בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס' 143 בהוצאת "בית הרב"

עמו אנוכי בצרה

undefined

הרב ראם הכהן

אב תשע"א
5 דק' קריאה
באגדה ובהלכה אנו מוצאים ביטויים רבים לגבי הערך הגדול של הסולידריות החברתית, הרגשת השותפות של האדם עם הקהילה והחברה שבה הוא חי. אחד מהביטויים המובהקים של הערך נפסק להלכה ברמב"ם:

הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.
(הלכות תשובה, פרק ג הלכה יא)

על פי הרמב"ם, גם אם האדם ממשיך לתפקד כפי שנדרש ממנו מבחינת החובות ההלכתיות, אך אינו רואה את עצמו כחלק מהאירועים הקשים העוברים על הציבור, הרי שהוא איבד את חלקו לעולם הבא. אותם אירועי שעה, אותן צרות ומשברים העוברים על החברה והקהילה מהווים עבורה שעות קשות וחשובות, בהן נדרש אורך רוח, מידה של אמונה ותחושה חזקה של דיבוק חברים; אדם שבשעה זו מפנה עורף לעם, לחברה, לקהילה - מנתק את עצמו ממנה. התנהגות זו מבוססת על דברי האגדה המובאים בגמרא:
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: "פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור". תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: "אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי"... ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו... שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו... נשמתו של אדם היא מעידה עליו... אבריו של אדם מעידים בו (מסכת תענית דף יא עמ' א).

לשקיעה באבלם של הציבור, או בכלל - להזדהות עמוקה עם הסבל שבעולם עלולה להיות השלכה בעייתית: מתוך הסבל הרב יכול האדם להתריס כלפי שמיא, לכפור בהנהגת החסד והאהבה של הקב"ה כלפי העולם, או אף יותר מזה - לכפור בהשגחתו, או במציאות היותו של בורא העולם בכלל. המקורות הרבים המדגימים את עקרון השותפות בסבלם של הציבור מודעים לבעיה זו, ובאחד הסיפורים הרבים המובאים אגב השותפות בסבלם של עם ישראל במצרים מובא המדרש הבא:
מהו: "והצל לא הצלת את עמך"?... ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מאי איכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין? באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מדת הדין. (שמות רבה פרשה ה, כב)


המדרש מתבסס על טענותיו הקשות של משה כלפי הקב"ה, טענות שעל פי מדרשים אחרים אף המיטו על משה עונשים כבדים: הרי הקב"ה שלח את משה ואת אהרן לפרעה לשם הוצאתם ממצרים, אך התוצאה היתה הפוכה - במקום לקבל את דבריהם, הקשה פרעה את ליבו ורק הגביר את סבלם של ישראל. משה לא עמד מנגד והשתתף בצערם המוגבר של ישראל, ומתוך הקושי הנורא שבמציאות הוא זועק על ה' ותוהה על מידותיו של הקב"ה - "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני", הלא הבטחת להוציא את עם ישראל מגלות מצרים? דברים קשים אלה, התוהים על מידותיו של הקב"ה, עוררו על משה את מידת הדין, אך זו לא פגעה בו מכיוון שליבו, כמו ליבו של איוב בשעתו, היה נקי וטהור: הוא לא זעק את זעקתו לשם ההתרסה גרידא, אלא מתוך רצון אמיתי לדעת ולהבין, ומתוך שאיפה אמיתית לקירוב גאולתם של ישראל. בדבריו, לא הוציא משה את עצמו מכלל המאמינים הסובלים, אלא רק העצים את שותפותו עמם.

בסוף מסכת מכות מובא סיפור מוכר, הנראה כעומד בסתירה חריפה לרעיון זה:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו. (מסכת מכות דף כד עמ' ב)



