בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • חולין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

סיכום חולין מב-מה

טריפות בבהמה, נקובת הוושט ותורבץ הוושט, טריפות הקנה, נקובת קרום המוח והלב, טריפות חוט השדרה.

undefined

ר' שמואל הרוש

אב תשע"א
11 דק' קריאה
פרק שלישי
משנה. דף מב.
[בגמ' (מב:) המשנה ר' יוסי בר' יהודה והוא דעת יחיד] הטריפות בבהמה שכל שאין כמוה יכול לחיות [בגמ'. (נד.) לרבות שבע שמועות של אמוראים בנושא טריפות שבדף מב:] <כשמופיע עי' ציור הכוונה לשוטנשטיין ]
א. נקובת הושט (שדרכו עובר המזון מהפה לקיבה) (לרש"י נקב כלשהוא ולתוס' מפולש) [בגמ' (מג.) רבא: כשהנקב חודר את העור החיצון של הושט שהוא אדום וגם את העור הפנימי שהוא לבן].
ב. כשהגרגרת (קנה הנשימה העשוי טבעות ןמחובר בתוכו בצינור בשר) נחתך [בברייתא מד. ברובה]
ג. ניקב הקרום של המוח [בגמ'.(מה:)מח' אם הקרום העליון או גם התחתון].
ד. ניקב הלב (עד לבית חללו) [בגמ'. לחלל הגדול או הקטן].
ה. נשברה השדרה (המורכב ממוח פנימי ועור עוטף) ונפסק החוט שלה (ונחשבים כטריפה אחת שהרי החוט נפסק כתוצאה משבירת השדרה) [עי' גמ' מה]
ו. ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום. [הגמ מג' פסקה שצריך שישאר כזית]
ז. כשהריאה ניקבה: לת"ק-גם בקרומי הריאה, ולר"ש-רק אם ניקבה[בגמ'. ללא חסרון] עד בית הסימפונות <כעין שפופרות> [בגמ' (מה:) והסבר דבריו: לרב- הסימפון האמצעי ורבא בר תחליפא א"ר ירמיה בר אבא א"ר הסביר שהוא הגדול שבכל אונה והמ' מסיקה שאין הלכה כר"ש].
ח. חסרה הריאה [בגמ' (מז: חסרה מבחוץ ומה שהמשנה חזרה על דין זה ללמד שר"ש מודה שבנקב שיש בו חסרון שהיא טריפה והגמ' דחתה הכרח של ר' ירמיה ור' זריקא שמדובר כשחסרה מבפנים].
ט. ניקבה הקיבה (הרביעית- לאחר שהאוכל עבר עיכול ראשוני בכרס, התחלק לכדורים בבית הכוסות <שאותן היא מעלה גרה לפיה ללעוס>,יצאו הנוזלים מהמאכל בהמסס והגיעו לקיבה לעיכול ע"י מיצים והשלמת העיכול נעשית בדקין <מעיים>).
י. ניקבה המרה (המופרשת לכיס מהקיבה)
יא. ניקבו הדקין (מעיים)
יב. ניקבה הכרס הפנימית [עי' בגמ' (נ: (הפירושים: ראש המעי הגס, האיסתומכא של הכרס, המקום הצר בכרס, המקום שאין בו בליטות, הצד התחתון של הכרס וכן נהגו במערבא ובנהרדעא כי הדעות האחרות כלולות בו חוץ מב' הדעות הלפני אחרונות שלא חוששים להם].
יג. נקרע הכרס (החיצונה) ברובה ולר' יהודה היינו בבהמה קטנה [ובגמ' (נ: אפילו פחות מטפח] אבל בגדולה כמו שור- טפח.
יד-טו. ניקבו דפנות בית ההמסס ובית בכוסות לחוץ [בגמ' שהנקב מפולש לחוץ וניקב במקום שאין הדפנות מחוברות].
טז. נפלה מהגג (וכן מגובה י' טפחים מהקרקע עד בטנה אפילו לא נראה בה שבר שמא התרופפו הפרקים והחוליות) (והיינו רק אם נשחטה בתוך 24 שעות מהנפילה שהרי אם עברו 24 שעות קודם שנשחטה כשירה אע"פ שלא עמדה בין הנפילה לשחיטה ולא מועילה בדיקה כי חוששים לטריפות שאינן ניכרות)
יז. נשברו רוב צלעותיה (אפילו ללא נפילה) [בברייתא (נב.) 6 מכל צד או 11 מצד אחד ואחד מהצד השני]. [בגמ'.זעירי: ומציין כלפי שדרה וארבב"ח א"ר יוחנן :בצלעות שיש בהן מוח.
