כחלק מהמשטר הרפואי שלי בחודשים האחרונים, עשיתי כמה מבחני מאמץ (מתח) קרדיולוגיים גם בארה"ב וגם בישראל. למען האמת, הטירדות הקטנות שבחיים, הבעיות הגדולות והקטנות, החיים בעיר, העיתונים והתקשורת, הממשלה, העבודה והמקצוע שלנו, ענייני כספים, ביקור בדואר וכדומה, הם לרובנו מבחני מתח מתמידים.
רמת המתח שלנו משפיעה על הרווחה הגופנית והנפשית שלנו, על יחסינו עם בני משפחה ועם אנשים אחרים ועל ההשקפה שלנו על החיים בכלל. בעולם של תקשורת מיידית (גם עם אנשים שאנחנו לא באמת רוצים לתקשר איתם, אבל שיש להם את מספר הטלפון שלנו!) קל מדי לסבול ממתח ועקה.
חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות ש"מרבה חוכמה מרבה מכאוב". בעת שכיהנתי כרב במיאמי ביץ' לפני עשרות שנים, בעיתון המקומי כמעט לא דיווחו על חדשות, חוץ מעל תנין שחצה את הכביש מדי פעם בפעם. אך כשעברתי לניו יורק והתחלתי לקרוא את ה"ניו יורק טיימס", נעשתי מודע לבעיות בבוצוואנה ולמגיפות בפטגוניה. גיליתי אז שיש הרבה דברים חדשים שיכולים להדאיג אותי, דברים שבמיאמי ביץ' זכיתי שלא לדעת עליהם כלל.
חכמינו לימדו אותנו גם ש"מרבה נכסים מרבה דאגה". למעשה, אני מוכן להסתכן ולומר שעושר הוא גורם המתח הגדול מכולם. בשנים הרבות שכיהנתי כרב, באו עשרות אנשים לבקש את עצתי בעניינים כספיים ואישיים. כל המחאות שלי לא הועילו. האמונה שהרבנים יודעי כול מושרשת עמוק בעם היהודי. אני תמיד מצחקק בלבי על התופעה הזאת, כי אם אני כל כך חכם, למה אני לא עשיר?
תמיד נדהמתי מכך שהבחנתי במידה זהה או גדולה יותר של עקה בקרב אלה שיש להם כסף ולא ידעו מה לעשות בו, להשקיע במניות, בנדל"ן, באגרות חוב, בבנקים, מתחת למזרון, בהשוואה לאלה שבאו אליי לקונן על כך שיש להם מעט מאוד כסף או אין להם כלל.
מובן שיש מתח טוב ומתח רע, אבל בסופו של דבר, כל מתח הוא סוג של מתח רע במובן זה שהוא מטריד אותנו, מעיב על החזון האישי שלנו ומשפיע עלינו גופנית ורוחנית. מתח הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא בלתי נמנע, כמו מזג האוויר (שגם הוא גורם לנו מתח, אגב), התנועה בכבישים ומסים. אז השאלה היא איך להתמודד עם המתחים ולשלוט בהם במקום להניח להם לשלוט בנו.
מצאתי שחופשות ונסיעות, נעימות ומסיחות דעת ככל שיהיו, אינן תרופת פלא למתח למרות הכול. מסיבה לא ברורה אנחנו נוטים לארוז במזוודה ולקחת אתנו את כל הדאגות, הבעיות והחששות. רמת המתח בנסיעות האלה לפעמים גבוהה יותר מזו של חיי היומיום המלחיצים.
הכרתי בחיי אנשים שלווים ונטולי מתח. היה בהם שילוב של אמונה עמוקה עם מידה של סטואיות חיובית. הם תמיד הסתכלו על החיים ותהפוכותיהם במבט לטווח הרחוק. רק לעתים נדירות שם כעסו על אנשים או על נסיבות, וכל מעשיהם התאפיינו בסבלנות ובתכליתיות.
מעניין לציין שהם לא ראו את עצמם כאנשים רוחניים אלא הדגישו את הרציונאליות והפרגמאטיות שבהתנהגותם כלפי הזולת והעולם. תמיד תהיתי אם אופי שליו כזה הוא משהו שאפשר ללמד וללמוד או שזאת מתנה מולדת שהקב"ה נתן לאלה שזכו לקבלה.
ישעיהו משווה את שלוות הרוח עם צדיקות והתנהגות תורנית מוסרית ואת זעם הרשעים על החיים לים סוער, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל". אבל אינני יודע אם שלוות הרוח מולידה יושר והתנהגות מוסרית או שהיושר והמוסריות מביאים לנשמה שלווה.
אך דבר אחד ודאי. רשעים תמיד נמצאים במתח מפני שהם חושבים שאנשים אחרים עומדים בדרכם, שהם הסיבה לחרדה ולחוסר הנוחות שהם חשים. חוסר שביעות רצון של האדם ממה שיש לו תמיד מתבטא במתח גופני ונפשי מוגבר. לכן השאלה איך אנחנו עומדים במבחני המתח בחיים היא שאלה חשובה מאוד לרווחתנו.