעבוד שישה ימים וביום השביעי לא "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות לד, כא), וכפי שראינו, הקב"ה מרשה לנו לעבוד שש שנים ובשנה השביעית הארץ לא שלנו "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אמרנו שההפקר חל מעצמו, ויש חקירה באחרונים האם יש איסור על האדם לעבוד באדמה או שיש איסור שהאדמה תעבד. נפקא מינה - אם אפשר לשלוח פועל גוי שיעבוד. בשבת מדאורייתא אסור לאדם לעשות מלאכה בשבת, אבל אם הוא שולח גוי לעשות בשבילו את המלאכה זה רק איסור דרבנן משום שבות. אם כן, האם בשביעית מותר לאדם לשלוח פועלים גויים שיעבדו בשדה - זה דיון באחרונים, ולפי מה שאנחנו אומרים כאן אסור לעבד את הארץ גם על ידי גוי, משום שהארץ לא של האדם בכלל - היא חוזרת לריבונו של עולם.

הזהירות מאונאת ממון ודברים
הפרשה ממשיכה בהלכות הקשורות לענייני קניינים: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), לא רק הארץ אלא בעצם כל הממון וכל מה שיש בעולם כולל האנשים - הכול של ריבונו של עולם "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים (קידושין כב, ב). צריך לשחרר עבדים ביובל משום שהכול של הקב"ה, ולכן יש גם איסור לרדות בעבדים "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כב, מג), כי האדם לוקח את עבד ה' ומשתמש בו בלי רשות. כל הפרשה עוסקת ביסוד הזה, בהכרה הזאת שהכול שייך לריבונו של עולם. הכול שייך לו - והאדם מקבל רשות להשתמש בגבולות מסויימים, מי שעובר על הגבולות הללו מועל ברכושו של מקום, כך בקרקע וכך בבני האדם. בדיני מכירה אסור לרמות, המוכר שמכר במחיר יקר מהרגיל עבר על איסור תורה. הוא לא לקח כסף שלא כדין מהקונה, הוא לקח מריבונו של עולם. כל הממון של הקב"ה, הכסף הזה היה צריך להיות אצל פלוני וחברו לקח את הכסף ממנו - הוא לקח כביכול ממונו של מקום.
כך באיסור אונאת ממון, וחז"ל לימדו אותנו שכך גם באיסור אונאת דברים (ב"מ נח, ב), אסור לפגוע בשני לא רק בצד הממוני אלא גם בצד הרוחני והנפשי. הפגיעה בנפש החבר היא פגיעה כביכול במשהו גבוה ורוחני יותר. אונאת דברים חמורה מאונאת ממון, מהי אונאת דברים - כל דבר שגורם לשני צער ואי נעימות. להזכיר לשני דבר רע שהוא עשה בעבר, או סתם לצחוק עליו, לעקוץ אותו וכדו' - זוהי אונאת דברים ועל כך אומרת הגמרא בבבא מציעא (נט, א) שכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.
אחרי חורבן בית המקדש קשה מאוד לזכות שהתפילה תתקבל וצריך לשם כך להתאמץ מאוד. כל השערים ננעלו. יש הרבה שערים שהיו נעולים: בהתחלה הייתה חומה שלא נתנה לנו להיכנס לארץ ישראל והיה צורך לעלות בחומה כדי להיכנס לארץ, היה לחומה הזאת מובן רוחני. כמה וכמה חומות חצצו בין ישראל לאביהם שבשמים, כל השערים ננעלו! כדי להתפלל צריך לצעוק מעומק הלב כדי שהתפילה תגיע ממרחק רב מהגלות הארוכה אל בית ה', שהרי לכאן כל התפילות פונות ומכאן הן עולות למעלה (ראה מלכים א ח, ל). זכינו וברוך ה' לאחר שהקב"ה שיחרר את הארץ מעול גויים באופן חלקי עם קום המדינה - שער אחד נפתח, יכולנו לבוא לארץ ישראל והתחילה עלייה גדולה, ובאותה שעה גם השערים בשמים נפתחו, כבר יותר קל להתפלל והתפילות יותר קרובות אל בית ה'. אך עדיין היו תשע עשרה שנים שלא יכולנו להיכנס לעיר העתיקה, השערים האלו עדיין היו נעולים. בעזרת ה' יתברך במלחמת ששת הימים עוד חומה נשברה, חומת העיר העתיקה וזכינו להיכנס אליה. כעת אנחנו עומדים בשער האחרון, השער שעדיין נעול מבחינה רוחנית, עדיין אנחנו לא יכולים לבנות את בית המקדש ולא יכולים להיטהר, אך אנחנו עומדים קרוב מאוד. אולי לפרוץ את השער האחרון זה הדבר הכי קשה, להתרומם למדרגה הראויה, שנהיה ראויים לבניין בית המקדש.
