לא פעם סברתי, ואפילו אמרתי בפומבי, שהיחסים בין היהודים לארץ-ישראל, כמו היחסים בין היהודים לתורה עצמה, הם המבחן לזהותנו היהודית ולנאמנותנו לעם היהודי, לא פחות מקיום קפדני של המצוות.
יש אירוניה עצומה בזה ששתי הסיעות הקולניות ביותר בתוך העולם היהודי היום, השמאל הליברלי והמוטמע לגמרי מצד אחד, וחלק מהקבוצה החרדית באורתודוכסיה מצד שני, מסכימים שהריבונות היהודית על ארץ-ישרל איננה דבר טוב ליהודים בפרט ולעולם בכלל.
מתברר שהתנגדות למדינת ישראל יוצרת בריתות מוזרות. במצב עניינים כזה יש הרבה מטרות מנוגדות, אך השורה התחתונה היא תמיד השורה התחתונה: התנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
התיאור של ההתנגדות העזה של ראשי שבטי ישראל במדבר לכניסה המתוכננת של בני ישראל לארץ-ישראל בפרשת השבוע מראה לנו איך הגישה השלילית הזאת המיטה אסון על דור שלם בעם ישראל.
המדרש והתלמוד מציגים טיעונים שמנסים להסביר מה המנהיגים האלה חשבו ואיך הם הצדיקו את הטעות שעשו. אבל גם הפעם תירוצים צדקניים אינם סיבה תקפה להתנגדות לשליטה יהודית בארץ-ישראל. היעדר אמונה, היעדר שיקול דעת, ניגוד עניינים אישי, פחד מפני הלא-נודע, תיאולוגיה מוטעית ואינרציה של גלות - כל הגורמים האלה התאחדו ודחפו את האנשים שהיו פעם מנהיגים דגולים לעם ישראל אל סף המרד והייאוש. פרשת השבוע היא אחת הפרשיות העצובות ביותר בתורה.
האיסור החשוב על הוצאת דיבה ודיבור לשון הרע על הזולת מתרחב בפרשת השבוע וכולל גם על הוצאת דיבה על ארץ-ישראל. כפי שאסור לנו לדבר לשון הרע, גם אם אלה דברי אמת, כשאין בזה צורך וכשהמטרה מותרת, כך אסור לנו לדבר לשון הרע גם על ארץ-ישראל.
גם אם ארץ-ישראל היא עצם דומם שאיננו מסוגל להרגיש או להיפגע מלשון הרע כמו שבני אדם נפגעים מלשון הרע, אסור לדבר לשון הרע על הארץ, מפני שדיבור כזה פוגע בדובר ולא רק במושא הדברים.
בפרשת השבוע שעבר קראנו על מרים ואהרון שדיברו על משה. אם האנשים הכי גדולים בעם ישראל כשלו ודיברו לשון הרע, אנשים אחרים מרגישים שגם להם מותר לעשות זאת, כפי שעולה בברור בפרשת השבוע הזה.
את מדיניות השלטון בישראל אפשר לבחון ולבקר. מותר לקרוא תיגר על מנהיגות ואפילו להחליף אותה. אך הזכות הבסיסית של העם היהודי לחיות בארץ-ישראל תחת ריבונות יהודית איננה נתונה לדיון או לוויכוח. אני סבור שזה המסר הברור שעולה אפילו מקריאה שטחית של פרשת השבוע.