בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

חיוב עריכת סעודת שבע ברכות

undefined

רבנים שונים

אלול תשע"א
7 דק' קריאה
לנוסח שבע ברכות לחץ כאן


קארלסרוה, גרמניה Karlsruhe, Germany
כסלו תשס"ח

חיוב עריכת סעודת שבע ברכות

שאלה
במקור לסעודת שבע ברכות וברכת חתנים במסכת סופרים (פרק מ יא) נזכר גם עניין ברכת אבלים על הכוס. איש לא נוהג בברכת אבלים, ומדוע כן מקפידים בברכת חתנים? האם אכן יש להקפיד על כך? הרי "פנים חדשות" אין פירושו מי שלא היה בחתונה, אלא מי שמרבים שמחה עבורו. האם מי שאין לאל ידו לעמוד בהוצאות חייב גם הוא לערוך בכל יום סעודת שבע ברכות?


תשובה

א. מעיקר הדין אין צריך שה"פנים חדשות" יהיה מי שמרבים השמחה עבורו, אלא מספיק שמצטרף אדם שעדיין לא השתתף בשמחה. כך הוא גם המנהג המקובל1, אף שיש שפסקו להחמיר2.
ב. סעודות ה"שבע ברכות" הם רשות ולא חובה3, ולכן חתן וכלה שאין לאל ידם לעשות בכל יום סעודת "שבע ברכות" יסתפקו בסעודה ובשמחה לעצמם4. על כל פנים, מצווה מן המובחר להרבות בסעודות "שבע ברכות"5.

