בית המדרש

  • כתבי הקודש ושמות קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

דיני הקלף

סוג הקלף הכשר לכתיבה; הסבר המושגים גוויל ודוכסוסטוס ופירוט המקומות עליהם ניתן לכתוב סת"ם; קלף משוח - הידור או עיכוב בכשרות הספר וההלכה למעשה; איזו דיו כשרה לכתיבה וצורת הכתיבה; כוונה בכתיבת השמות הקדושים.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
4 דק' קריאה
הקלף
את כל כתבי הקודש, ספרי תורה, תפילין ומזוזות כותבים על עורות של בעלי חיים, ואם כתבם על נייר או על בד או שאר חומרים - פסולים. ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני (שבת עט, ב). ודווקא על עורות של בעלי חיים טהורים, בהמות, חיות או עופות, אבל על עור של חיות טמאות שאסורות באכילה - אסור לכתוב את כתבי הקודש. שכן נאמר (שמות יג, ט): "למען תהיה תורת ה' בפיך", ולמדו חז"ל, שרק על עורו של מין הכשר לאכילה כותבים כתבי קודש. ואפילו בהמה שלא נשחטה כהלכה ובשרה אינו כשר לאכילה, אם היא ממין טהור - מותר לכתוב על עורה כתבי קודש, שכן הולכים אחר המין ולא אחר כשרותה של אותה בהמה או עוף. על עור של דגים, אפילו אם הם כשרים לאכילה, אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בהם זוהמא (שבת קח, א). לסיכום: מותר לכתוב תורה תפילין ומזוזות על עור של בהמה או חיה או עוף טהורים, ומטעמי נוחות נוהגים כיום לכתוב על עורות של בהמות.

את העור צריכים לעבד. וכיצד מעבדים? נותנים את העור בסיד או בחומר אחר ששואב מן העור את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך העור יכול להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר. את העיבוד צריכים לבצע לשם כתיבת התורה, ואם לא עיבד לשמה, הקלף פסול לכתיבת כתבי קודש. ואפילו אם עיבד את העור לשם כתיבת תפילין, הרי הוא פסול לכתיבת תורה, שהתורה מקודשת מתפילין. ולכן נוהגים לעבד את כל העורות לשם קדושת תורה, ואז אם ירצו יוכלו לכתוב עליו גם תפילין ומזוזות (מ"ב לב, כו). אחד הרמזים הטמונים בהלכה זו הוא שהעור מבטא את החיצוניות, וכן בעלי החיים מבטאים את החומריות הגסה נטולת הדעת, ויעודה של התורה לתקן ולרומם את עולם החומר החיצוני, ועל כן התורה נכתבת על העור של בעלי חיים, ובזה היא מגלה לנו שאין דבר בעולם שמנותק מהאידיאל הגדול של התורה, ואפילו הצדדים הנמוכים והחיצונים של העולם, כדוגמת עורות הבהמות, יתרוממו אל יעודם על ידי התורה הקדושה.

עוד צריך לדעת, שהעור השלם של הבהמה לאחר עיבודו נקרא גוויל, ומותר לכתוב עליו ספרי תורה ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד החיצון שלו, היינו על הצד שעליו היה השער של הבהמה. ואם חולקים את העור השלם הנקרא גוויל לשני חלקים, הצד החיצוני נקרא קלף, והפנימי דוכסוסטוס. הקלף כשר לכתיבת כל כתבי הקודש: תורה, תפילין ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד הפנימי שלו. אולם הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזות בלבד, וכותבים על הצד החיצון שלו. ואם שינה, שכתב התפילין על הגוויל, או תורה על דוכסוסטוס, או כתב על הקלף בצידו החיצוני - פסול. והלכות אלו נאמרו למשה מסיני (רמב"ם הלכות סת"ם א, ח-ט).