יח. דרוסת הזאב (שמטיל בה ארס ששורף ועתיד לנקוב או לגרום חסרון באיבר שנקב פוסל בו) ולר' יהודה היינו בבהמה דקה אבל בגסה-דרוסת ארי, ובעוף הדק [בגמ' (נג.) ממנו וי"א גם בשוה לו] -דרוסת הנץ, ובתרנגולים-דרוסת הגס (מין נץ גדול).[בגמ' (נב:) לר' בנימין בר יפת א"ר אילעא ר' יהודה בא לפרש דברי חכמים ולרב הוא חולק ושת"ק דיבר אפילו בגסה ולכן הוצרך רב לאמר שחיה קטנה מזאב לא מטריפה אפילו בבהמה דקה]. [בגמ' (נב:) דריסת הנץ בגדיים לא מטריפה].
גמרא.
ר"ש בן לקיש למד רמז שריפה לא תחיה מהפס'"וזאת החיה אשר תאכלו": חיה- אכול, שאינה חיה- לא תאכל והמ"ד שטריפה יכולה לחיות לומד דבריו מהפס' "בין החיה אשר לא תאכל"
מהפס' "זאת החיה אשר תאכלו" לומדים שהקב"ה תפס כל מין ומין והראה למשה ואמר אם מותר לאוכלו.

דף מב:
הטריפות שמשנתינו לא מנתה (ר"ת בסג"ר):
א. משנה עו' –ב המה שרגליה (האחוריות) נחתכו מהברך ולמעלה.
ב. משנה אהלות ב' ג' -חס רון בשדרה דתנן שלב"ש ב' חוליות ולב"ה חוליה אחת ואר"י אמר שמואל :וכן לטריפה.
ג. ג לודה (שעורה הופשט)בחייה
ד. חר ותא (שריאותיה צמקו ונתקשתה מחמת שהבהילה אדם אבל שלא ע"י אדם ריאותיה חוזרות.
הטעם שלר' ישמעאל [שאמר יח' טריפות הלכה למשה מסיני] לא נזכרו במשנה: א שכשנחתכו רגליה-משום דס"ל כר"ש בן אלעזר כשירה. ב. מונה את החסרון בשדרה ומחשיב את המומים של ההמסס ובית הכוסות כמום אחד. ג. גלודה- כי ס"ל כר"מ שמכשיר. ד.חרותא מונה במקום ניקב המרה.

שבע הטריפות ["שב שמעתתא"] שלא נזכרו ע"י תנאים והאמוראים קיבלו אותם מפני שנתרבו מהכלל שבסוף המשנה :
א. רב מתנה :ראש עצם הירך שנקרע ממקומו שבעצם האליה.
ב. רכיש בר פפא משמיה דרב :לקתה בכליה (כגון התמלאה מוגלה) [בגמ' (נה:) כשהליקוי הגיע להתפצלות הגיד הלבן שבאמצע הכליה].
ג. ר' עוירא משמיה דרבא על המשנה נה.:ניקב הטחול [בגמ' נה: בקצהו העבה].
ד.רבב"ח אמר שמואל :סימנים שנפרדו מחיבורם בבשר הלסת ברובן (במספר מקומות מעט עד שבסה"כ נפרדו ברובם).
ה-ז. רבא בר שילא א"ר מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע ממקומה [ בגמ נב: עם חצי חולית השדרה שהצלע נכנסת בה], גולגולת שנתרסקה ברובה (אע"פ שלא נחסרה ולא ניקב קרום המוח), נקרע רוב הבשר החופה את הכרס (בלי בית הכוסות וההמסס) [הגמ' נב: נשארה בספק אם רוב קרוע או נטול (ורש"י החמיר שכבר בנקרע יש לדון אותה כטריפה)].

לר' ישמעאל שאמר יח' טריפות הלכה למשה מסיני שצריך להחשיב את כל שמונה הטריפות של נקובה באיברים כטריפה אחת וגם את ב' הפסוקות כאחד ולהוסיף את כל השב שמעתתא ולהוציא את הבהמה שרגליה נחתכו מן הארכובה ואת הגלודה.
מהפס' "זאת החיה אשר תאכלו לומדים שה' הראה למשה כל מין ומין איזה מותר לאכול ואיזה לא ומשה הראה לעם.
