דף כד:
ר' יוסי: המשנה שבעל קרי שטבל ולא הטיל מים יטמא לכשיטיל (שמא נשארו טיפות זרע בפי אמתו שיצאו לאחר הטבילה) היינו בחולה וזקן אבל בילד והיינו שיכול לעמוד על רגלו אחת ולחלוץ מנעלו ועל ר' חנינא אמרו שיכל לעשות כן גם בגיל 80 בגלל שאמו סכה אותו בשמן ומים חמים בילדותו.

ת"ר א. משנתמלא זקנו ראוי: 1.להיעשות ש"ץ (לתקוע בשופר, להלקות, לנדות, ולהתמנות פרנס על הציבור) 2. לירד לפני התיבה. 3.לישא כפיו.
ב. משיביא ב' שערות ולרבי מגיל 20 ראוי לעבוד בבית המקדש שנא' "איש לא יקרב" ורב חסדא הסביר שטעמו של רבי מהפס' "ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" ואף שהפס' מדבר בלויים א"ר יהושע בן לוי שב-24 מקומות נקראו הכהנים לויים ולת"ק אין ללמוד מפס' זה כי שם מדובר במלאכות הצריכות ניצוח (התחזקות). י"א שהברייתא שאין איסור לאדם פחות מבן 20 לעבוד אבל הכהנים לא הניחו לו היא רבי ואם עבד כשר וי"א שהיא כרבנן אבל לרבי יש איסור.

משנה
א. כל הכלים מיטמאין מגבן משא"כ בכלי חרס. [בגמ'. לא אומרים שכלי חרס יטמא מגבו בק"ו מכל הכלים- כי התורה אמרה שכלי חרס לא נטמא בצמיד פתיל למרות שכשהטומאה בפתחו היא ממהרת לבוא.
ב. כלי חרס מיטמא מאוירו [אע"פ שלא נגע שנא' "תוכו"] משא"כ כל הכלים. [בגמ'. לא אומרים שכל הכלים יטמאו מאוירן בק"ו מכלי חרס שהרי התורה אמרה "תוכו" שרק תוכו של חרס מטמא.

גמרא . ר' יונתן בן אבטולמוס.כשם שכלי חרס מטמא מאוירו כך הוא עצמו נטמא אף שלא נגע וא"ר יונתן שהתורה אמרה שמה שבתוכו של כלי חרס נטמא אפילו כשהוא מלא גרגירי חרדל שלא נוגעים בכלי.

דף כה.
ממה שכתוב פעמיים "תוכו"במקום "תוך" דורשים:
1. חד לגופו.
2. חד לגז"ש שכשם שמטמא אוכלין כך נטמא מאוירו.
3.רק תוכו של כלי חרס מיטמא .
4. שתוך תוכו לא מטמא ( שאם היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופתחו של הכלי הפנימי גבוה מפתחו של החיצון ויש בפנימי מאכלים ואילו בחללו של החיצון יש טומאה שאין המאכלים נטמאין ואפילו שהכלי הפנימי אינו חרס ומקבל טומאה מגבו- מועיל לחצוץ שהרי כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה .

משנה [ע"פ הברייתא והגמ']. כלים יקבלו טומאה כש:
א. כלי עץ: כשלא נגמרה מלאכת נויו [בגמ'. לא אומרים שכלי חרס יטמא מגבו בק"ו מכל הכלים] אבל כשאין לו בית קיבול טהור [בגמ'. החידוש אפילו כשהתכוין לחקוק בו קב וחקק 3/4 קב].
ב. כלי מתכות: כשאין לו בית קיבול- טמאים <נלמד מכלי מדין ולא מההיקש לכלי שק> אבל כשלא נגמרה מלאכת נויו שעתיד: לשפשפו,להחליקו,לחקוק,לחרוט בו- טהור [ גם כשעתיד לשבץ בו זהב או ליישרו בקורנס והטעם שלא מקבל טומאה: לר' יוחנן: משום שאין דרך להשתמש בו ללא נוי, ולרב נחמן: שאין דרך למכרם ביוקר ללא נוי והנ"מ ביניהם בכלי עצם שלר"נ דינם ככלי מתכות].

גמרא.
תוספתא. קבלת טומאה בכלי עץ ובכלי מתכות:
א. כשלא נגמרה מלאכתן: כלי עץ- מקבלים טומאה, כלי מתכת- לא מקבלים טומאה.
ב. פשוטיהן (שאין להם בית קיבול, אפילו נגמרה מלאכתן): כלי עץ-לא מקבלים, כלי מתכת- מקבלים.

דף כה:
ר' ישמעאל בנו של ריב"ב: הריבוי מהפס' (למרות שכבר נאמר בתחילת הפס' שכלי עור מקבלים טומאה):
1. "וכל מעשה"- שגם כלי העשוי מעצמותיהן של שאר בהמה חוץ מעיזים מקבלים טומאה.
"עיזים"- שכלי העשוי מעצמותיהן של עופות לא מקבל טומאה.
"תתחטאו"- תטהרו.
2. "וכל מעשה עיזים"- שגם כלי העשוי מקרניים או טלפיים של עיזים מקבל טומאה.