אם כן, חז"ל אומרים שכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. אם מישהו הכאיב לאדם, ובעקבות כך הכאוב מצטער ומתפלל מתוך צערו - אז השער נפתח, ומי שהונה נענש. התפילות של האדם שנפגע עולות פנימה. הגמרא בבבא מציעא שם (נט, ב) מספרת סיפור מזעזע, היא מביאה את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בתנורו של עכנאי וסיומו של הסיפור הוא שלאחר שרבי אליעזר לא קיבל את דעת חכמים החליטו חכמים להרחיק אותו, וזה גרם לו צער עמוק מאוד. יכול להיות שההרחקה הייתה חמורה מדי. רבי אליעזר היה בצער גדול מאד על כך וזה גרם לכמה וכמה דברים קשים והתבואה והזיתים לקו. והגמרא מספרת שמאותה שעה אשתו של רבי אליעזר לא נתנה לו ליפול על פניו. אשתו של רבי אליעזר הייתה אחותו של רבן גמליאל ומכיוון שהיא הייתה מבית של נשיאים ובת תלמיד חכם היא ידעה את הכוח של התפילה, והיא ידעה שאם רבי אליעזר ייפול על פניו זו סכנה לרבן גמליאל שהיה הנשיא והוא בעצם זה שהחליט להרחיק את רבי אליעזר. יום אחד היא חשבה שזה ראש חודש והיא לא הקפידה לשמור עליו, כי הרי בראש חודש בכל מקרה לא נופלים אפיים, פתאום היא ראתה שרבי אליעזר נופל אפיים - ואז היא אמרה לו שהוא הרג את אחיה, לא עברה שעה ויצא קול שופר שרבן גמליאל נפטר. רבי אליעזר שאל את אשתו מהיכן היא ידעה שאחיה מת, ותשובתה הייתה שהיא יודעת שכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, אם גרמו למישהו צער גדול והוא מצטער - מי שגרם לו את הצער נמצא בסכנה גדולה, וכך הוי!
דרכנו תמיד לומר שמידה טובה גדולה ממידת פורענות, אמנם כבר הגמרא כותבת את זה, אבל דרכנו להזכיר אותה... הגמרא אומרת שמידה טובה גדולה ממידת פורענות לפחות פי חמש מאות ויכול להיות שגם פי יותר ויותר. אם כשאדם גורם צער לחברו זה דבר כל כך חמור - אם אדם גורם נחת רוח לשני, עד כמה זה גדול, פי חמש מאות! אם מישהו אומר לחברו מילה טובה, גורם לו הרגשה נעימה, מחזק אותו, מעודד אותו, מפרגן לו ומאיר פנים - זה מרומם את הנפש. כך גם כנגד אונאת ממון - אדם שעוזר לשני ומסייע לו בענייני ממון, במקום לקחת הוא נותן לו, מיטיב לו ומסייע לו - מעשהו גדול. אדם צריך להתרגל מאד לעשות נחת רוח לסובבים, לעשות להם טוב. צריך להיזהר לא לשבח מישהו יותר מידי כי אז יכול להיות בזה גדר של 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' ולגרום לו לגאווה, אז צריך לדעת לשבח בצורה נכונה שלא תגרום לו לגאווה אך תשמח ותעודד אותו. הכול צריך לעשות בתבונה.