דף מג.
עולא. למשה נאמרו ח' סיבות המטריפות: נקובה ופסוקה, נטולה וחסירה, קרועה ודרוסה, נפולה ושבורה (וסימנך ד"ן חנ"ק נפ"ש).
חייא בר רב :בנקובה יש ח' טריפות ומשנתינו שהזכירה גם את ניקבה המרה היא ר' יוסי בר' יהודה ואין הלכה כדבריו ור' יצחק בר' יסוף א"ר יוחנן פסק כמותו <ועי' במשנה אות י>
מימרות של ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן:
א. ר' יוחנן פסק כר"ש ברבי (מו.) שבניטל הכבד כשירה רק אם נשתייר ממנו כזית לפחות ומשנתינו שהיא סתם וא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה היא כר' חייא. וביחס למקום בו צריך להישאר כזית: לר' זירא-במקום של המרה, לרב אדא בר אהבה-במקום שהיא חיה ולרב פפא- בשניהם].
ב. כשניטלה המרה לחכמים כשירה שהרי איוב אומר "שפוך לארץ מררתי" (המרה שלי) ועדיין איוב קיים ולר' יוסי בר' יהודה אין ראיה מאיוב שנעשו לו ניסים שהרי נאמר בו "יפלח כליותי" שהרי ה' הזהיר את השטן "אך את נפשו שמור".
ג. מרה שניקבה אם סותמת כשירה]
ד. ניקב הקורקבן וכיס (הפנימי שלו קיים)-כשר.
ניקב רק העור הפנימי והקורקבן קיים – הגמ' פשטה שכשר מדברי רב נחמן "ניקב זה בלא זה –כשר"
רבא :ניקב העור החיצון, האדום, של הושט בלי שניקב העור הפנימי של הושט, הלבן-כשר ואם נתחלפו שהחיצון לבן והפנימי אדום-טריפה.
ניקבו שניהם (השכבות בקורקבן או בושט) זה שלא כנגד זה:
- מר זוטרא משמיה דרב פפא: בושט-כשר, בקורקבן-פסול.
- רב אשי וברייתא כמותו –ההיפך, הושט צ"ל פסול כיון שהבהמה מכווצת ומותחת אותו ויתכן שהנקבים יהיו זה מול זה, אבל הקורקבן צ"ל כשר כיון שהוא נייח.
רבה א.(ניקב הושט)ועלה בנקב קרום (מתחת המכה)- אינו נחשב קרום להחשיב הנקב כסתום.
ב. בספק דרוסה הטעונה בדיקה (שאם האדים בשרה לא כשירה)-לא מועילה בדיקת עור הושט מבחוץ (לפי שהוא אדום) ורבה הפכו לבודקו מצידו הפנימי ומצא שתי נקודות אדומות והטריפו, ומה שבדקו תחילה מבחוץ היה ע"מ לחדד את אביי .
דף מג:
עולא. ישב לו קוץ תחוב [ורב כהנא דחה הגירסא: נמצא כלומר לא נעוץ] בושט מבפנים אבל לא רואים נקב מבחוץ או דם מבפנים –לא חוששים שמא נרפא (שעלה קרום וסתמו שאם היה כן היתה טריפה) אלא בודאי לא ניקב העור וכשרה.
הגמ' מבארת שעולא סובר שאין חוששים לספק דרוסה, והספק אם הבריא אינו דומה ל:
1. אכל חתיכת אחת מב' ואינו יודע אם שומן או חלב, שמביא אשם תלוי–כיון ששם הוחזק שיש איסור.
2. לשוחט בסכין ונמצאת פגומה שהבהמה אסורה-משום שנולדה בסכין ריעותא (סיבה לאיסור).
3. ספק טומאה ברשות היחיד שטמא –כי שם מקובלנו שלומדים מסוטה (והוי גזירת הכתוב ואין ללמוד משם למקום אחר.
דינים ביחס לתורבץ הושט (קצהו העליון הדבוק ללחי <עי' ציור ועי' בסמוך מח' ביחס למיקומו>):
א. גורם לטריפה:
-לרב: כשניקב במשהו [בגמ' (מד.) מבאר רמי בר יחזקאל טעמו משום שאינו מקום שחיטה].
- לשמואל:כשנחתך ברובו.
ב. מיקומו של תורבץ הוושט:
- שמואל :כל מקום <בתחילת הושט> שאם חותכים אותו הוא מתרחב, ובמקום שלא מתרחב –זה הושט עצמו.