משנה [ע"פ הברייתא]. חיוב שקדים במעשר:
א. כשהם קטנים- .1כשהם מרים- חייבים, ולר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו וכן הורה ר' חנינא בציפורי- פטורים (שאינם פרי גמור). 2. כשהם מתוקים- פטורים.
ב. כשהם גדולים- 1. כשהם מרים- פטורין, ולי"א בדעת ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו- חייבים והסביר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן ע"י האור. 2.כשהם מתוקים- חייבים (שגידולן נגמר).

משנה .
א. התמד (מים ששרו בהם חרצני ענבים):
1. לפני שהחמיץ (שדינו כמים): לא נקנה בכסף מעשר שני, נפלו ממנו ג' לוגין למקוה- פסלוהו.
2. משהחמיץ (הרי הוא כיין): נקנה בכסף מעשר שני, נפלו ממנו ג' לוגין למקוה- לא פסלוהו.

ב. האחין השותפים (בירושה):
1. כשחייבים בקלבון (תוספת לשקל שנותנים ביחד למחצית השקל)(כשחלקו בירושה וחזרו ונשתתפו)- פטורים ממעשר בהמה
2. כשחייבים במעשר בהמה (כשעדיין לא חילקו את הירושה)- פטורים מן הקלבון.

גמרא .
העמדת המח' במשנה מעשרות ה' ו': שרה שמרי יין במידה ע"מ לעשות יין ומצא כדי מידתו שלרבנן פטור (ממעשר שהרי לא נוסף בתמד יין מהשמרים) ולר' יהודה חייב [דוקא מתוכו שלא יבוא להפריש מהחייב על הפטור ולהיפך]:
- אליבא דר' אלעזר: בשלא החמיץ.
- אליבא דר"נ אמר רבה בר אבוה: בשהחמיץ [ורבה העמיד דבריו בששייר ממנו כוס ולא החמיץ].

רבה בר אבוה: קנה תמד בכסף מעשר שני והחמיץ- תפס שהרי התברר למפרע כשהחמיץ שאכן היה יין בחרצנים והיה נחשב פרי.

תנן (מקואות ז' ה') ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין/חלב ומראיהן כמראה יין/מים ושוב נפלו למקוה חסר:
- ת"ק: לא פסלוהו.
- ר' יוחנן בן נורי: הכל הולך אחר המראה.

דף כו:
משנה . א. כל שיש לאב זכות למכור את בתו לאמה עבריה (כשהיא קטנה)- אין לו זכות לקבל את קנסה אם נאנסה או נתפתתה לפי שאין קטנה זכאית לקנס. [בגמ'. א"ר יהודה א"ר זו כדברי ר"מ אבל לדעת חכמים יש לקטנה קנס גם כשיכול למכרה].
ב. כל מקום שיש קנס (כשהיא נערה)- אין רשאי למכרה.

גמרא
תניא. קטנה זוכה בקנס:
- לר"מ: מבת יום אחד עד שתהא בוגרת (אין קנס במקום מכר).
- לחכמים: מבת ג' שנים עד שתהא בוגרת (יש קנס במקום מכר).

משנה . א.[רב.זו דברי ר"מ שקטנה יכולה למאן (ולצאת מבעלה בלי גט) עד שתביא ב' שערות] כל מקום שיכולה למאן לא חולצת [בגמ'. אבל לחכמים שיכולה למאן עד שירבה השחור על הלבן יש מיאון אף במקום שיכולה לחלוץ].
ב.כל מקום שיש חליצה (שהגיעה לנערות)- אינה יכולה למאן.

משנה . א. כל מקום שתוקעים להבטיל העם ממלאכה- כשחל יו"ט בערב שבת תוקעים [בגמ'.לר' יהודה: תוקע ומריע ותוקע מתוך תקיעה ולר' אסי תוקע ומריע בנשימה אחת ושניהם מסבירים שהברייתא תוקעים ולא מריעין פירושה לא שלא מריעים כלל אלא כ"א לשיטתו] ולא מבדילים (בתפילה כי השבת הנכנסת חמורה מיו"ט היוצא).
ב. כל מקום שיש הבדלה- כשחל יו"ט במוצ"ש מבדילין (כי השבת חמורה יותר)[בגמ'. לרב יהודה ולר"נ מבדילין בחתימתה ולרב ששת שאין הלכה כמותו אף בפתיחה] ולא תוקעים (שהעם כבר מובדל ממלאכה). ונוסח ההבדלה: לת"ק- המבדיל בין קודש לחול, ולר' דוסא שאין הלכה כמותו- המבדיל בין קודש חמור לקודש הקל.

גמרא.
נוסח ההבדלה ביו"ט שחל באמצע השבוע: המבדיל בין קודש/ אור/ ישראל/ יום השביעי לחול/ חושך/ לעמים/ לששת ימי המעשה (והזכיר ההבדלה בין יום השביעי לימי המעשה אף שאינה שייכת להבדלה בין יו"ט לחול משום שמונה את סדר ההבדלות שבתורה.