צריך לזכור שגם כשאדם עוזר לחבר שלו במילה טובה או בממון, הוא לא עוזר משל עצמו - הוא עוזר משל ריבונו של עולם, משום שהכול של ריבונו של עולם. זה התוכן של הפרשה, לזכור שהכול של ה', "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה), "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" - ולא עבדים לעבדים, וממילא כל הממון שיש לעבדים שייך לאדון ואם כך הכול שייך לריבונו של עולם. לחיות את המציאות שריבונו של עולם הוא הבעלים ואליו צריך לפנות.

מנוחת היחיד - בשבת
כעת, נתבונן בגדולתם של המצוות שדיברנו עליהם מקודם: השבת, השמיטה והיובל.
מתחילים משבת. נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". זהו סדר של שביעיות, יש שבת של ימים, יש שבת של שבועות - ספירת העומר וחג השבועות שבסופה, יש שבת של שנים - השביעית, ויש שבת של שביעיות - היובל. השביעי זה בחינה של שחרור, מנוחה, חופש וממילא גם קדושה. כל מנוחה שייכת עם הקדושה, "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת" (מנחה של שבת), אדם מגיע לשבת והוא אסור במלאכה, לכאורה זה איסור - אבל באמת זה שחרור, הוא משוחרר מכל הטרדות של ימי החול, מהעול של המלאכה וההתעסקות בדאגה לצרכים שלו.
כשאדם משוחרר הוא יוצא לחרות ואז הוא יכול להיות שייך לריבונו של עולם, לעבד יש בעלים אחרים חוץ מהקב"ה, ומי שהוא עבד לא יכול לעבוד את ה'. הזוהר מבאר את הפסוק "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר יא, ה) - חינם מן המצוות (ויקרא קח, א), כשהיינו במצרים היינו פטורים מהמצוות כי היינו עבדים למצרים, היינו משועבדים להם ולא יכולנו לעבוד את ה'. עבד לבשר ודם לא יכול להיות עבד לה'.
פעם נתתי הסבר, ואני חושב שזה הסבר נכון, לברכה שאנחנו אומרים בבוקר לפני קריאת שמע ("לזמן הזה", עמ' 228) בברכת 'אהבת עולם' או 'אהבה רבה' - כל אחד לפי הנוסח שלו, אנחנו אומרים "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ ושבור עולנו מעל צווארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". מה הענין הזה שייך לברכה - זוהי ברכת התורה, אנחנו מבקשים בה שהקב"ה ילמד אותנו את התורה, שנלמד, שנשמור ושנעשה. זהו תוכן הברכה ומדוע באמצע יש בקשה לגאולה. ההסבר הוא שאנחנו עומדים לקבל עול מלכות שמים, וכל עוד שאנחנו בגלות אנחנו לא יכולים לקבל עול מלכות שמים באמת, אנו משועבדים לאותו מקום שבו אנחנו נמצאים בגלות, ולכן לבקשה הזאת יש מקום לפני קבלת עול מלכות שמים, כדי שנוכל לקבל עול מלכות שמים - "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ ושבור עולנו מעל צווארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", כשנהיה משוחררים אז נוכל לקבל על עצמנו עול מלכות שמים בצורה מלאה. בחוץ לארץ אי אפשר. אם כן, כל עול פוגם ביכולת להיות עבדי ה', עבדי ה' זה השחרור האמיתי, להיות משוחרר מכל שיעבוד גשמי. בימי השבוע מוטל עלינו עול החיים, וכשאנו מגיעים לשבת אנחנו משתחררים והחיים יכולים להיות יותר מחוברים אל הקודש. המנוחה מחוברת עם הקדושה. עד כאו בענין הפרט.