על פי הסברו הידוע של מרן הרב קוק לסיפור זה, הוא מבטא את גדלותו של רבי עקיבא, הניצב מול השרידים הקשים של חורבן הבית ואובדן גילוי השכינה בעולם, אך בעוד שחבריו, גדולי התנאים, קורעים בגדיהם ובוכים - רבי עקיבא לא שוקע בצער ובסבל שהוא מנת חלקו של ההווה, אלא מרים את מבטו אל מעבר לאופק, אל העתיד הצפון בנבואה, ושם הוא רואה את הטוב הטמון בעתיד ובו הוא מתנחם. יכולת ההתנשאות של רבי עקיבא מעבר לצער שבהווה אל הטוב העתידי, גם משמחת את ליבם של התנאים האחרים, והם מתנחמים בדברים אלה.
לכאורה, המסר העולה מסיפור זה הוא ברור: כאשר צרות תוכפות על האדם, אל לו לשקוע במציאות הקשה הנגלית לעיניו - עליו לאחוז באמונה בדבר הטוב העתיד לבוא ולשמוח במה שיהיה, תוך התעלמות ממה שקורה כעת. נראה, שאין דבר העומד בסתירה גמורה יותר לכל העקרון של השותפות עם הציבור בה פתחנו: על פי מה שאמרנו לעיל, כאשר מתרגשת צרה על הציבור, האדם נתבע שלא להתעלם מהמצב הקשה, להכניס עצמו בסבלו של הכלל, ודווקא לא ללכת לביתו, לאכול ולשתות, כלשונו של המדרש; כיצד בחר רבי עקיבא לשמוח אל מול גילוי כה בוטה וחמור של החורבן? כיצד הוא הוציא את עצמו מסבלם של ישראל ופרש מן הציבור?

דמותו של מרן הרב יכולה להדריך אותנו איך לנהוג במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים. מצד אחד, מוכרים דבריו על תהליך הגאולה ההולך ומתרקם לנגד עינינו. ראייתו הרחוקה של הרב והקשבתו העמוקה למציאות, איפשרו לו לזהות את המהלכים הנסתרים שבעומק המציאות ולהזדהות עם בוני הארץ, גם עם הלא-דתיים שביניהם. ממש כרבי עקיבא בשעתו, לרב קוק היתה היכולת לראות איך הצעדים הראשוניים יצטרפו, בעתיד, למגמת הגאולה הגדולה. אולם יחד עם זאת, אנו מכירים סיפורים נוספים: תגובתו למאורעות תרפ"ט, למשל, המתוארת מפי הרב שאר יישוב הכהן יבל"א והרב אריה לוין זצ"ל, מעבירה צמרמורת בעת קריאתה: הרב, על פי התיאור, נפל והתעלף, הרבה במנהגי אבילות, חווה ייסורי נפש וגוף קשים, ולטענתו של הרב שאר יישוב - ייסורים אלה הם שהביאו עליו את מחלתו האחרונה, שממנה לא קם. מרן הרב לא התעלם מהסבל שחווה עם ישראל בתהליך גאולתו אלא השתתף עם העם בצרתם.
דוגמא זו מחייו של הרב קוק מלמדת אותנו על השילוב הנדרש בין שני הערכים אותם הצגנו לעיל: מצד אחד, היהודי המאמין יודע שאל לו להסתפק במציאות הנגלית לעיניו; מתחת לפני השטח רוחש החסד האלוהי, המקדם את העולם לקראת השתלמותו וגאולתו, בתוך הגאולה העולמית המתמדת. הוא מסתכל ומעריך בעין טובה את הקשיים שבמציאות, ורואה בהם טוב אלוהי. ברם, יחד עם זאת, אין הוא מתעלם מהפן הנגלה: גם אם הייסורים יביאו בעתיד לידי תוצאות טובות, נכון לעכשיו מדובר בייסורים, והם קשים, מכאיבים ופוגעים בחלקים מהעם ומהעולם. ככאלה, יש להתייחס אליהם כאל גורמי צער וכאב; אין להתעלם מצרותיהם של ישראל, ועל האדם לכלול את עצמו עם סבלם של הציבור.
מהאדם נדרשת, אם כן, תגובה מורכבת, הכוללת התייחסות להווה ולעתיד כאחד: מחד עליו לקבל את ההווה הכואב כפי שהוא ולהצטער בצערם של ישראל, ומאידך - לזכור שייסורים אלה, ייסורים של אהבה הם, ולשמוח בגאולתו של העולם. מעניין, שאותו רבי עקיבא שמילא פיו שחוק מול הר הבית החרב, הוא אותו רבי עקיבא ששם בפיו של משה את הטענות הקשות כלפי שמיא אל מול סבלם של ישראל, "מאי איכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין". הרב קוק, כמו רבי עקיבא, הצליחו לשלב בהתייחסותם למציאות את השמחה והציפייה האמונית, יחד עם הכרה מלאה במציאות, ולוואי שנזכה לכך גם אנחנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il