בית המדרש

  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

undefined

הרב מרדכי הוכמן

סיון תשע"א
7 דק' קריאה
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף ל"ה ע"ב:
" משנה . השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא, תחזור פרה לבעלים".
" גמרא. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: מכדי שוכר במאי קני להאי פרה - בשבועה, ונימא ליה משכיר לשוכר: דל אנת ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. - אמר ליה: מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני, ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית".

לשיטת תוספות (ד"ה "תחזור פרה לבעלים הראשונים") - רבי יוסי וחכמים מסכימים שכל שוכר קונה למפרע את הבהמה שמתה. חכמים סבורים שהשוכר קונה אותה למפרע ברגע מיתת הבהמה; ואלו ר' יוסי סבור שהוא קונה אותה למפרע ברגע שהוא נשבע או ברגע שהוא מביא עדים. לשיטתם, מחלוקת חכמים ור' יוסי - היא המחלוקת שבין המקשה והמתרץ שבגמרא. כלומר, האם קונה למפרע במיתת הבהמה או בשעת הבאת הראיה שהוא פטור מלשלם.

בשיטה זו יש קושי. לשוכר יש רק קנין-פירות-העבודה בבהמה. מה הטעם שהשוכר יקנה למפרע את גוף הבהמה שמתה? מה ההגיון שבדבר? בפשטות, הנבלה שייכת למשכיר; והשוכר נשבע - שהוא פטור מלפצות את הבעלים על ההפרש שבין שווי בהמה חיה לבין שווי נבילה.

במאמר הקודם "רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו" התבאר, שרבנו חננאל נוקט שקושיית רב אידי בר אבין לאביי - "מכדי שוכר במאי קני להאי פרה" - מתאימה דווקא לשיטת אביי. לדעת אביי, המשנה מועמדת באוקימתא שאמר לו "לדעתך"; ומילה זו היא אומדנא לקנין על-תנאי למפרע של הפרה. לפיכך, מכיוון שהשוכר קנה את הבהמה למפרע – השואל צריך לשלם לו.
אך רבא חלק על אוקימתא זו. ויש לברר כיצד הבין רבא את משנתנו. מדוע נקטו חכמים שהשוכר מקבל את הפצויים על מות הבהמה?

הסבר ראשון
לדעת רבא, חכמים סבורים שהתורה חייבה את השואל לשלם בהמה - למי שהיה בעליו של קנין-פירות-העבודה לפני השאלה. מכיוון שהשוכר היה בעליו של קנין זה, מגיעה לו הבהמה.
רבי יוסי חולק וסבור, שהפצויים הם תמורת קנין-הגוף שאבד מן העולם, והגוף תמיד שייך למשכיר.
אמנם, מתחילת הסוגיה משמע שלדעת חכמים הסיבה שהפרה מגיעה לשוכר, היא מפני שהפרה שמתה היתה שלו, ולא מפני שקנין-פירות-העבודה היה שלו. אולם רבא אינו מחוייב לסוגיה זו, שהיא אליבא דאביי.
אך כאמור, יש קושי בהבנת דעת חכמים. מדוע הפיצוי על גוף הבהמה – מגיע לשוכר שהיה בעלים רק על קנין- פירות-העבודה?

הסבר שני (שיטת רש"י)
אמנם נלענ"ד, שיתכן גם הסבר אחר בדעת חכמים; ולפיו, רבא סבור שהפרה שמתה היתה שייכת לשוכר. לפי הסבר זה תתורצנה כמה קושיות על שיטת רש"י במקומות אחרים.

זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף צ"ו ע"ב:
"תא שמע: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר, אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא. - אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי?! ושתיק רב. והלכתא כרב כהנא ורב אסי, דמהדר ליה תבריה וממליא ליה דמי מנא."

רשי הסביר את קושיית רב כהנא ורב אסי, וזו לשונו:
" דינא הכי - שישלם לו כלי עשוי ומתוקן?! והתנן (בבא קמא י, ב) גבי נזיקין: תשלומי נזק - מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, ששמין לו הנבילה של בהמתו, שמתה על ידי זה שהזיקה לו, ועליה מוסיף ומשלם דמיהן, הכא נמי ישומו לו שברי הראשון, ועליהן ישלם דמיו, וזה ילך ויטרח ויקנה לו כלי אחר."

רש"י הסביר שדברי רב הם כפשוטם! ורב רצה שהשואל ישלם "כלי עשוי ומתוקן"; כלומר, נרגא מעליא אחרת.

