בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

קדושת שם המודפס על שטר כסף

undefined

רבנים שונים

תשע"א
11 דק' קריאה
ניו יורק, ארה"ב New York, USA
שבט תשס"ח

קדושת שם המודפס על שטר כסף (דולר)

שאלה
שם ה' שכתוב בלע"ז על שטר הדולר,
א. האם יש בו קדושה?
ב. האם מותר להכנס עמו לשרותים?
ג. האם מותר להפוך אותו כשפניו כלפי מטה?

תשובה
א. שם ה' שנכתב בלע"ז, אף-על-פי שניתן להקל ולא לשומרו בקדושה1, ובייחוד כשהוא כתוב באותיות לועזיות2, מן הראוי להחמיר ולשמרו בקדושה.
ב. שם שנכתב בלע"ז, גם למחמירים ניתן למחקו3.
ג. אם נכתב שם השם שלא לכוונת קדושה4, וכן אם נכתב על-ידי גוי5 יש הסוברים שאין צורך לשמור על קדושתו.
ד. אם נדפס בדפוס, ובייחוד דפוס של ימינו, ניתן להקל ולא לנהוג בו קדושה6.
ה. לכן, ברור שלגבי שם ה' המופיע על שטר הדולר של ארה"ב, שכל הקולות הנ"ל תקפות לגביו, אין צורך לנהוג בו כבוד או קדושה, ומותר גם להכניסו לשירותים בלי כיסוי7.