____________________________________________________________________________

המקור ל"פנים חדשות" כתנאי לשבע הברכות שמברכים לחתן ולכלה הוא מהגמרא (כתובות ז ע"א) "ת"ר, מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה: והוא שבאו פנים חדשות".
בביאור המושג נחלקו הראשונים: רש"י כתב "פנים חדשות - בכל יום שלא היו שם אתמול". ה"שטה מקובצת" והמאירי הבינו בדבריו שכל עוד לא היו אתמול - נחשבים ל"פנים חדשות", אף אם היו שם שלשום או קודם לכן, שכל שהיה אצלם הפסק בשמחה הרי הם "פנים חדשות". לא כן למד הריטב"א, שגרס ברש"י "שלא היו שם קודם לכן". לפי זה רק מי שלא נכח עדיין כלל בשבע הברכות נחשב ל"פנים חדשות". ה"עיטור" (שער שני ברכת חתנים ד דף סד ע"א), וכן המאירי (כתובות שם, כתב כן בשם "יש מפרשים") כתבו ש"פנים חדשות" נקראים אנשים שאינם מאנשי ביתו של החתן שבאו לשמחת חתן וכלה, ואפילו נכחו כבר בסעודת שבע ברכות. כיוון שאין נמנים על בני הבית אלא בגדר אורחים הם, נקראים "פנים חדשות". הרמב"ם (ברכות פרק ב הל' י) פסק: "אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכות נישואין בשעת נישואין - מברכין בשבילן אחר ברכת מזון שבע ברכות". יוצא מדבריו שכל מי שלא שמע עדיין שבע ברכות בחתונה של זוג זה נחשב "פנים חדשות". הרא"ש (כתובות פרק א סי' יג), הטור (אבה"ע סי' סב סע' ז), רבנו מנוח (ברכות פרק ב הל' י), תלמידי רבנו יונה (הובאה שיטתם ב"שטה מקובצת" שם) למדו שכל מי שלא אכל באחת מסעודות החתונה או השבע ברכות נקרא "פנים חדשות", ואף מי שהיה נוכח בשעת החופה ושמע שבע הברכות שמברכים תחת החופה - כל שלא אכל שם יכול להיות "פנים חדשות" באחת מסעודות שבע הברכות שעורכים לחתן ולכלה. הרי שמצאנו ארבע שיטות בדברי הראשונים להגדרת המושג "פנים חדשות".
והתוספות (שם ד"ה והוא) כתבו: "אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר", וכן כתב הרא"ש (שם), והר"ן (ב ע"ב מדפי הרי"ף) בשם ר"ת. ונראה שתנאי זה שהוסיפו התוספות לא יעמוד לשיטתו של הרמב"ם, שפנים חדשות הם אנשים שלא שמעו עדיין שבע ברכות. שכיוון שסיבת הדבר שמברכים שוב את שבע הברכות, אף שבירכו אותם כבר בשעת החופה, היא עבור אלו שלא שמעו אותם עדיין, וכלשונו: "מברכין בשבילן אחר ברהמ"ז שבע ברכות", אם כן לא שייך להצריך שיהיו דווקא כאלו שמרבים השמחה בשבילם, שכן גם אורח סתמי שאין מרבים השמחה בשבילו זקוק הוא לשמוע שבע ברכות שעדיין לא שמע. אולם לשיטת הסוברים ש"פנים חדשות" נקרא מי שלא נכח באחת מסעודות החתונה או השבע ברכות (אף שכבר שמע את שבע הברכות), נראה להסביר שחז"ל תיקנו לברך שבע ברכות בכל מקום בו קיימת שמחת חתן וכלה ואין שמחה אלא בסעודה. אמנם אם אין בסעודה אדם שלא השתתף עד כה בסעודות הנישואין, ניתן להסביר שאותה שמחה שהייתה כבר הרי היא ממשיכה, ועליה כבר בירכו שבע ברכות לכן רק אם נוכח אדם חדש בסעודה זו יש כאן שמחה חדשה שמאפשרת לברך שוב שבע ברכות. כיוון שתנאי הכרחי לברכות הוא התווספות שמחה חדשה, מובן למה הצריכו התוספות תנאי נוסף, "שירבו השמחה בשבילו", שאין הדבר תלוי במה שלא היה עד כה בשום סעודה, אלא בשמחה שהתרבתה, ועליה מברכים. וכן הסבירו ה"קהילות יעקב" (כתובות סי' ו), חידושי הגר"ח סטנסיל (סי' ק) ו"ערוך השלחן" (אבה"ע סי' סב סע' כג-כו).
לפי מה שהסברנו, מובן מדוע הרא"ש והטור, לאחר שהביאו את הדין של "פנים חדשות", ציינו מיד שצריך שירבו שמחה בשבילם, שכן זהו תנאי הכרחי בהגדרת "פנים חדשות". להלכה פסק השו"ע (אבה"ע סי' סב סע' ז) בסתם כדעת הרמב"ם, ומיד אחר-כך הביא בשם "יש אומרים" את דעת הרא"ש והטור, וסיים שכדעה זאת פשט המנהג. בהמשך (סע' ח) הביא השו"ע בשם י"א את דעת התוספות, שצריך שירבו שמחה בשבילם. נתקשו האחרונים בשאלה מה היחס בין המנהג לדברי התוספות.
הרב משה לוי בספרו "ברכת ה'" (ד פרק ה סע' ב תנאי ד) פסק שה"פנים חדשות" צריך שירבו שמחה בשבילם, והבין את כוונת השו"ע שאף שהביא בסתם את דברי הרמב"ם, הרי מיד כתב שפשט המנהג כדעת הרא"ש והטור, ואם שפשט המנהג כך צריך שירבו שמחה בשבילם, שהא בהא תליא, וכפי שהסברנו. לעומתו פסק הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר" ג אבה"ע סי' יא ס"ק ה) שכיוון שסתם המחבר כדעת הרמב"ם, אף שכתב שהמנהג הוא כדעת הרא"ש והטור, מה שהביא בכל זאת את דברי הרמב"ם הוא להורות שלא נקטינן כדעת התוספות. ואף שהמנהג בהגדרת "פנים חדשות" הוא כדעת הרא"ש והטור, רק לגבי עצם המושג "פנים חדשות" נסמוך על המנהג, אך מה שנגרר מזה שצריך שירבו שמחה בשבילם, בזה נקטינן כרמב"ם שאין צורך.