התוספות במקום הקשו על שיטת רש"י, וזו לשונם:
" זיל שלים ליה נרגא מעליא - פי' בקונטרס נרגא מעליא אחרת יתן לו והשברים יהיו של שואל ואין נראה לרבינו שמואל דאפי' גנב וגזלן משמע שיכולין לפרוע סובין כמו מזיק כדאמרי' בפ"ק דבבא קמא ..."

נלענ"ד שרש"י נקט, שלשיטת רב הראשונה - כל שואל קונה את הדבר השאול - על תנאי. אם החזיר אותו כמות שהוא נפטר מחיוב התשלום; אולם, אם נשבר הדבר, התברר למפרע שקנה את הדבר, והוא חייב בתשלומי דבר חדש (ולא בהפרש); ודינו כדין קונה שצריך לשלם לכתחילה במעות.
אמנם יש בו קולא, שהשואל רשאי לשלם לכתחילה בדבר טוב כמו הדבר ששאל, שהרי המשאיל לא ירד לעיסקה זו על דעת מעות; אלא על דעת כלי שלם.

לדעת רש"י, שיטת רב הראשונה אינה קיימת רק בשומרים, אלא היא שיטה כללית; ולפיה לא קיים בתורה חיוב באונסין. אם מצאנו חיוב באונסין, אין זה אלא מפני שהחפץ שנאנס - היה שייך למפרע לאותו אחד שחייב באונסין. כך משמע בשיטת רב גם בסוגיה בסנהדרין דף ע"ב ע"א, וזו לשונה:
"משנה . הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים - חייב, אם אין לו דמים פטור. גמרא ... אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור. מאי טעמא – בדמים (בסיכון נפשו) קננהו. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל - לא. והאלהים! אמר רב אפילו נטל; דהא יש לו דמים ונאנסו - חייב, אלמא: ברשותיה קיימי, הכא נמי ברשותיה קיימי.
ולא היא , כי אוקמינא רחמנא ברשותיה - לענין אונסין, אבל לענין מקנא - ברשותיה דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל".

גנב שבא במחתרת מתחייב בנפשו – ולכן הוא פטור מלשלם כלים שהוא שבר. רב סבור שאין מציאות של "פטור מאונסין"; והוא הסיק מה"פטור" - שהכלים שייכים לגנב הזה. לפיכך, גם אם הוא נטל אותם – הוא פטור מלהשיבם.
הסוגיה התקיפה את שיטת רב; והשוותה את דין הגנב לדין השואל. הסוגיה הסיקה מההשוואה הזו - שאין קשר בין "פטור מאונסין" לבין "בעלות על החפץ"; ולמרות שהגנב פטור מאונסין – החפץ שייך לבעליו המקורי.

המשניות שדנות בדין השואל – לא נעלמו מרב! לשיטת רש"י, רב לא חש לנאמר בסיום הסוגיה - "מידי דהוה אשואל", מפני שגם לדעתו - גנב ושואל שווים! אך לשיטת רב - בשניהם אין חיוב באונסין.
לשיטת רב גם גנב וגם שואל קנו את הבהמה עצמה; ומעיקר הדין הם היו צריכים להביא לבעלים המקורי – מעות; אלא שיש לבעלים המקורי "שעבוד אפותיקי" על הבהמה עצמה. לפיכך, הגנב והשואל צריכים להשיב את הבהמה עצמה; ורק אם הבהמה מתה – הגנב והשואל צריכים להביא מעות או בהמה חדשה. לשיטת רב, "גנב הבא במחתרת" - קנה את החפץ והוא פטור מלשלם מעות; וממילא אין גם "שעבוד אפותיקי" על החפץ הגנוב – ולכן החפץ שלו לגמרי!

שיטת רב - בדין השוכר ושאר השומרים.
רב סבור שכל שומר קונה את הבהמה במשיכתה על תנאי. אם יחזירה כפי שהיתה יתברר למפרע - שלא היתה קנויה לו; אולם אם לא החזירה כפי שהיתה, הרי שקנאה - וחייב לשלם.
במקרי פטור כגון במקרה של טריפה ושבויה בשומר שכר, קיים דין מיוחד. השומר-שכר אינו משיבה אז כפי שהיתה, וקונה אותה למפרע; אולם הוא קונה בחינם את מה שנטרף ונשבה באונס.
בחיוב התשלום במה שנותר, הבעלים נאלצים לקבל את השרידים בתור תשלום; כפי שהיה דינם לקבל את הבהמה בסיום השמירה, ואפילו כחשה במקצת וכדו'. אמנם מכיוון שאין זו בהמה-בחייה שכחשה יחזור, אם התמהמה בהבאת השרידים ופחת שווים; פחתו לשומר, שהרי הם שייכים לו.
סיבה זו גורמת, ששומר-שכר יטרח להביא בעצמו את שרידי הבהמה שנטרפה. כן משמע בתרגום ירושלמי על הפסוק "יביאהו עד" (שמות כ"ב, י"ב) שתירגם "ימטיניה" וכן הוא באבן עזרא. וכן כתוב במכילתא דרשב"י פרק כ"ב פסוק י"ב, וזו לשונה:
"אבא שאול אומר יבוא עדידה שנאמר "כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן וכו'." 1