מנוחת הכלל - בשביעית
השנה השביעית זו שנה של מנוחה ארוכה, מנוחה של שנה שלמה ויש בה גם מנוחה ציבורית. אני קורא לה מנוחה ציבורית מפני שהיא בארץ ישראל ורק בארץ ישראל יש שמיטה. שבת יש גם בחוץ לארץ מפני שהשבת היא פרטית וכל אחד ואחד יכול לשמור את השבת בכל מקום שהוא, אבל שמיטה היא עניין של ארץ ישראל. בארץ ישראל עם ישראל הוא עם, ובחוץ לארץ הוא לא עם ולא ציבור. שנת השמיטה היא שנה של הפסקה ואז מתעלים למדרגה חדשה, כל שביעית היא קודש. בהקדמה ל"שבת הארץ" הרב מבאר את עניינם של ישראל שזה תנאי על מנת להבין את מצוות השמיטה. בהקדמה הזאת הרב נותן כיוון שכל המצוות כולן מבטאות את המהות הפנימית של ישראל, וכשמבינים את המהות הפנימית של ישראל מתבקש מאליו שהמצוות יצאו לפועל על ידי ישראל. עם ישראל הוא עם אלוקי, אדם מישראל צריך להסתכל על המציאות במבט אלוקי ועל מנת לחיות את ההסתכלות הזאת צריך תנאים. עול החיים שרובץ על כל אחד מעכב קצת את היכולת לגלות את העומק הפנימי והאמוני שיש בעם ישראל, ולכן באה השבת שמשחררת את האדם מהעול וכך הוא יכול לגלות את הקדושה הפנימית שלו, את האלוקיות והנשמה הפנימית שבו.
השמיטה היא שלב יותר גבוה. עם ישראל הוא מציאות כללית של אומה. לכלל יש יותר כוחות מאשר חיבור של כל הפרטים שבו, מציאות של כלל זו מציאות חדשה, ובגלל הגודל הנשמתי של כלל ישראל דרושה לכלל שנה שלמה של שחרור מעול החיים כדי לגלות את המציאות שלו. שנה שמחברת את ישראל זה לזה - הכול הפקר וכולם יכולים לקחת מהכול, אין פרטיות. אפילו בממון, אם היו חובות אחד לשני הם פוקעים כי יש גם שמיטת כספים. כל ישראל נעשים מחוברים אחד לשני. כלל אחד המחובר בארץ ישראל וכך ניתן לגלות את הגודל העליון והפנימי של הקדושה.

היובל - המציאות השלמה
מגיעה שנת היובל. לכל הדעות שנת היובל היא כשכל יושביה עליה. על שמיטה יש מחלוקת, האם יש שמיטה מדאוריתא כשאין יובל , אבל ביובל אין מחלוקת שצריך שכל יושביה יהיו עליה. זאת אומרת שמצוות היובל נוהגת רק כשעם ישראל נמצא במצב השלם שלו. זה השיא שאליו עם ישראל יכול לשאוף, כשכל ישראל נמצאים בארץ ישראל, יש בית מקדש ומלכות - אז אפשר להופיע עם הגודל הפנימי של ישראל, וזה מופיע בשנת היובל.
