סיפור ומעשה לתשעה באב
תשעה באב, הוא יום תענית, המציין את חורבן שני בתי המקדש: בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, ובית המקדש השני בשנת 70 לספירה בידי המצביא הרומאי טיטוס (שמונה 9 שנים לאחר מכן לקיסר רומא). כמו כן, גירוש יהודי ספרד החל ביום זה בשנת 1492.
צום זה מכונה צום החמישי. זה החשוב מבין ימי האבלות שבלוח השנה העברי. בנוסף ליום זה, נקבעו עוד שלשה ימי תענית הקשורים בחורבן ירושלים והארץ: שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת. על תעניות אלה אומר הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים". (זכריה, ח, יח-יט)
בתשעה באב חלים חמישה סוגי איסורים: אסור לאכול ולשתות, לקיים יחסי אישות, להתרחץ רחיצה של הנאה, לסוך את הגוף בשמן ולנעול "סנדל", כלומר, נעל העשויה מעור. המחמירים נוהגים לישון בלילה על מזרן המונח על הרצפה ולא לשבת על כסאות עד חצות היום. נוהגים גם שלא ללמוד תורה, משום שלימודה משמח, למעט קטעים מסוימים העוסקים בקינות ובחורבן הבית.

החוזה מלובלין - נפטר בתשעה באב
רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ (ה'תק"ה - ט' באב ה'תקע"ה; 1745 - 1815), מכונה "החוזה מלובלין" ובקיצור מכונה"החוזה" . תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין במאה ה-18.
החוזה הקפיד יותר מכל דבר אחר על שמירת העינים. מספרים שפעם החוזה נסע לבקר את רבי ברוך ממעזיבוז. רבי ברוך היה ראש הצדיקים, אך חסידיו לא היו רבים. החוזה בא עם הרבה תלמידים לשבות אצלו. היה לרבי ברוך בית מדרש קטן, והוא היה דורש בסעודה שלישית בשבת, והמנהג היה שכאשר הרבי ר' ברוך אמר דרשה כל החסידים ישבו סביב השולחן וכל בנות הבית ויתר הנשים הצטופפו לשמוע דברי הרבי. היה מאד צפוף. כשהחוזה בא עם כל הפמליה שלו, ודאי שהצפיפות היתה רבה יותר. הרבי ר' ברוך יושב בראש השולחן, ולידו החוזה, ופתאום החוזה נדהם לראות שעם כל הצפיפות נכנסות נשים לבית המדרש ומטות אוזן קשבת מעל ראשי הגברים לשמוע את התורה. שומו שמים - החוזה היה צריך להתאפק ולא לקום ולצאת, והוא לא חשב להעליב את ראש הצדיקים, אך הביע אי שביעות רצון בגדול - החוזה פנה אליו ואמר, הרי כתוב "העבר עיני מראות שוא"! איך אתה מרשה כזה דבר? רבי ברוך ענה שלא כתוב "העבר שוא מעיני" אלא "העבר עיני מראות שוא", שיהיה פה כל השוא, אני לא צריך לראות את "השווא", נביט דוקא אל החיוב והטוב שבהקשבת הנשים את דברי התורה.