גם הפטרת שבת "חזון" וגם הפטרת שבת "נחמו" הן דברי הנביא ישעיהו. הראשונה היא נבואת חזון שקיבל הנביא בימי עוזיה. בנבואה זו מזהיר הנביא מפני "צונאמי" בטחוני, כיבוש אשורי, שיבטל את כל הישגיו המדהימים של עוזיהו מלך יהודה. כאשר הביא ישעיהו את דבר ד' אל העם והמלך, סכנה זו הייתה מעבר לאופק המדיני וההיסטורי. השניה, היא נבואת נחמה שתפקידה להבטיח אור בקצה המנהרה גם בימי מנשה מלך יהודה שנאנק תחת עול הכיבוש והשעבוד האשורי. הנביא, שחזון הפורענות שלו התקיים, נשלח על ידי הקב"ה להבטיח נחמה ולמנוע יאוש מוחלט.
בשתי הנבואות מתייחס הנביא לעבודת הקרבנות. ב"חזון ישעיהו" מתריס הנביא

במילים שלנו, אין לקב"ה כל חפץ בקרבנותיהם. ריבוי קרבנות שאיננו כרוך ביראת שמים ובצדק חברתי הוא בבחינת "תּוֹעֵבָה". כל קרבן שכזה הוא בבחינת "יותר מדי".
בנבואת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" נשלח הנביא לעם עם טיעון חדש

במילים שלנו, הקב"ה הוא בורא עולם, בורא שמים וארץ. כל הגויים והאימפריות הן כטיפת מים קטנה או כגרגיר אבק כלפי הבורא. לכן גם אם תרצו להקריב קרבנות לקב"ה "אין לכם מספיק" לא עצים ולא בעלי חיים.

ננסה להבין מה גרם לשינוי בנבואה. כפי שהסברנו לעיל, ישעיהו החל לקבל נבואות בימי עוזיה. בית המקדש בירושלים שימש כמרכז לעבודת ד'. גם משלחות מכל העולם שבאו להתרשם מעוצמתו של עוזיה, ביקרו בחצרות בית ד'. דא עקא, שהשפע ורוב הטובה שהשפיע הקב"ה על עמו הביאו ליהירות, גבהות לב ושחיתות מוסרית חברתית. החוטאים השקיטו את מצפונם על ידי הקרבת קרבנות. לכן, מודיע להם הנביא כי כל קרבן המובא בדרך זו, הוא מיותר והוא "יותר מדי". הקב"ה שונא דרך זו של עבודת ד'.

לעומת זה, בימי בן נינו של עוזיה, מנשה, האשורים כבשו את הארץ. תושביה של ממלכת ישראל הוגלו. מנשה מלך יהודה ויתר על עצמאותו ונכנע להם פוליטית ורוחנית. מנשה העלה לאשורים מס כבד, סגר את בית המקדש כמרכז של עבודת ד' ועבד עבודה זרה. עוצמתה של האימפריה האשורית הייתה בלתי נתפסת בעיני בשר ודם והיה נראה כי אין יותר סיכוי לא לממלכה יהודית, לא לאמונה בקב"ה ולא לחיים של עבודת ד'. לכן, מנחם אותם הנביא ומרגיעם. הקב"ה הוא בורא העולם וכל ברואיו כולל האימפריה האשורית הם כגרגיר אבק לעומתו. לכן אין לקב"ה כל צורך בהקרבת קרבנות.

אל יאוש, לאחר שירושלים תשלם על חטאיה, יגיע זמן הגאולה ואז יגלה מחדש כבוד ד' בעולם.