שנת היובל היא שנה מיוחדת, כתוב בה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה, י) לא כתוב על השמיטה שצריך לקדש אותה, השמיטה היא באה באופן טבעי. אני מחבר כאן כמה דברים שראיתי בדברי הרב. הרב אומר שבשמיטה עם ישראל מגלה את הטבע העמוק והפנימי שלו, הטבעיות הקדושה שלא יכולה לבוא לידי ביטוי אלא אם כן באה שנת השמיטה, ואז היא מתגלה בביטוי הטבעי והאלוקי של ישראל. מבאר הרב, שהיובל מוסיף את עניין הבחירה. יש טבע פנימי ויש בחירה, שנת היובל היא שנה של שחרור עבדים, שנה של הפקעת השדות והחזרתם לבעליהם, שנה של תשובה. תשובה קשורה בבחירה, אדם מחליט לבחור בטוב, לעשות שינוי ולתקן. אחרי שאדם מגלה את הטבע הפנימי שלו הוא צריך לעשות תשובה, גם לצדיקים גמורים יש אפשרות לעשות תשובה, בזוהר כתוב שהתפקיד של המשיח יהיה להחזיר את הצדיקים הגמורים בתשובה. למה הם צריכים לעשות תשובה? הם בסדר! עדיין, יש אפשרות להחזיר בתשובה גם צדיק גמור. אדם יכול להיות מאה אחוז - לומד כל הזמן, מקיים את המצוות ולא עובר על עבירות בכלל, אבל עדיין אפשר לעלות למדרגה עוד יותר גבוהה: ללמוד אחרת ממה שהוא לומד, כל מצווה לקיים עם משמעות ודבקות גדולות יותר, כל הזמן להתעלות בשלמות. זו בחינה של תשובה, אדם מתקן את עבודת ה' שלו שהייתה קטנה לעומת הגודל שאליו הוא יכול לעלות. זה עניינו של היובל, לגלות את כוח הבחירה, הבחירה קשורה בתשובה, והבחירה זה החופש. אדם יכול לבחור רק כשהוא לא משועבד לשום דבר וחופשי, שיא החופש זה שיא הבחירה, וכשאדם מגיע לשיא הבחירה הוא בוחר במה שהפנימיות שלו רוצה, בקודש, בריבונו של עולם.
אנחנו מגיעים כאן לשלב חדש של דבקות, מצוות היובל היא מצווה מיוחדת שפועלת על חמישים שנה, כל החמישים שנה קשורות בשנה הזאת, אפילו אין יובל בכל דור ודור אלא רק כל שני דורות – זו מצווה ארוכה ונצחית. "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ו) - הכוונה היא עד ליובל (קידושין טו, א). לעולם, בלי גבול. היובל הוא בחינה של מעל הגבולות, כאשר כמובן יש עוד שלב.

ספירת השביעיות והעשיריות
אם כן, בפרשה הזאת אנחנו פוגשים את המדרגות העמוקות ביותר של עם ישראל, שעניינם להתגלות במצוות הגדולות והכלליות האלה, ששיאם זו מצוות היובל. מצוות היובל היא ביום הכיפורים, מעניין לשים לב לכך שהיובל היא שנת החמישים, ובמספר חמישים מתחברות שתי צורות של ספירה: שבע כפול שבע, ועשר. השבע והעשר. השבע מורה על הסדר הטבעי של המציאות, המהר"ל מבאר שהמספר שבע מורה על הטבע כי לכל דבר יש שישה צדדים ואמצע, זו הקדושה שבתוך המציאות, והמספר עשר זו מדרגה מיוחדת של קדושה "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'" (ויקרא כז, לב). בחמישים הגענו למילוי של שבע השביעיות, וזו שנת החמישים. גם בחג השבועות מתחברים העשרות עם השביעיות, שתי הצורות של הספירה. יום הכיפורים הוא היום העשירי של החודש השביעי "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (שם כה, ט), יש גם עשר וגם שבע. במעמד הזה תוקעים בשופר והעבדים משתחררים, בכך בעצם מקדשים את היובל. ה"משך חכמה" מביא שבשונה מהשמיטה שחלה וקיימת, את היובל ישראל מקדשים על ידי התקיעה בשופר, שיחרור העבדים או החזרת הקרקעות - יש בכך דעות שונות בגמרא בראש השנה. המשך חכמה אומר שמבחינה מסויימת היובל דומה ליום טוב והשביעית לשבת. שבת היא קביעא וקיימא ואת הימים הטובים ישראל מקדשים (ברכות מט, א), לישראל יש שותפות בזה, ואם ישראל לא יקדשו את הזמנים לכאורה לא יהיו זמנים. גם היובל כך, צריך לקדש אותו, יש תנאים כיצד הוא מתקדש ואם לא קידשו אותו הוא לא חל. סוג של קדושת יום טוב יש ביובל. זה מתחבר עם מה שאמרנו מקודם, שעניינו של היובל הוא בחירה, דווקא במה שקשור בישראל יכולה להיות בחירה ותשובה. ומה שקשור עם טבע המציאות וגילוי הסגולה הטבעית מתחבר עם השבת והשביעית.