הקושי בדברי הרב עובדיה יוסף הוא שלשיטתו נוצרה הלכה חדשה, שאין מקורה באף שיטה, היינו ש"פנים חדשות" הם אנשים שלא היו עדיין באף אחת מסעודות החתונה, ומצד שני אין צורך שירבו שמחה עבורם. לכן נראה להציע אפשרות אחרת בהסבר השו"ע, והיא שהשו"ע התכוון לפסוק כרמב"ם, ולכן סתם כדעתו. אם כן כל שלא שמעו עדיין שבע ברכות נחשבים ל"פנים חדשות" ומברכים בשבילם, ואף אם לא הרבו שמחה בשבילם, כיוון שפשט המנהג לברך אפילו ששמע כבר את שבע הברכות, כל שלא אכל שם עדיין; אם כן ננקוט כך, רק שבכגון זה צריכים להיות ה"פנים חדשות" שמרבים שמחה עבורם, אחרת יצא שנקטינן דלא כחד.
להלכה נקטינן ש"פנים חדשות" אין צריך שירבו השמחה עבורם, שכן פסקו הגר"ע יוסף ("יביע אומר" ג אבה"ע סי' יא ס"ק ה), "חופת חתנים" (סי' ט אות יד), סידור "בית עובד" (דיני ב"ח אות יג), ו"שיח יצחק" (דיני חתונה אות לה).
2 כן פסק "ברכת ה'" (ד פרק ה סע' ב) וה"פעולת צדיק" (ג סי' רנב), וה"בן איש חי" (שנה א' פרשת שופטים אות טו) כתב: "וטוב לחזור אחר בני אדם חשובין שמרבין בשבילם".
3 שו"ת "רב פעלים" (אבה"ע ד סי' ו) הוכיח כן ממה שלמדה הגמרא (כתובות ז ע"א) ברכת חתנים בעשרה מבועז, ושם נאמר בשעת הנישואין, ולכך הוצרך לעשרה אנשים, ואם כן רק בשעת הנישואין יש חיוב לברכת חתנים בעשרה. בשבעת ימי המשתה, רק אם נזדמנו עשרה מברכים. כמו כן ניתן להביא ראיה ממה שאומר רב יהודה (שם ע"ב): "ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל ז'. אמר רב יהודה, והוא שבאו פנים חדשות" משמע שרק אם באו פנים חדשות מברכים. כן משמע מהגמרא (שם ח ע"א): "רב אשי אקלע לבי רב כהנא יומא קמא מברך כולהו מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות בריך כולהו, ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא", נמצא שכאשר לא נזדמנו "פנים חדשות" אין חובה לחזר אחריהם, וכך היה המנהג לכתחילה.
4 הרמב"ם (אישות פרק י הל' יב) פסק: "וכן תקנו חכמים, שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים". איתא בגמרא (שם ז ע"א): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב, אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה... אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי... איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה, ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה". נלמד מכאן שאף שתיקנו חכמים לאלמנה שיהיה שמח עמה שלושה ימים (שם ה ע"א) - זה רק לעניין שמחה, אך לעניין ברכה, אם מדובר באלמן שנשא אלמנה יש לו יום אחד לברכה ושלושה לשמחה, ואם בבחור שנשא אלמנה, אף שיש לו שבעה ימים לברכה יש לו שלושה ימים לשמחה.
הראשונים (ר"י מיגאש, רמב"ן וריטב"א שם) למדו ש"איתא לתרי לישני אלו", וכן פסק הרמב"ם (שם), שבין בחור ובין אלמן אינו שמח עמה אלא שלושה ימים, שכן תיקנו חכמים לאלמנה. לעניין ברכה פסק הרמב"ם (ברכות פרק ב הל' ט) שבחור שנשא אלמנה מברכים ברכת חתנים כל שבע, ואלמן שנשא אלמנה מברכים אותה ביום הראשון בלבד. הקשה על דבריו הרשב"א (כתובות ז ע"א), שאיך ייתכן שבחור שנשא אלמנה יברכו ברכת חתנים כל שבע, ומצד שני ישמח עמה רק שלושה ימים? היאך יהיה משכים ועוסק במלאכתו ומברכין לו ברכת חתנים? וכיוון שאין סברה שיהיו ימי
והראשונים הסבירו ששני דינים הם: שמחה וברכה. אין הם תלויים האחד בשני - השמחה היא המצווה לשמח את הכלה, וברכת חתנים באה על שמחה חתן וכלה. לכן אין תמיהה במה שבחור שנשא אלמנה שמח עמה שלושה ימים אך סועד ומברך ברכת חתנים כל שבע. אף הרשב"א אינו חולק על החילוק של שתי ההלכות הללו, אלא שהוא תולה אותן זו בזו. היוצא מכל זה הוא שלכולי עלמא אף שלא התקיימו התנאים הנצרכים לברכת שבע הברכות, מכל מקום מצוות שמחה בעינה עומדת.
מה שכתבנו שהשמחה היא בסעודה, כן מפורש בשו"ע (אבה"ע סי' סד סע' א): "הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים... אלא אוכל ושותה ושמח עמה". נראה לומר שמקור הדברים הוא בגמרא (סוכה כה ע"ב), שמביאה את דברי רב אבא בר זבדא, שפוטר חתן ושושביניו מסוכה כל שבעה מפני השמחה. ושואלת הגמרא: "וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה וליכלו בסוכה וליחדו בחופה - אין שמחה אלא במקום סעודה". הגר"י ענגיל ב"גליוני הש"ס" (כתובות ח ע"ב) הביא: "מהיות ז' ימי המשתה נדמים למועד בכמה דוכתי נראה פשוט דהחתן חייב בעצמו בשמחת עצמו ככל אדם שחייב בזה ביו"ט". ואם כן נלמד ממצוות השמחה במועדים שהיא באכילה ושתייה, וכדברי הרמב"ם (יום טוב פרק ו הל' יח): "והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", שכן הוא בשמחת חתן וכלה.


