בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גשמיות ורוחניות

undefined

הרב אליהו ממן

תשע"א
5 דק' קריאה
"ועשית שולחן עצי שיטים" (שמות כ"ה, כ"ג)
"ועשית מנורת זהב טהור" (שם שם, ל"א)
מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה אמר: הארון הוא המשפיע אור וקדושת חיים לכל המדינה והעם, ומתוכו נמשך שפע גם לשולחן ולמנורה, שהם שני הצדדים של החיים כולם, המנורה מסמלת את הרוחניות, את האור - אור התורה השכל, הדעת והחכמה. והשולחן מסמל את הגשמיות - לחם, אוכל וכלכלה. שני אלה מלווים אותנו כל חיינו. האנשים העובדים בחלק זה של המקדש, שבו נמצאים השולחן והמנורה - הרוחניות והגשמיות. הארון שבקודש-הקודשים, שייך למדרגתו הנעלה של הכהן הגדול ביום-הכיפורים. עבודת האמת צריכה להיות מושפעת ממדרגה נעלה זו המרוממת אותנו, אף-על-פי שהיא מובדלת בפרוכת, מובדלת אך לא מופרדת. ואור התורה שמאחורי הפרוכת יקרין עלינו ויעלה אותנו כלפי שמיים.


"ויקחו לי תרומה ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, פס': ב', ח')



האדם מקדש קטן
על הפסוק (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מקשה האלשיך הקדוש (בפירושו לתורה, שם): למה נאמר בלשון רבים: "ושכנתי בתוכם"? הרי מן הדין היה לכתוב: "ושכנתי בתוכו"? וכותב האלשיך בהמשך פירושו על הענין, וזו לשונו: "כי נפשותם הם המשכן האמיתי, ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא, כי אין חפץ השם לשכון בארץ כי אם על-ידי השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהינשאם מהיותם מרכבה אל השכינה, ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם, כי מהם ימשך ובהעדרם מהיות ראויים לכך עזוב יעזוב את המשכן או המקדש אשר בחר לשכן את שמו שם". עכ"ל.
ניתן להבין את דבריו על פי מה שידוע ("הכוזרי" מ"ב, "נפש החיים" ש"א ועוד) שאיברי האדם מכוונים כנגד כלי המשכן.
ובאמת הקשר בין הרוחני לגשמי, מתבטא במשכן, שהרי הוא היה עשוי מעצי שיטים - דבר גשמי, ובו השכינה שורה, דהיינו, הרוחני מתדבק לגשמי. קשר זה קיים גם באדם עצמו שהרי האדם מורכב מגוף ונשמה - גוף גשמי ונשמה א-לוהית והם מחוברים יחד. וזהו פירוש "ומפליא לעשות" (שו"ע, חאו"ח, סי' ו, סע' א') לפי הסבר הרמ"א על ברכת "אשר יצר" שהפלא הוא חיבור הרוחני והגשמי.
אל יפלא שהאדם מכונה גם כן מקדש קטן (מהר"ל - "נצח ישראל" פ"ד) שהרי אותו חיבור בין רוחני לגשמי הקיים במשכן ובמקדש, ישנו גם באדם. וזהו הפשט שהובא לעיל שאיברי האדם מכוונים כנגד כלי המשכן.
זוהי כוונת האלשיך הקדוש שעיקר המטרה היא: "ושכנתי בתוכם" משום שהאדם עצמו יש בו גם חלק מהשכינה, ולכן הקב"ה שוכן בו, ומכוח זה יורדת השכינה לשכון גם במקדש. ולכן מצאנו שכאשר עם ישראל חטא, דהיינו, סילק את השכינה מקרבו, הסתלקה גם השכינה מבית-המקדש ונחרב הבית.
לאור האמור לעיל, ניתן להבין את דברי חז"ל (ירושלמי יומא ה.): "כל דור שלא נבנה בית-המקדש בימיו, כאילו החריבו". והדברים טעונים הסבר, ואולי כוונתם, היות והאדם עצמו - כפי שנתבאר - הוא בעצם מקדש קטן, לכן אומר הירושלמי שכל מי שלא נבנה בית-המקדש בימיו, דהיינו, הוא לא בנה את מקדשו הפנימי, הוא מבריח מקרבו את השכינה, וזהו כפי שהוסבר גורם לסילוק השכינה גם מבית-המקדש. וזהו הפשט בחז"ל: "כאילו החריבו".