- רב ביבי בשם רב ביבי בר אביי: במקום שאם חותכים אותו הוא לא מתרחב ובמקום שהוא מתכווץ –זה הוושט עצמו.
- יונה אמר זירא :מקום בית הבליעה (סמוך מאוד לפתח הוושט למעלה) והסביר רב אויא שהוא פחות מאורך גרגר שעורה אבל יותר מגרגר חיטה.
ג. התחיל השחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט:
- רבא :טריפה כיון שיש להחמיר כרב שאמר שמשהו אוסר להחמיר וגם כשמואל שסובר שתורבץ הוושט אינו מקום שחיטה .רב טבות הסביר (מד.) שרבא עשה כל מעשיו כרב ולא שנקט חומרות סותרות ורב אומר שתורבץ הוושט ואעפ"כ אמר שנפסל במשהו.
- ר' אבא :תמה על רבא (שהרי שתי החומרות סותרות זו את זו) והבהמה מותרת בין לרב (שמחשיב התורבץ למקום שחיטה וא"כ החיתוך המועט הוא חלק מהשחיטה) ובין לשמואל (שלא מחשיב התורבץ כמקום שחיטה וחיתוך משהו לפני השחיטה לא פוסל)לכן רבא בנו של רב יוסף בר חמא הוצרך לשלם השור שהטריף שלא כדין.
ברייתא. ההנהגה במח' ב"ש וב"ה:
א. לעולם הלכה כב"ה [והגמ' מבארת שהמשך הברייתא:] והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה לקולא ולחומרא היינו קודם שיצאה הבת קול שהכריזה שהלכה כב"ה או שהמשך הברייתא כר' יהושע שאמר (ב"מ נט: ) שאין משגיחין בבת קול.
ב. העושה כמו הקולות של שניהם –רשע
ג. העושה כמו החומרות של שניהם –ככסיל ההולך בחושך.
דף מד.
כשרמי בר יחזקאל בא (לבבל) אמר שאין לשמוע לכללים שאמר אחיו יהודה משמו של רב.
רב. חכמים נתנו שיעור לוושט (ולא כולו ראוי לשחיטה) ורמי בר יחזקאל הבין מדבריו שתורבץ הוושט אינו מקום שחיטה.
עד היכן אפשר לשחוט בוושט (למעלה)<עי ציור>:
- רב נחמן: עד כדי תפיסת יד (ג' או ד' אצבעות מקצהו העליון).
- רב נחמן אמר רבה בר אבוה: עד המקום שהדופן הפנימית של מקום מעבר המזון נעשה שעיר (עד הכרס ומה שגניבא אמר בשם רב שהכרס הפנימי הוא הטפח בוושט הסמוך לכרס היינו בשור שהמקום השעיר בכרס שלו גדול יותר או להגיה בדברי רב שהכרס הפנימי הוא הטפח הסמוך לוושט).
ר"נ אמר שמואל [ע"פ הגמ'] :תורבץ (חלקו העליון של) הושט שניטל רובו מלחי הבהמה <עי' ציור> -כשר והסביר רב שישא בריה דרב אידי שמדובר שנקלף הוושט בנחת מעל הבשר באופן שהמיעוט שנשאר מחובר הוא כולו במקום אחד, ומה שרבב"ח אמר שמואל " סימנים שנדלדלו ברובן טריפה היינו שנפרד במקומות רבים שאז אינו יכול להבריא עוד ולא נחשב חיבור.
רב פפא: במשנה (נד.) ניטל לחי התחתון <עי' ציור> כשר היינו כשהלחי התחתונה נחתכה מהבשר המוטל על הסימנים בין הלחי והסימן כך שהסימנים לא נעקרו.
בברייתא. פסוקת הגרגרת שהמשנה בתחילת הפרק אמרה שהוא טרף היינו ברובה והסביר רב דהיינו רוב עוביה וי"א רוב חללה <היקפה הפנימי> ועל פיו עשה רבב"ח.[הגמ' דף לב' דייקה ששחיטה מועילה כשהקנה נחתך להצילה מאיסור נבילה].

דף מד:
רבב"ח הכשיר בהמה שרב החל בבדיקתה ע"מ לאסרה ושלח אותה אליו ואח"כ קנה רבב"ח מבשרה ולא חשש: א. למה שאמר יחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם כי הפס' מדבר בדברים התלויים בסברא ואילו הוא סמך על מה שקיבל מרבו.ב. לא חשש שיאמרו שמכרו לו הבשר בזול שהרי המשקל מוכיח וכמו שלא חשש רבה שהיה רגיל לקנות החלקים שקנה.