נמצא שלשיטת רב, כל שומר קונה על תנאי את הדבר שקיבל לשמור; והוא צריך לשלם תמורתו, או להחזירו.
בדין אונס בשומר-שכר גילתה התורה; שקנה בחינם את מה שנטרף, וקנה למפרע תמורת חוב כספי את מה שנותר; אלא שיש לשומר זכות לכפות את הבעלים לקבל ממנו את השרידים בתור התשלום על החוב שנוצר.
לדעת רב, דין זה, שהבעלים חייבים לקבל את השרידים בתור תשלום, קיים רק כשהוכח שהיה אונס; ולשם כך ישבע השומר או יביא עדים. אך אם לא הוכח, נחשב הדבר לפשיעה; ואינו יכול לכוף את הבעלים לקנות ממנו את השרידים. וחייב לשלם הכל.
רב פסק (בסוגיה בבבא מציעא דף צ"ו) – "זיל שלים ליה נרגא מעליא". רב סבור שבדין השואל לא מצאנו חידוש דין זה; שיכול לחייב את הבעלים לקבל ממנו את השרידים בתור תשלום על החוב שנוצר למפרע. לפיכך, אם יש לשואל מעות, אינו יכול לתת את השברים כחלק מן התשלום; והוא חייב להביא לו מעות. אמנם מכיוון שהבעלים לא ירדו על דעת מעות, יכול השואל להשיב להם דבר טוב כמו שקיבל מהם; וכפי שאמר רב - "זיל שלים ליה נרגא מעליא".

לשיטת רב, דעת חכמים במשנה – שהשואל משלם לשוכר - היא כמכילתא דרשב"י ותרגום יונתן; ולשיטתם - הבהמה שייכת לכל שוכר למפרע. בהוה-אמינא סברה הסוגיה שהשוכר משלים את ה"קנין על תנאי" בשבועה; ולמסקנת הסוגיה השוכר משלים את ה"קנין על תנאי" - כאשר הבהמה מתה.
לשיטת רש"י, שיטת רב הראשונה - בפרק השואל דף צ"ז - סבורה כחכמים במשנתנו; ואילו רב כהנא ורב אסי, שאמרו שמשלם את ההפרש סבורים כר' יוסי; שתמיד החפץ השכור והשאול שייך לבעליו, אלא שקיימים חיובי אונסין לסוגיהם.



^ 1.נלענ"ד, שכן היתה דעת המקשן ללמוד מפשטות דברי אבא שאול בב"ק דף י"א. וזו לשון הסוגיה שם: - "לימא, פחת נבילה תנאי היא! דתניא: אם טרף יטרף יביאהו עד - יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, אבא שאול אומר: יביא עדודה לב"ד; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: פחת נבילה דניזק הוי, ומר סבר: דמזיק הוי! לא, דכ"ע דניזק, והכא בטורח נבילה קמיפלגי...".
כזכור, רב כהנא ורב אסי חלקו על רב ועל השיטה שסבורה שגנב ושומר ומזיק קונים למפרע את החפץ; ובסוגיה בב"ק מובאת לפני כן שיטת רב כהנא: "רב כהנא אמר, מהכא: 'אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם', עד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם". הברייתא של רב כהנא מסבירה שהשברים שייכים לניזק, והמזיק חייב רק בתשלום ההפרש. רש"י ביאר שם את דברי רב כהנא, ובכת"י פרמה (מובא בילקוט שנויי נוסחאות בש"ס פרנקל) נוספה ברש"י הלשון הבאה: "ואע"ג דאמרינן בכל התלמוד ברייתא במקום משנה אינה כלום הכא כהא מתניתא עיקר בהא סמכינן משום דמתניתין נמי דייקא להא דתנו רבנן". הלשון הנוספת ברש"י מרמזת שהברייתא של רב כהנא - חולקת על חכמים במשנה בהמפקיד שסבורים שהשואל משלם לשוכר. אך מכיוון שאפשר לדייק במשנה בבבא-קמא שהיא סבורה כברייתא של רב כהנא – כך ההלכה. כלומר, הלכה כרב כהנא – ולא כרב שפסק כדעת חכמים במשנה ב'המפקיד'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il