קלף משוח
שאלה גדולה שהתעוררה בתקופת האחרונים היא מה דינם של הקלפים המשוחים. סופרים רבים נהגו למשוח את הקלף במין משיחה לבנה, שהיתה מייפה את הקלף ומקילה על משיכת הקולמוס, וכך הכתב היה יוצא יפה יותר, והכתיבה קלה ומהירה. אלא שהתעוררה שאלה, שמא המשיחה הזו מהווה חציצה בין הדיו לקלף. בשו"ת 'פנים-מאירות' (ח"ג ל"ב) כתב שמצווה לכתוב על קלף משוח, משום שעל ידי כך הכתיבה מהודרת יותר, וכל דבר שבא לייפות הכתיבה אינו חוצץ. אך לעומתו כתב בספר 'בני-יונה', שהמשיחה הזו מהווה חציצה, ועל כן אם יקלפו את המשיחה וכל הדיו יפול, הספר פסול, אבל אם הדיו עובר דרך המשיחה הלבנה ונספג בקלף, כך שגם אם יקלפו את המשיחה ישארו האותיות על הקלף, הספר כשר (פתחי תשובה יו"ד רעא, ג). בנוסף לכך ישנה עוד בעייה, שאם משחו שכבה עבה, היא נוטה להתפורר במשך הזמן, ועם התפוררותה גם האותיות מתבקעות ונופלות. ולכן כתב ב'שערי-תשובה' (או"ח לב, ו) שיש להעביר מטלית ולקנח היטב את הקלף, שאז מה שאינו מודבק היטב בקלף יסור, ומה שנשאר מהמשיחה מודבק על הקלף, נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ. מלכתחילה גם לשיטת המקלים יש להזהר שלא למשוח הקלף בשכבה עבה.

למעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, מן הראוי לכתחילה להחמיר שלא להשתמש בקלפים משוחים. אמנם במקום שיש רק ספר תורה משוח - אין להמנע מלקרוא בו ולברך עליו (קסת הסופר ב, יב. עוד עיין ביחו"ד ח"ו נ"ה, שכתב שבס"ת יש מקום להקל, ובתפילין ראוי להחמיר).

הדיו והכתיבה
הלכה למשה מסיני לכתוב את התורה, התפילין והמזוזות בדיו. והיו עושים הדיו מעשן שמנים, ומערבים אותו בשרף אילן, ויש שהיו מערבים גם מי עפצים וגומא. ולדעת ר"ת יש להקפיד לעשות את הדיו מחומרים מסוימים (עיין בשו"ע או"ח לב, ג, ובבאור הלכה שם שיש דעות מהם החומרים המעכבים). אולם לדעת הרמב"ם, אף שמלכתחילה יש להשתמש בחומרים הנזכרים, מן הדין כל חומר כתיבה שחור כשר, שזוהי כוונת ההלכה ללמדנו שהכתיבה צריכה להיות בצבע שחור ולא ירוק או אדום או אפור (הל' סת"ם א, ד-ה). יש לשרטט את השורות לפני הכתיבה, כדי שיצא הכתב ישר ונאה. נוהגים לשרטט בחרט חריץ דק, ואין משרטטין בעופרת או בצבע. אם כתב בלא שרטוט, הספר פסול (שו"ע יו"ד רעא, ה).

צריך לכתוב ביד ימין, שכך היא דרך כתיבה, וכן דרשו לגבי תפילין "וקשרתם וכתבתם", שקשירת התפילין וכתיבתן תיעשה באותה יד, וכיוון שמניחים תפילין על יד שמאל, ממילא קושרים התפילין וכותבים פרשיותיהן בימין. והשווה דין ספר תורה ומזוזה לתפילין. ואם כתב ביד שמאל, ספר התורה פסול. איטר יד, יכתוב ביד שמאל, שזו היד שבה הוא רגיל לכתוב, והיא היד שבה הוא קושר את התפילין (שו"ע יו"ד רעא, ז; או"ח לב, ה). לפני תחילת הכתיבה צריך הסופר לומר: "ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה", ואמירה זו מספיקה לכל הספר (שו"ע יו"ד רעד, א). וטוב שיוסיף ויאמר: "וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם". ואע"פ שאמר כך בתחילת הכתיבה, בכל פעם שיבוא לכתוב שם השם, צריך לומר, בפירוש שהוא כותב את השם לשם קדושת השם. ואם לא אמר את הכוונה, לפני שכתב את השם, הספר פסול. וכתב הט"ז (יו"ד רעו, א), שמכל מקום אם חשב בעת כתיבת השם שהוא כותבו לשם קדושה, ובתחילת כתיבת הספר אמר במפורש שכל האזכרות שבו יכתוב לשם קדושת השם, בדיעבד למרות שרק כיוון במחשבה בעת כתיבת השם, הכתיבה כשרה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il