בבבא מציעא דף צו ע"ב מבואר שהשואל בהמה והוכחשה או אפילו מתה מחמת המלאכה פטור משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", כלומר השואל לא שאלה כדי להשאירה באריזה אלא כדי להשתמש בה.
לכאורה דין זה תמוה ביותר, וצריך להבין מדוע פטור, הרי אפילו אם מתה כדרכה מזקנה חייב, וכי יש לך אונס גדול מזה?! ובכל זאת, דוקא במתה מחמת מלאכה שמתה כתוצאה משימושו פטור?!

לפני שנשיב על שאלה זו נציג מספר מקרים שבהמשך השיעור נדון אם נחשבים הם מתה מחמת מלאכה ופטור:
מקרה א': אדם שאל רכב מחברו במטרה לנסוע לקבר יוסף, ובדרך הושלך עליו בקבוק תבערה והרכב עלה באש.
מקרה ב': אדם שאל טרקטורון ובמהלך הטיול התהפך באחת הדיונות.

דיני ממונות מעשיים – הרב יאיר וסרטיל (7)

הרב יאיר וסרטיל

add_alert

1 - רכב שאול שהושלך עליו בקבוק תבערה

2 - אורגן רגיש במיוחד שניזוק בעת הזזתו

3 - להתכסות בשמיכה של חבר בלילה קר

טען עוד

מקרה ג': אדם שאל אופניים לצורך מסע, ובמהלך הדרך האופניים התפנצ'רו.
מקרה ד': במהלך הפגנה סוערת נחטפה לשוטר האלה והוא הועמד על-כך לדין. האם עליו לשלם על האלה?

נדון בטעמי הפטור של 'מתה מחמת מלאכה' ומתוך כך נשוב לדון במקרים אלו.