הברייתא שזיכה, טיהר, התיר וכן עדים שהעידו רשאין לקנותו אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומהדומה לו –היינו בדבר הנמכר ע"פ הערכה (שא"א לדעת ששילם מחיר מלא), וכן אמר רבה שנהג רב חסדא.
על הרואה טריפה לעצמו נאמר:
- לרב חסדא: "שונא מתנות יחיה" ושהוא ת"ח.
- למר זוטרא בשם רב חסדא :"יגיע כפיך כי תאכל" אם גם קרא ושנה ושימש ת"ח.
- לרב זביד :נוחל עןה"ז ועוה"ב שנא' " אשריך וטוב לך."
ר' אלעזר לא היה מקבל ששלחו לו מבית הנשיא ולא היה מגיע לשם כשהוזמן משום "שונא מתנות יחיה" אבל ר' זירא היה הולך משום שהם מתכבדים בו וא"כ הוא לא מקבל אלא נותן.
דף מה.
הפירוש במשנה שניקב קרום המוח טריפה :
- לרב ושמואל :הקרום העליון (העבה המחובר לגולגולת מבפנים) אע"ג שלא ניקב התחתון.
- י"א עד שניקב גם התחתון ואמר רבב"ח א"ר יהושע בן לוי שהקרום המקביל לזה בביצים של הגבר הוא הפנימי שניכר בבירור.
דיני טריפה בגרגרת (קנה):
א. ניקבה בהיקפה סביב נקבים דקים כמו נפה <עי' ציור> לר"י א"ר הנקבים מצטרפים לשיעור רוב היקף קנה להטריפה והגמ' מבארת דהיינו בנקבים שאין בהם חסרון שהרי אמרו בשם רב שאם יש חסרון מצטרפים לכאיסר להטריף כמו שבברייתא מצטרפים הנקבים בגולגולת למלוא מקדח ואם לא –מצטרפים לרוב.
ב. בעוף-א"ר יצחק בר נחמני בשם ר' אלעזר :חותך מג' צידי הנקבים כמין רצועה שיוכל לכפלן כלפי פי הקנה ומניח הרצועה על הקנה ואם הרצועה מכסה את רוב חלל הקנה – טריפה ור"פ אמר שהסימן לזכור השיעור הוא הנפה שמותחים מקום הנקבים ע"פ הקנה<עי' ציור>.
ג. ניטלה מהגרגרת רצועה –מצטרפת לאיסור.
ד. רב נחמן נחתכה מג' צדדים ונשארה תלויה בצד אחד כעין דלת אם יכול להיכנס בנקב איסר לרוחבו –טריפה.
ה. נסדקה לארכה –כשירה אפילו אם נשאר בה רק:
- לרב :חוליה אחת למעלה ואחת למטה <עי' ציור>.
- ר' יוחנן, ר' יונתן :משהו למעלה ומשהו למטה.
גבולות הקנה לענין השחיטה :
א. ר' חייא בר יוסף :כל הצוואר כשר לשחיטה מהטבעת הגדולה ושל סחוס שבראש הקנה עד כנפי ריאה התחתונה <עי' ציור>.רבא מבאר שהאונה התחתונה היינו כשהבהמה תלויה ברגליה האחוריות שאז היא עליונה (כשאוחזים בקנה והריאה תלויה למטה) שהרי מקום השחיטה הוא בחלק התחתון של הקנה בכל מה שנמתח מן הקנה ויוצא מן החזה לתוך הצוואר כשהבהמה פושטת צווארה במרעה (ולא יותר)ובתנאי שלא ימשוך האדם בכח יותר ממה שמותחת בעצמה. בגמ' בהמשך אם משך בכח הסימנים מהחזה לתוך הצוואר הסכימו ר' יוחנן ור"ל שפסולה.
ב. רב חנינא וי"א רב חנניה הסתפקו באנסה עצמה ופשטה צווארה בשעת השחיטה הרבה יותר מכשרועה אם הוי מקום כשר לשחיטה והגמ' נשארה בתיקו.
ג. ר' יוחנן ור"ל הסכימו שאם ניקב הקנה למטה מתחילת החזה –חלק זה לא ראוי לשחיטה, נידון כריאה (שבניקב כלשהוא טריפה).