המהרש"ל (יש"ש כתובות פרק א סי' יב) יישב את המנהג בעירם, שאין שמחים כל שבעה וממילא אין מברכים שבע ברכות (עיי"ש שנוקט כרשב"א, שדין שבע הברכות תלוי בשמחה), שזה מפני שהאשה וקרוביה יכולים למחול על תקנה זו (ורק על סעודת הנישואין אינם יכולים למחול, עיין בשו"ע (אבה"ע סי' סד סע' ד, וב"אוצר הפוסקים" שם), ובזמנם שערבה כל שמחה וקושי הגלות, מסתמא שכולם מוחלים על שמחה זאת.
כל זה נכון לזמנו של המהרש"ל ולעירו, אולם בזמנינו, שהמנהג בכל מקום הוא ששמחים שבעה ימים ומברכים שבע ברכות - איך ייתכן לומר שמסתמא מוחלים על כך הכלה וקרוביה? דבר פשוט וברור הוא שהמהרש"ל בדבריו לא בא לפסוק הלכה, אלא רק לתרץ את המנהג שהיה בעירו, שאין מברכים שבע ברכות כל שבעת הימים. ולכן בימינו אין נוהגים כך.
5 כן כתב בשו"ת "רב פעלים" (אבה"ע ד סי' ו): "אבל אם יש לאל ידו להרבות בהוצאה - הא ודאי למצווה גדולה תחשב לו זאת, לעשות סעודת מרעות לחתונתו בהזמנת עשרה לברך ולשבח לשמו יתברך בשבעה ברכות של חתנים".




בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,

הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל


חברי הועדה המייעצת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב נחום אליעזר רבינוביץ
הרב ישראל רוזן
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il