הרמב"ן (ב"מ צו ע"ב) מקשה את הקושיא בה פתחנו, כיצד יתכן שאם מתה כדרכה מזקנה חייב אע"פ ש"מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם" ואילו במתה מחמת מלאכה פטור אע"פ ששם השואל גרם למותה ע"י השימוש שעשה בה. ועונה ששואל חייב אפילו באונסים גמורים אלא שכאן המשאיל פשע שהרי השאיל לו בהמה שאינה יכולה לסבול את המלאכה שלצורכה השאילה.
אולם הרשב"א מבאר באופן אחר וכותב שהמשאיל ידע שדרך הבהמה להתכחש מחמת המלאכה ולפעמים אף למות מחמתה ובכל זאת השאילה על דעת כן, שהרי לא השאילה על מנת ש"תישאר באריזה".
כעת נדון במקרה מעניין המובא בגמרא (ב"מ צז ע"א) – מעשה בחתול שנשאל לצורך הגנה מעכברים. מה עלה בגורלו? יש שתי לישנות בגמרא. לפי הלישנא הראשונה חברו עליו יחדיו מספר עכברים וניהלו נגדו קרב עד שהרגוהו, ולפי הלישנא השניה החתול אכל עכברים רבים מידי עד שכתוצאה מכך מת. החתול "ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה". הגמרא פסקה שזוהי מיתה מחמת מלאכה ולפיכך השואל פטור.
האם יש הבחנה בין שתי הלישנות? איזו מהן מחודשת יותר? נראה שהדבר תלוי בשאלה אם תפקיד החתול להבריח את העכברים או לאכול אותם. בשאלה זו הסתפק הסמ"ע בעקבות תמיהתו מדוע הרמ"א (סי' שמ סע' ג) פסק דוקא את הלישנא הראשונה. בתחילה מעלה הסמ"ע באופן פשוט שתפקיד החתול היה לרדוף אחר העכברים ולא לאוכלם, ואם כן הלישנא השניה מחודשת יותר, שאע"פ שחרגה ממלאכתה נחשב הדבר שמתה מחמת מלאכה, ותמה הסמ"ע מדוע הרמ"א הביא דוקא את הלישנא הראשונה שהיא פחות מחודשת והסיק שכנראה פוסק דוקא כלישנא הראשונה ואכן במקרה של הלישנא השניה יהא השואל חייב. אך לבסוף מביא הסמ"ע את דברי תרומת הדשן מהם משמע שדוקא הלישנא הראשונה מחודשת יותר, ואם כן הרמ"א הביא את הלישנא הראשונה שהיא המחודשת יותר ונלמד מכך שהוא הדין במקרה שבלישנא השניה. נראה שלפי הבנה זו מתפקידו של החתול גם לאכול את העכברים, ולפיכך דוקא המקרה השני נחשב ממש מתה מחמת מלאכה, ואילו המקרה הראשון הוא מחודש יותר משום שמותו של החתול לא בא בעקבות מלאכת ופעולת החתול עצמו אלא בעקבות גורם חיצוני, ובכל זאת נפסק שגם כאן מתה מחמת מלאכה משום שבדיוק לצורך מלאכה זו הושאל החתול, להילחם עם "גורם חיצוני" זה.
כיצד יתיישבו הרמב"ן והרשב"א עם גמרא זו? לדעת הרשב"א הפטור נובע מכך שלצורך זה השאילה, ואם כן כאן שאל את החתול על מנת לרדוף או לאכול את העכברים ומחמת כך מתה. גם אם תפקידו לרדוף ולא לאכול ולבסוף אכל פטור משום שנשאל לצורך העמדתו על המשמר כנגד העכברים, וזוהי ודאי "תאונת עבודה שכיחה" שגם יאכל את העכברים. לדעת הרמב"ן הפטור נובע מכך שהתקלה אירעה כתוצאה מהחתול המושאל, וכאן שאכל מעבר ליכולתו ודאי זוהי תקלה מצד החתול, והשואל קיבל כאן חפץ פגום, ובמקרה שלא ניצח את העכברים, הואיל ומצופה מהחתול לנצחם גם כאן השואל קיבל חתול שלא היה מספיק טוב ולא יכול לעמוד במלאכתו.
היד רמ"ה (מובא בטור סי' שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה ללכת בדרך מסויימת, ובדרך באו ליסטים ועשקו ממנו את הבהמה, ופוסק הרמ"ה שהשואל פטור משום שנחשב מתה מחמת מלאכה. מדוע? הואיל ומחמת הדרך באו הליסטים והוא שאל את הבהמה כדי ללכת בדרך. הרמ"ה מביא מקור לדין זה מהגמרא שראינו לגבי החתול ומוכיח משם יסוד. היסוד הוא שאע"פ שהיא לא מתה ישירות מהמלאכה עצמה, הואיל וכתוצאה מהמלאכה מתה פטור. כנראה הבין שתפקיד החתול היה לרדוף אחר העכברים ולא לאוכלם (וכך מבארו הב"ח), ואם כן החתול לא מת מעצם מלאכת השמירה, אלא שבעקבות השמירה אירעה "תאונת העבודה", תאונה שלא היתה מתרחשת לולא מלאכת השמירה. וכך לגבי הליסטים, לו היה שומרה בבית לא היו פוגשים בו הליסטים. הרא"ש חולק ואומר שבמעשה של החתול המיתה כן הגיעה מחמת המלאכה עצמה ואין ללמוד מכאן לליסטים שאינם מחמת המלאכה שהרי אף לולא לקיחתה לדרך יכולים ליסטים לעושקה. הבית יוסף מבאר את הרמ"ה שהואיל ובדרך הליסטים שכיחים הרבה יותר מאשר בעיר נחשב הדבר מחמת מלאכה, והנתיבות מבאר שבעיר יכול היה לצעוק לעזרה ואילו בדרך לא ולכן נחשב מחמת מלאכה. מה יפסוק הרמב"ן במקרה זה? לפי הרמב"ן שטעם הפטור הוא שהמשאיל פשע בכך שהביא חפץ פגום כאן פשוט שהשואל יהא חייב, שהרי המשאיל הביא חפץ מצויין אלא שליסטים עשקוהו.
השו"ע (סי' שמ סע' ג) פוסק את דברי היד רמ"ה ואילו הרמ"א מביא את דעת הרא"ש.
תרומת הדשן (סי' שכח) עוסק במקרה נוסף. אדם שאל חרב כדי להילחם עם השונאים, ובמהלך הלחימה השונאים לקחו ממנו את החרב. האם גם כאן נקרא לכך "מתה מחמת מלאכה"? תרומת הדשן פוסק שכן ולפיכך השואל פטור, ומקורו גם הוא ממעשה החתול. כמו שבמקרה שהעכברים גברו על החתול השואל פטור כך כשהשונאים גברו וחטפו את החרב השואל פטור.
דברי תרומת הדשן הובאו להלכה בסמ"ע , אולם הש"ך דוחה ומקשה שהרי הרמ"א פסק לגבי ליסטים שעשקו בהמה בדרך שהשואל חייב ואם כן סובר כשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא שהמשאיל פשע וכאן המשאיל לא פשע, וכך גם במקרה של תרומת הדשן הואיל והמשאיל לא פשע אין לפטור את השואל. כאמור, מקור דברי הרמ"א הוא שיטת הרא"ש, ולכאורה דברי הש"ך אינם מובנים שהרי אם נעיין בדברי הרא"ש נראה שאינו סובר כסברת הרמב"ן. לו סבר כרמב"ן היה לו לנמק שהשואל חייב הואיל ושאל בהמה טובה והמשאיל לא פשע, אולם הרא"ש נימק שהאונס לא בא מחמת המלאכה שהרי גם בלי מלאכה זו יכלו ליסטים לעושקה. לפיכך נראה שיש כאן שלוש שיטות: שיטת הרמ"ה שאף באונס הבא כתוצאה עקיפה מהמלאכה פטור, וכן פסק השו"ע; לעומת זאת, שיטת הרמב"ן שרק באונס הבא כתוצאה מפגם בחפץ פטור, וכן פסק הש"ך; ושיטה אמצעית היא שיטת הרא"ש, שרק באונס המגיע ישירות מהמלאכה פטור, וכן פסק הרמ"א.
עדיין נותר לברר בשיטת הרא"ש מתי בדיוק מוגדר הדבר כישירות מחמת המלאכה ומתי לא, שהרי הסמ"ע פוסק את דברי תרוה"ד שבחרב פטור למרות שהרמ"א פסק כרא"ש שבבהמה שנעשקה בדרך חייב, ואם כן צריך לבחון מהו החילוק בין המקרים. הרא"ש כתב שבליסטים שעשקו בהמה אינו נחשב מחמת המלאכה עצמה לפי שגם לולא לקחוה לדרך יכולה היתה להילקח בעיר. אם נלך לפי סוף דברי הרא"ש, משמע שאם המציאות היתה שיכולה להילקח רק בדרך היה מודה הרא"ש שהוי מחמת מלאכה, ועפי"ז אפשר לבאר שאין מחלוקת עקרונית בין הרא"ש לרמ"ה אלא שהרא"ש סובר שאף אם ליסטים שכיחים יותר בדרך אין זה נחשב מחמת הדרך, אולם אם רק בדרך שכיחים ליסטים יודה לרמ"ה. אך אפשר לבאר שהרא"ש חולק עקרונית על הרמ"ה, כפי שמשמע יותר מתחילת דבריו, וסובר שתמיד אונס המגיע מליסטים נחשב כדבר חיצוני לפי שאינו מחמת המלאכה עצמה, והחילוק בין מקרה זה למקרה של השואל חרב הוא במטרת ההשאלה. בחרב מטרת ההשאלה היתה לצורך מלחמה נגד השונאים ולכן נחשב מחמת מלאכה ואילו כאן המטרה היתה ללכת עם הבהמה בדרך מסויימת ולא להיאבק עם ליסטים.