________________________________________________________________

הרמב"ם (שבועות פרק ב הל' ב) פסק: "אחד הנשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין... וכיוצא בהן, בכל לשון הרי זו שבועה גמורה". ניתן לבאר את דברי הרמב"ם בשני אופנים:
א. רק הנשבע בשם ה' בלשון הקודש - שבועתו תופסת, ומה שכתב הרמב"ם "בכל לשון" כתבו ביחס ללשון השבועה, אך שם ה' שמחייב אפשר לומר שהוא רק בעברית (מהר"י ברונא סי' ער"ב).
ב. המילים "בכל לשון" כוללות גם את שם ה', ולכן בכל לשון שהוא מזכיר שם ה' זוהי שבועה, כיוון שגם שם ה' בלע"ז הוא שם ה' (הרדב"ז על אתר).
הרדב"ז מביא ראיה מהירושלמי (שבועות פ"ג ה"י), שם מובא שאדם נשבע ואמר: "קירי פירי ברכסון", ובתרגום לעברית: "ה', פירות בזול"; כלומר, האדם נשבע בשם ה' בארמית שהפירות בזול עובר על שבועת שוא, כיוון שנחשב כנשבע בשם ה'. וכן מביא הרדב"ז ראיה מהגמרא (נדרים כב ע"ב), שם מפורש שניתן להישבע בלשון "מארי כולא לא טעימנא", וזהו שם ה' בתרגום לארמית, ומוכח שהשבועה מועילה גם כשהשם בלע"ז. הרשב"א (בתשובות ח"א, תתמב) מפרש בגמרא שאף שאמר את שם ה' בלע"ז, ואמירתו אינה נחשבת כאמירת שם ה', בכל אופן השבועה חלה מדין ידות (אמירת חלק מתוכן השבועה, שמושלמת על-ידי הבנת כוונתו של הנשבע), ולא מדין שבועה בשם, ולכן אין ראיה לדברי הרדב"ז. וכן פסק הש"ך (יו"ד סי' רלז ס"ק ב) שהזכרת השם בלע"ז בשבועה מועילה מדין יד, ולא מדין עיקר שבועה. וכן נראית דעת הרמ"א, שפסק (שם) ששבועה בשם ה' בלע"ז חלה, למרות שמקורו הוא תשובת הרשב"א (שם), שכתב ששם ה' בלע"ז אינו נחשב כלל שם ה', והשבועה חלה מדין ידות. וכן כתב ה"דרכי משה" (יו"ד רלז, ב), שהרמב"ם פסק כרשב"א, דהיינו כהסבר המהר"י ברונא. יש להעיר שהר"ן (שם ב ע"א ד"ה ושבועות) הבין שהגמרא (נדרים כב) מדברת מדין שבועה בשם, ולא מדין שבועה בלא שם, אף שהוא סובר ששבועה בלא שם חלה, וכן כתב ה"חתם סופר" (בפירושו לנדרים שם), ומזה הוכיח שאסור מספק לומר ברכות בארמית, כגון בריך רחמנא, כיוון שזוהי גם שבועת שווא.
במשנה (סנהדרין צ ע"א, וכן בגמרא שם קא ע"א) מופיע איסור ללחוש על המכה פסוק, מתוך אמונה שהפסוק ירפא את המכה. מי שעושה כן אין לו חלק לעולם הבא. הרמ"א (יו"ד סי' קעט סע' ח) פסק (על-פי רש"י בסנהדרין קא ע"א) שלמרות זאת, אם קוראים את הפסוקים בלשון לע"ז מותר לקראם על המכה, כיוון שזה לא נחשב כמתרפא בפסוק, אלא מתרפא במילים לועזיות. הש"ך (ס"ק יא) מביא את קושיית הב"ח עליו מהגמרא (שבת מ ע"ב), שם נאמר שבמקום מטונף אסור לומר דברים של קודש, גם אם אומרים אותם בלשון חול (לע"ז). רואים משם שגם פסוקים שנאמרים בלשון חול, יש בהם קדושה. לכן חולק הב"ח על הרמ"א וסובר שאסור ללחוש על המכה גם פסוקים בתרגום ללועזית. הש"ך אינו מקבל את דברי הב"ח, וסובר שמה שאסרו במסכת שבת, הכוונה שאסור לומר פסוק או דבר תורה גם בלשון חול, וזאת כיוון שהתוכן הוא קודש, אך אם אומרים שם ה' בלשון חול "אינו שם כלל" - והראיה מזה היא שמותר למחוק שם שנכתב בלשון חול, כגון "גאט" בלשון אשכנז. אך הוא מוסיף שוודאי לכתחילה יש להיזהר בכל מה שאפשר. יוצא שהרמ"א כאן הוא כשיטתו בהלכות שבועות, ששם בלועזית אינו נחשב שם, ולכן גם פסוק שקוראים אותו בלע"ז אינו נחשב פסוק מהתורה כלל.