ברייתא. גבולות החזה הניתן לכהנים בשלמים :ברוחב-החלק הרואה את הקרקע ובאורכו (כשהבהמה תלויה ברגליה האחוריות להפשיט עורה) עד הצוואר ולמעלה עד הכרס וחותך עם החזה ב' צלעות הקטנות העליונות מב' דפנות אחת מכל צד <עי' ציור>.
מח' רב ושמואל איזה קרום שניקב במוח מטריף –עי' במשנה תחילת הפרק אות ג'
ר"ש בן פזי בשם בר קפרא [ע"פ ריב"ל].הגבול בין המוח לחוט השדרה :
א. כל מה שבחלל הגולגולת מבפנים לפולין (ב' בליטות כעין גרגרי פול) ממקום חיבור חוליות הצוואר והגולגולת כלפי תוך הגולגולת –נידון כמוח שטריפותו בנקב כלשהוא ומסתבר שהפולין עצמם כלפנים.
ב. כל מה שמהגולגולת כלפי חוט השדרה, מחוץ לפולין כלפי הצוואר נידון כחוט השדרה שטריפותו בפסיקת רובו.
דף מה:
ניקב הלב (עד לבית חללו) שבמשנה היינו לחלל הגדול או הקטן.
השיעור המטריף בקנה הלב <עי' ציור>[רב :קנה השומן שבין ערוגות הריאה ומחובר לחלל הלב]:
- רב :בניקב משהו [שמואל הגיב על דבריו :אם רב אכן אמר זאת הוא לא מבין כלום בהלכות טריפות].
- שמואל :בנפסק רובו.
דין הקנים המתפצלים מהקנה (לאחר שהגיע לבית החזה)<עי' ציור>:
א. הקנה שמוביל לריאה:
- לאמימר בשם ר"נ :טריפה בכל שהוא.
- למר בר רב חייא :מטריף רק בניטל כולו
ב. הקנה שמוביל לכבד :
- לאמימר בשם ר"נ : מטריף רק בניטל כולו.
- למר בר רב חייא : טריפה בכל שהוא.
בברייתא. חוט השדרה שנפסק ברובו לרבי וכ"פ רב הונא כשנפסק ברובו (לרב היינו רוב עורו אבל רוב מוחו אינו טריפה ולר"א היינו רוב מוחו וכ"ש רוב עורו) ולר' יעקב טריפה גם כשניקב וגם רבי הורה כדבריו ולא סמך על דברי עצמו.

ריב"ל / רב. דינים בחוט השדרה :
א. נתרכך עד שנשפך –פסול.
ב. נופל כשאוחזים בו מחמת רכותו –פסול והגמ' לא הכריעה כשאינו יכול לעמוד מפני כובדו.
נתרוקן חלק מהמוח –כשר ויש לתקן הברייתא המטריפה ולאמר שעוסקת במקרה ב', ומה שלוי אמר על אדם שחבט ראשו בכותל שלא יחיה פירושו שלא יוכל להוליד.
גבול חוט השדרה <עי' ציורים>:
א.שמואל: עד שמתחיל להתפצל ואם נפסק החוט: עד הריווח הראשון-טריפה, עד השני –איני יודע, עד השלישי-כשירה והגמ' מסתפקת בדבריו :1. האם עד=עד ולא עד בכלל 2. בנפסק בדיוק בפיצול הראשון 3. נפסק עצב המתפצל מהחוט והגמ' דחתה נסיון לפשוט שדינו כבשר מהברייתא "הפרשה תידון כבשר" כי מדובר שם בפרשה השלישית.
ב. הגבול התחתון:
- ר' ינאי :עד למטה מהכנפיים.
- ר"ל :עד כנגד בין הכנפיים [עולא הסתפק בדעת בן פזי].
דף מו.
ערכו של כבד הבהמה:
- ר' חייא היה זורקו (שלא היה מחשיבו).
- ר"ש בר רבי: היה מטבילו ואוכלו (כמאכל מבריא שהרי חיי הבהמה תלויים בו) וסימנך עשירים מקמצים.
ספיקות בדין כזית שנשאר מהבהמה:
א. ר' ירמיה:כשהזית מצטרף מכמה מקומותאו כשהזית צר וארוך כרצועה והגמ' נשארה בתיקו.
ב. רב אשי :כשהזית דק מאוד הגמ' נשארה בתיקו.
ג. ר' זירא :כשהכבד נעקר מחיבורו במקומות רבים ומחובר בטרפש <עי' ציור> שלו בכל מקום מעט ור' אמי פשט שאין בזה פגם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il