כעת נחזור למקרים שהעלנו בתחילת השיעור.
השואל רכב במטרה לנסוע לקבר יוסף והודיע למשאיל שלשם נוסע, לדעת הרמ"ה ודאי שיהא פטור כמו במקרה של המשאיל בהמה ללכת בדרך ועשקוהו ליסטים, וכך הכריע השו"ע . לדעת הרמב"ן ודאי שיהא חייב שהרי המשאיל לא פשע, וכך הכריע הש"ך . ובדעת הרא"ש והרמ"א , שבאופן פשוט חלוקים על הרמב"ן (כפי שביארנו וכפי הבנת הסמ"ע, שלא כהבנת הש"ך), יש מקום להסתפק אם לדמות מקרה זה לליסטים שעשקו בהמה בדרך או למקרה של תרומת הדשן ששאל חרב להילחם, והדבר תלוי בשתי האפשרויות שהעלנו למעלה. אם הרא"ש חולק עקרונית על הרמ"ה וסובר שרק כשמטרת השאילה היתה להילחם נחשב מחמת מלאכה, במקרה שלנו שמטרתו להגיע לקבר יוסף ולא להילחם אין זה מחמת המלאכה, אך אם הרא"ש חולק רק במקרה שמצויים ליסטים גם בעיר, במקרה שלנו שדוקא בדרך כעין זו שכיח שישליכו עליו בקבוקי תבערה נחשב מתה מחמת מלאכה. הנתיבות (בחידושים) הביא גם את דברי תרומת הדשן וגם את דברי הש"ך, ומשמע קצת שנוטה יותר לדעת תרומת הדשן).

המקרה של שוטר שנחטפה ממנו אלה הוא בדיוק המקרה של תרומת הדשן , ולפיכך לשיטת הרמ"ה והשו"ע וכן תרומת הדשן והסמ"ע יהא פטור, ובאופן פשוט כן גם דעת הרא"ש והרמ"א , ואילו לשיטת הרמב"ן והש"ך יהא חייב. יש להעיר, שהדוגמא ניתנה רק כדי לסבר את האוזן אולם איננו עוסקים במקרה של שוטר רגיל שהרי אינו נחשב שואל אלא שומר שכר, ואם הוא מתנדב במשטרה הריהו שומר חינם, ומעבר לכך, במקום שיש תנאי העסקה המוסכמים מראש הולכים לפי תנאים אלו, אלא עוסקים אנו בשומר השואל אלה מחברו באופן פרטי לצורך עבודתו.

בנסיעה בטרקטורון ובאופניים בדרך כלל הקלקול נובע מחמת רשלנות של השואל ולפיכך במקרים אלו לדעת כולם יהא חייב, מלבד מקרה בו היתה תקלה בדרך שלא היה על הנהג לשים לב לכך, כגון אבן שהיתה מונחת על הכביש ובנסיעה בלילה לא היה אפשר לשים לב לכך. במקרה זה לפי הרמ"ה והשו"ע פטור, ובפשטות כך הדין גם לפי הרא"ש והרמ"א לפי שתי האפשרויות שהעלנו בדעת הרא"ש, וכן פסק המנחת יצחק (ח"ב סי' פח) שדן בדיוק במקרה כזה, ואילו לשיטת הרמב"ן והש"ך יהא חייב גם בכך.