נשא מה הכוונה?

1778

הרב יוסף כרמל

איר תשע"א

2 דק' קריאה

השבוע ננסה לבאר את פשר הביטוי "נָשֹׂא" המופיע בראש פרשתנו, מתוך כך ננסה לבאר גם את הביטוי "נָשֹׂא אֶשָּׂא" (הושע א' ו) הקשור להפטרה שבה דנו בשבוע הקודם, - הפטרת פרשת במדבר.
רש"י על ספר ירמיהו (נ"ב לא) מסביר כפשוטו למנות, לספור. לעומתו המדרש מבאר: "אינו אומר פקוד אלא נשא את ראש לשון נשיאות" (במדבר רבה פרשת במדבר פרשה ד). לפי זה "נָשֹׂא" מתפרש מלשון גדולה.
חיזוק לדעה זו ניתן להביא מן הפסוקים:

"...נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל" (מלכים ב כ"ה כז-כח).

מדרש נוסף מבאר כי אם נשא פירושו להרים או לרומם, הרי כשמדובר בראש זה יכול להיות גם מסוכן. וז"ל: "א"ר פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה ... אם לא יזכו ימותו כלם" (שפ פרשה א
חיזוק לשיטה זו מצוי בפסוקים העוסקים בשר המשקים ושר האופים:

"בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:... וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה:...בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ".

יתכן ורמז יש כאן כי כל עליה לגדולה גם סיכון טמון בחובה.
בשבוע שעבר דנו בשאלה: האם יש מספר או אין מספר לעם ישראל? הגענו למסקנה כי משמעות של מאמר חז"ל כל המונה את ישראל עובר בלאוו משמעותו שאסור להונות אותו כלומר להזכיר ולספור את חטאיו של כלל ישראל. כיוון דומה מצוי גם במדרש הבא: "אמר הקדוש ברוך הוא למשה ... ישראל צדיקים הם כולם שנא' "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס) וכן הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד) ... מנה אותם שנאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל " (שם פרשה ד).
מכאן נעבור לפירוש הביטוי "נָשֹׂא אֶשָּׂא". בעיה של סתירה לכאורה בין הרישא של הפסוק לסיפא שלו קיימת גם בפסוק הבא:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם" (הושע א ו)

הביטוי "נָשֹׂא אֶשָּׂא" מזכיר לנו את שלש עשרה מידות של רחמים:
"נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע" (שמות ל"ד ז).
איך נתרץ זאת? רש"י במסכת פסחים מפרש אומנם מלשון סליחה אבל מוסיף סימן תמיהה בסוף הפסוק. אין צורך להסביר את הדוחק שבכך. לכן רש"י על הושע מפרש: "אחלק להם את מנת כוסם". התרגום מפרש מלשון סליחה אבל מוסיף תנאי של תשובה. הרד"ק מפרש כפורענות "אשא את האויב עליהם שיגלם".
אנחנו נעדיף את דברי הגמרא: "אמר רבי אלעזר: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הרחמים, שנאמר ... כי נשא אשא להם".

בין יום ירושלים לשבועות נזכיר שוב את כוחו של כלל ישראל:

"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְקֹוָק בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס' כא-כב).

נשא

פרשת שבוע