הנגלה והנסתר
בפירושו של האברבנל (בפרשתנו) על ענין הכרובים, מובא שלכרובים היו פני תינוק: "פורשי כנפיים למעלה" (שמות כ"ה, כ') - לומר לך שמקטנותו של אדם, יש להרגילו לקיים מצוות שבין אדם למקום. "ופניהם איש אל אחיו" (שם) - לומר לך שיש להקפיד מקטנותו, על המצוות שבין אדם לחבירו. הכרובים היו מונחים על הארון - גלויים, ולמעשה בתוך הארון היו שני לוחות הברית בבחינת נסתרים. שוב רואים אנו קשר בבית המקדש בין הנגלה לבין הנסתר. למעשה אותו רעיון אשר מסמלים הכרובים, מסמלים שני לוחות הברית - שהרי הלוח הימני כולל המצוות של בין אדם למקום, והלוח השמאלי כולל המצוות של בין אדם לחבירו.
עצם השראת שכינתו יתברך שמו בבית-המקדש גם-כן מסמלת ענין זה. שהרי מצד אחד: "אכן אתה א-ל מסתתר" (ישעיה מ"ה, ט"ו), ומאידך משכן העדות והשראת השכינה בו, היא עדות לכל באי עולם שנתכפר חטא העגל (עי' במדרש תנחומא - תרומה, ח'), דהיינו, זו עדות גלויה שאותו א-ל מסתתר מתגלה לעיני בני ישראל במשכן ולמעשה מתגלה לכל באי עולם.
בספר "מן הבאר" (פרשת תצוה) התעכב על ההבחנה בפסוק (ישעיה מ', כ"ו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
"מי" - הוא הענין הנעלם והנסתר, ואילו "אלה" - זהו הנגלה המתגלה לנגד עינינו. גם כשיש "אלה" צריך לדעת שהוא מבוסס בעיקר על ה"מי" הנסתר ואין לנתק בין ה"מי" לבין ה"אלה".
בתהלים - פרק י"ט - נאמר: "השמיים מספרים כבוד א-ל" וכו' - עד פסוק ח' מדבר על פלאי הטבע, ומפסוק ח' עובר לדבר על מעלות התורה, כנאמר: "תורת השם תמימה משיבת נפש" וכו'.
שואל המלבי"ם: מה הקשר בין שני חלקי המזמור?
נראה להסביר , שאלה הם שתי דרכים להגיע להכרת הבורא ולדבקות בו. דרך אחת היא התבוננות בטבע, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ב, ה"ב): "היאך היא הדרך לאהבתו? על-ידי שיתבונן במעשיו הנפלאים". בספר המצוות (ה"ג) כתב הרמב"ם שהדרך לאהבתו היא על-ידי לימוד התורה. זוהי כוונת המזמור בתהלים - שבחלק הראשון מדבר על הדרך להגיע לאהבת השם על-ידי התבוננות בטבע, ואילו בחלקו השני מדבר על הדרך להגיע לאהבת השם על-ידי לימוד התורה.
נראה עוד להסביר בהתאם לרעיון הנ"ל שבלימוד התורה עיקר ההשפעה היא פנימית, יותר נשמתית, כנאמר: "תורת השם תמימה משיבת נפש", בעוד שהדרך של התבוננות בטבע היא ענין יותר מוחשי חיצוני. רואים אנו שגם בדרך להגיע לאהבת השם מתאחדים החיצוני והפנימי, הנגלה והנסתר.

חפץ של מצוה
במדרש (תנדא"ר פי"ז) מובא שכיון שבפרשה הקודמת (משפטים) נאמר שאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", מיד ציוה עליהם הקב"ה בפרשתנו: "ויקחו לי תרומה", וזו לשון המדרש: "וכיון שקיבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו: 'כל אשר דבר השם נעשה ונשמע' (שמות כ"ד, ז'), מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, שנאמר: 'דבר אל בני ישראל ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ...' (שמות כ"ה, פס': ב', ח')". ע"כ.
צריך להבין מה הקשר בין שני הדברים?
ונראה להסביר על-פי המבואר בפירושו של הרמב"ן על הפסוק האמור בשיר-השירים (ב', ז'): "מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ". והסביר הרמב"ן שאם מתעורר באדם רגש אהבה לקב"ה מיד צריך להפוך רגש זה לחפץ של מצוה. הפשט של: "עד שתחפץ" לפי דבריו הוא שאין לסמוך על התעוררות הגרש גרידא אלא צריך להפוך רגש זה מיד לחפץ של מצוה.
לפי זה ניתן להסביר שכוונת המדרש הנ"ל הוא שמיד לאחר מעמד הר סיני אמרו ישראל: "נעשה ונשמע" וזה היה בחינה של: "מה תעירו ומה תעוררו את האהבה". היה מעמד שמעולם הם לא ראו, וזה גרם לאהבת השם להתעורר, אולם אין לסמוך רק על רשמים שנוצרים כתוצאה מן המעמד ההוא אלא יש צורך מיידי להוריד את הרגשות מן המעמד לחפץ של מצוה. ולכן ציוה עליהם מיד: "ויקחו לי תרומה", דהיינו, להפוך את הרגש שהתעורר בהם לחפץ של מצות התרומה והצדקה ובזאת נהיה בטוחים שרגש זה יחזיק מעמד.
(נלקט ונערך מתוך הספר "אהבת קדומים" - פרשת תרומה )


"'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'
(ר"ה כז., שבועות כ:, ועי' במכילתא יתרו) ...
זכור לשון פעול הוא ... וכן פתרונו,
תנו לב לזכור תמיד ..." (רש"י על שמות כ', ח').
זכור - מורה על מצוות עשה, ושמור - מורה על מצוות לא-תעשה (עי' מכות יג:).
קל יותר לשכנע אדם לעשות מעשה מאשר לצוות עליו לא לעשות, דהיינו, אדם לא אוהב את ההגבלות ואת הסייגים. ולכן באים חז"ל ואומרים לנו: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו, אדם מצווה לקיים גם מצוות עשה וגם מצוות לא-תעשה במידה שווה על אף נטייתו הטבעית לקיים יותר מצוות עשה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il