המקרה:
גב' וייס בקשה לערוך שיפוץ מקיף בדירתה. לצורך כך בקשה מספר הצעות מחיר מקבלנים שונים. לאחר ביקור קבלן השיפוצים - 'חיים הבנאי' בדירה, ולאחר שהראה לנתבעת עבודות אותן ביצע, נבחר חיים למשימה. קודם להתחלת העבודה, העביר חיים לגב' וייס הצעת מחיר בסיסית לעבודה בה פורטו השיפוצים והעלויות לפי סעיפים. הצעת המחיר זו לא נחתמה על ידי הגב' וייס מעולם.
חיים הבנאי, ביצע את מרבית השיפוצים בדירה, כאשר במהלך השיפוצים, היו הרבה שינויים מן המתוכנן.
לסכסוך היבטים רבים, ואנו נתייחס בגיליון זה לשניים מהם: בין הגב' וייס וחיים התגלע ויכוח נוקב ביחס לתשלום עבור תוספות שונות מעבר למתוכנן מראש, ובעקבותיו גם ויכוח ביחס למחויבותה להצעת המחיר הראשונית לפרטיה.
גב' וייס טוענת שלא חשבה שלתוספות אלו עלויות משמעותיות, ועל פי דרישתו של חיים, מדובר בעלות שחורגת במידה רבה מהעלות הכוללת המתוכננת. בנוסף, היא טוענת שכלל לא חתמה על הצעת המחיר והיא עשתה זאת במתכוון. לכן אין ללמוד ממנה דבר וחצי דבר ביחס לעלויות ובוודאי שלא ביחס לעלות התוספות המדוברות. על כן לבד מהויכוח על התוספות, ישנם גם כמה פריטים בהצעת המחיר שנקוב בעניינם עלויות מוגזמות, ואין סיבה שתשלם עבורם את המחיר הנקוב בהצעה, אלא את המחיר הממוצע בשוק למלאכות אלו.
לעומתה, לדעת חיים הקבלן, מסמך הצעת המחיר מחייב לגמרי, והוא לא מבין איך אפשר לערער על כך. ולגבי מה שלא קבעו מחיר, עליה לשלם לו את המחירים שהוא רגיל לקחת מלקוחות עבור אותן תוספות. הרי ברור שאין מתנות חינם, ואם רצתה היה עליה לברר את המחיר המדויק. משלא בררה, עליה לשלם כפי שהוא רגיל לקחת מלקוחות שונים, והוא מוכן להוכיח שאלו הם המחירים שהוא לוקח עבור אותם מלאכות. בנוסף לכך, חלק מהעבודות הן הרחבה של עבודות קיימות בהצעת המחיר, ועל כן גב' וייס ידעה בדיוק כמה תידרש לשלם בעבורן.

הלכה פסוקה (259)

הרב יואב שטרנברג

add_alert

141 - בשיפוצים - א'

142 - בשיפוצים - ב'

143 - בעל הבית דוחק - א'

טען עוד

בגליון הקודם, הובא פסק הדין שלהצעת המחיר שהוגשה לגב' וייס ושהיוותה את הבסיס לתחילת העבודה, יש תוקף למרות שלא חתמה עליה, והיא אינה יכולה להתנער ממנה.
בגליון זה נדון במחלוקת ביחס לתשלום עבור התוספות השונות.