לעומת זאת, נחלקו הרמב"ם והראב"ד (סנהדרין פרק כו הל' ג) מה דינו של המקלל את חברו בשם בלע"ז: לרמב"ם חייב, ולראב"ד פטור. הטור והשו"ע פסקו כרמב"ם. השו"ע (חו"מ סי' כז סע' א) פסק: "המקלל אחד מישראל בשם או בכינוי, או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה... לוקה משום 'לא תקלל חרש'". והרמ"א אינו חולק. פסיקה זו של הרמב"ם לגבי קללה בשם קשה על פירוש המהר"י ברונא ברמב"ם, שכן בסוגיית קללת חברו בשם, הרמב"ם סובר במפורש שאדם שקילל את חברו בשם לע"ז לוקה - משמע ששם בלע"ז נחשב לשם ה', לעומת שבועה בשם, שם פוסק הרמב"ם שהנשבע בשם לע"ז אינו שבועה בשם. וכן קשה על הרמ"א, שכן הרמ"א בשני המקומות שהזכרנו פסק שאין משמעות לשם ה' בלע"ז כשם ה' בלשון הקודש, ומדוע לא חלק על השו"ע?
"נתיבות המשפט" (שם חידושים ס"ק ב) מביא את דברי ה"תומים" (שם): "בעוונותינו הרבים, רוב המון העם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז (גא"ט) ועוברים על לאו של תורה, ובלאו הכי בעוונותינו הרבים אינם נזהרים בכינוי, וחושבים שמה שכתוב או מדובר בלשון עכו"ם אינו אלא תואר השם, וטועים הם... וכעת בעוונותינו הרבים למדו ממעשה עכו"ם, וחזר הדבר לקלקולו ביותר. וזהו המרי הגורם אשר בעוונותינו הרבים וידל ישראל מאוד... וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמון העם, וכן אין לכתוב באגרת שלום תיבת גא"ט, שהוא כינוי לשם ב"ה". מ"נתיבות המשפט" וה"תומים" עולה שאכן למדו מהשו"ע כאן כמה דברים: א. ששם ה' בלע"ז נחשב כשם ה'. ב. שאסור לבזות את שם ה' שכתוב בכל מקום. ג. גם אם לא התכוונו לקדושת שם (שהרי האנשים הכותבים אינם יודעים שנחשב שם ה') - בכל זאת אסור לבזותו. אך "נתיבות המשפט" מתעלם למעשה מהמקורות שמהם עולה כי הרמ"א סובר שאין קדושה בשם ה', בלע"ז.
ניתן ליישב את הרמ"א, על-פי דברי ר' עקיבא אייגר (מהדורא קמא תשובה כה), שדן בתשובתו באדם שמסתפק אם בירך ברכת המזון - אם יחזור ויברך, ויזכיר את שם ה' בלשון לע"ז; כך מצד אחד יצא מידי ספק ברכת המזון, ומצד שני לא יעבור על ברכה לבטלה, כיוון שלא הזכיר שם ה' בעברית. מסיק ר' עקיבא אייגר, שאמנם שם ה' בלשון לע"ז אינו נחשב אלא לכינוי, ולא לשם ה' ממש, ולכן המזכירו סתם לא עבר על הזכרת שם שמים לבטלה; למרות זאת, המברך ברכה ומזכיר בה שם ה' בלע"ז עובר בלאו של "לא תשא את שם ה' אלקיך". הסיבה לכך היא שהזכרת שם ה' בברכה חמורה יותר מהזכרתה סתם, בלא ברכה, ולכן בברכה גם הזכרת שם ה' בכינוי נחשבת לעברה על "לא תשא".
ר' עקיבא אייגר מדייק זאת מדברי הרמב"ם (שבועות פרק יב הל' ט): "השומע הזכרת שם מפי חבירו לשוא, או שנשבע לפניו בשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא... הרי זה חייב לנדותו". מכך שהרמב"ם כלל שבועת שקר עם ברכה לבטלה, רואים שברכה לבטלה חמורה כמו שבועת שקר. לכן אסור לברך לבטלה גם כאשר מזכיר את שם ה' בלע"ז. דיוק זה מבוסס על הנחת היסוד של הרעק"א שההסבר בדעת הרמב"ם הוא כדברי הרדב"ז. ששבועה עם שם ה' בלע"ז היא שבועה. בהמשך הפרק (הל' יא) פסק הרמב"ם: "ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואע"פ שלא נשבע", ומשמע דווקא שאחד מן השמות המיוחדים אסור להזכיר לבטלה, אבל שם בלע"ז מותר להזכיר לבטלה. מכאן שהרמב"ם סובר שהזכרת שם שמים לבטלה אסורה רק בשם ה' בעברית, ולא בלע"ז, ואילו בברכה אסורה הזכרת ה' לבטלה גם בלע"ז.