להיות מוכנים!
אנחנו כל כך מצפים לקיום המצוות הללו, ועושים להם זכר: תקיעת השופר שבכל שנה בצאת יום הכיפורים זה זכר ליובל. מישהו יודע מתי נחדש את היובל - אנשים אומרים שעוד מעט נהיה במצב שרוב ישראל יהיו בארץ ישראל, לפי חשבונות שונים. אמנם הם לא מביאים בחשבון את עשרת השבטים, אבל לפי מספר היהודים הנמצאים בעולם עוד מעט בישראל יהיה רוב. צריך גם את רוב שטחי ארץ ישראל כדי שכל אחד ישב על אדמתו באופן הנכון. אבל עברו עלינו כל כך הרבה אירועים שלא היה אפשר לצפות אותם מראש - אז מי יודע! לפני קום המדינה מי ידע באיזה אופן המדינה תקום, אחרי שקמה המדינה והעיר העתיקה לא הייתה בידינו, מי חלם שנגיע לעיר העתיקה, איך נגיע ובאיזה סיבות. פתאום הדברים התרחשו, בלי הכנות, הגיעה השעה וריבונו של עולם שחרר את העיר העתיקה. אחר כך היו עוד אירועים גדולים ועצומים: קיבוץ הגלויות, העלייה הגדולה מרוסיה, שנתיים שלוש לפני שהתמוטטו החומות סביב ברית המועצות וכל גרורותיה אף אחד לא שיער שיהיה מהלך כזה, לא חשבו שזה אפשרי ואף אחד לא האמין שזה יהיה בלי מלחמות, פתאום נפתח המסך והיהודים רוצים לעלות. גם זה נס. אנשים אומרים שהם רצו לעלות לארץ מכל מיני סיבות כלכליות, אבל בלי הנקודה הפנימית זה לא היה עובד. נכון שבתוך העלייה העצומה הזאת לא עלו רק יהודים, אבל תמיד ככה זה הסדר - מסביב לכל נשמה יהודית מתאספות הרבה קליפות וכשצריך להעלות את הנשמה גם הקליפות עולות. אחר כך הקליפות מתבטלות: חוזרות בחזרה לרוסיה או נשארות בלי ילדים ורק עם כלב... כמובן שהעלייה הזאת קידמה את מדינת ישראל מבחינה כלכלית באופן גדול מאוד. מי שמסתכל על ההצלחות של ישראל בכל מיני תחומים לא היה יכוללחזות אותם, לא בקצב כזה. לכן, מי שמסתכל בעין פקוחה צריך להיות מודע לאפשרות שיכולים להיות שינויים בקרוב, ולהיות מוכן. המזרח התיכון כולו בסערה (נאמר בתקופת קריסת משטרי מדינות ערב). אף אחד לא יודע מה ילד יום והרי הכול לטובה, גם מה שלא נראה כך - ריבונו של עולם מסדר כל הזמן את הדברים ורואים את יד ה', אדם הכין תכנית מדינית ואז ריבונו של עולם בלבל את המציאות וצריך להכין תכנית אחרת, מכינים תכנית אחרת ועוד פעם ה' משנה את המצב, רואים שריבונו של עולם מסדר את הארועים. הגופים המודיעיניים לא חשבו שזה מה שיקרה במצרים ובסוריה. מופתעים כי הקב"ה עושה הפתעות.
אנחנו צריכים לדעת שמוטל עלינו להיות קצת שותפים בהפתעות האלה, ולהיות גם מוכנים. צריכים לראות מתוך האירועים את דבר ה' הקורא אלינו. להתאמץ יותר בעבודתו, לסייע בריבוי הקדושה בעולם, ולימוד התורה זה הדבר שהכי מרבה את הקדושה בעולם. לימוד בדביקות, להשתדל להרבות בלימוד לשמה, בדיבוק חברים ותיקון המידות - ככה אנחנו עושים את חלקנו ואנחנו מקווים ומצפים לקב"ה שיגאלנו במהרה ובקרוב.

---