דיון
כמה יש לשלם על עבודה שלא נקבע עבורה מחיר מוסכם מראש?
בסוגיה במסכת בבא מציעא (עו ע"א), דנה הגמרא בו שכר אדם פועלים באמצעות שליח, והשליח התחייב בשם בעל הבית לשכר מסוים, אך אמר לפועלים: "שכרכם על בעל הבית". התברר שהשליח הבטיח לפועלים שכר גבוה ממה שאמר לו בעל הבית. במקרה כזה, מתייחסים לדבר כאילו לא נקבע שכר כלל, ועל כן נותן להם כמנהג המדינה. ובמצב בו יש מנהגים שונים נפסק (שו"ע חו"מ סימן שלב, א):
היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה, אינו נותן להם אלא שלשה.
דהיינו, אם נשכר בעל מלאכה ללא קביעת מחיר - יש לשלם על פי המחיר הנמוך הנהוג ביחס לאותה מלאכה, שכן 'דעתו [של מזמין עבודה] על שער הזול'.
לכאורה אם כן, היה נראה, שעבור התוספות, עבורן לא נקבע מראש מחיר, יש לשלם על פי התמחור הנמוך הקיים במדינה לעבודות אלו.
עם זאת, מצאנו מצבים בהם יש לשלם לעובד שלא נקבע עימו שכרו, יותר מהשכר המינימאלי. בתשובת הריב"ש (סימן תעה, והביא דבריו הרמ"א חו"מ שלג, ח) דן ב"שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה". בני העיר טוענים שאין להמשיך ולתת לשליח הציבור את התנאים של השנה שעברה, כיוון שלא התייחסו אליהם במפורש, ואילו הש"ץ דורש לשמר את תנאיו. הריב"ש מכריע ש:"ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו."
דהיינו, שכל שהיתה שכירות ביניהם לדבר מסוים, והמשיכו את השכירות ולא ציינו ששינו את התנאים, ממשיכים על דעת התנאים הראשונים. ולכן אם נשכר פועל לעשות מלאכה מסוימת, ואחרי כן ביקשו ממנו לעשות מלאכה דומה, הכוונה היא לשלם לו שכר דומה. ניתן להסיק, שכל עבודה (לדוגמא - הוספת שקעים חשמליים) שמתומחרת בהצעת המחיר המקורית, יש לגבות את אותו מחיר גם עבור אותן תוספות.
המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סימן של"ה) בתשובה התייחס למצב בו אדם הזמין מאומן מלאכה וסיכם עימו מחיר, ואחר כך כמה חודשים חזר והזמין ממנו מלאכה דומה. הוא קיבל את טענת האומן, שרמת המחירים בשוק עלתה, ועל כן אין באפשרותו של מזמין העבודה להסתמך על התמחור האחרון. זאת ועוד, הוא קובע, שאם בהזמנת העבודה הקודמת רמת המחירים של האומן גבוהה מהמחיר הנמוך בשוק, מזמין העבודה לא יכול להסתפק בתשלום של המחיר הנמוך ביותר בשוק: "דנימא דאתרעא זיל קא מכוין באי זה שיהיה [=שנאמר שהתכוון לשער הזול יהיה אשר יהיה], זה אי אפשר שהרי גילה דעתו פעם ראשונה ושנייה".
דהיינו, כיוון שמזמין העבודה הכיר את רמת המחירים של האומן, ולמרות זאת בחר בו מחמת שיקולים מקצועיים - לא ניתן להסתפק בתשלום 'כשער הזול'. הוא מוסיף את מרכיב האשמה של שני הצדדים בכך שלא קבעו מחיר, ועל כן פוסק ש"משמנים ביניהם", דהיינו קובעים מחיר ממוצע לתשלום.
גם בענייננו, הזמנת התוספות, נעשתה על רקע כל ההתקשרות בין הצדדים, ואם נכונים הדברים בשתי עסקות שונות, ק"ו הדברים במסגרת עסקה אחת. על כן, ברור שדעתם של חיים וגב' וייס הסתמכה על רקע ההסכם, והנתבעת לא יכולה לטעון ש'דעתה על שער הזול'.
פסק הדין
להצעת המחיר תוקף מחייב, ויש לשלם על כל פריט כפי שתומחר בה.
ביחס לתוספות שעבודות דוגמתן תומחרו בהצעת המחיר - יש לשלם עבור התוספות, את אותו סכום שנקבע בהצעת המחיר הראשונית.
בעבודות שלא הוזמנו כמותן במסגרת ההסכמה הראשונה, יש לקבוע על פי מחיר ממוצע, שנקבע על ידי מומחה בית הדין.