כלומר, שיטת ר' עקיבא אייגר היא שלגבי הזכרת שם שמים בלע"ז יש חילוק בין מקרה שבו הזכרת שם שמים היא העיקר של החיוב - ואז רק בעברית נחשב לשם ה', לבין אם הזכרת שם שמים היא חלק ממסגרת כוללת יותר, שבין היתר כוללת גם הזכרת שם ה', כמו ברכה לבטלה, או מקלל את חברו בשם, שהעיקר הוא הברכה או הקללה ולא הזכרת שם ה' - ולכן גם אם קילל את חברו בשם בלע"ז, או בירך לבטלה בלע"ז עבר על האיסור. הרב שלמה פישר ב"בית ישי" (סי' סו) ביאר שהיא היא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם קללת חברו בשם ה' בלע"ז אסורה, אם העיקר בקללת חברו הוא הזכרת השם או שהעיקר הוא הקללה, ושם ה' הוא רק חלק מהמסגרת.
כתוצאה מזה, ר' עקיבא אייגר סובר שאין לברך בלע"ז אם מסופק בחיוב הברכה שלו, כיוון שאף שאין זה בכלל הזכרת שם שמים לבטלה כשמזכיר ברכה בלע"ז, אבל זו ברכה לבטלה. לעומת זאת, "ערוך השולחן" (או"ח סי' רב סע' ג) פסק שניתן לומר במקרה של ספק את שם ה' בלע"ז, בצורה של "בריך רחמנא", כיוון ש"רחמנא" איננו שם ה' כלל. ייתכן ש"ערוך השולחן" מתייחס באופן פרטני רק לשם "רחמנא", ולא לכל שם בלע"ז. כיוון ש"רחום" בעברית אינו הזכרת שם ה' אלא רק כינוי, ולכן תרגומו לשפה אחרת אינו מהווה שם ה', ואין להשליך מכך על תרגום שם ה' ללע"ז. אך אם כך, לא תיחשב אמירת "בריך רחמנא" לברכה כלל, שהרי אין בה כלל הזכרת שם ה', איך תיחשב לברכה? ולכן נראה שהוא סובר ששם ה' בלע"ז הוא כינוי לשם ה', ויכול לצאת בו ידי חובת ברכת המזון, אבל מצד שני איסור ברכה לבטלה אין באמירתו. לכאורה, זוהי ראיה ש"ערוך השולחן" סובר שבאמירת שם ה' בלע"ז אינו עובר גם על ברכה לבטלה, וכך כתב גם ה"אגרות משה" שמובא לקמן. אלא שכתב "ערוך השולחן" (שם) שמדובר במקרה שהמברך עושה תנאי, שאם הוא חייב בברכה הוא מכוון לשם ברכה, ואם הוא פטור אינו מכוון כלל לשם ברכה, אלא לשם אמירה בעלמא. ה"בגדי ישע" (שו"ע או"ח סי' קפח סע' יא) כתב שברכה שהזכיר בה שם השם בלע"ז - רק אם מכוון לשם ברכה עובר בברכה לבטלה. אם כן אין הוכחה ש"ערוך השולחן" סובר שאין איסור ברכה לבטלה בהזכרת שם ה' בלע"ז. את דברי ה"בגדי הישע" ניתן להסביר לפי סברת ר' עקיבא אייגר, היות שהוא אומר שאינו מכוון לשם ברכה - כלל לא הוציא שם שמים לבטלה, שהרי כל האיסור להוציא שם שמים בלע"ז הוא רק בברכה.
ה"משנה ברורה" (סי' פה ס"ק י) פסק על-פי שו"ע הרב (שם סע' ג) שאסור לומר שם ה' בלע"ז בבית המרחץ, ואף ששם זה בעצמו אין בו קדושה כשכותבים אותו, ומותר למחקו, בכל אופן זהו בזיון לשם ה', כיוון שלכמה דברים דינו כשם ה': לעניין שבועה, הזכרת שם שמים לבטלה וקללת חברו בשם (ומה שהזכיר שבועה, והזכיר מקורו ב"שער הציון" מהש"ך (שהזכרנו לעיל בסי' רלז), אלא שבש"ך כתב ששבועה חלה מדין ידות, ולא מדין שבועה בשם, ובאמת כבר הרגיש בזה בקונטרס אחרון לשו"ע הרב, והקשה זאת). ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' מ, סע' כז) מדייק מה"משנה ברורה" שאסור לומר שם בלע"ז לבטלה, אך כפי שהסברנו בשיטת ר' עקיבא אייגר, האיסור לומר את שם ה' בלע"ז הוא רק בתוך ברכה, אבל המזכירו סתם אינו עובר ב"לא תשא", ואם כן ניתן להבין את ה"משנה ברורה" גם בדרך אחרת.
לסיכום, נראה כי ה"תומים" ו"נתיבות המשפט" (סי' כז) תפסו ששם ה' בלע"ז הוא שם ה' לכל דבר ועניין, גם לעניין שאסור למחקו. לעומתם, הש"ך וכנראה גם "ערוך השולחן" הבינו שאין שום קדושה בשם ה' בלע"ז, ואין לו כל תוכן של שם ה'. דעה שלישית היא דעת ר' עקיבא אייגר וה"משנה ברורה", שהבחינו בין שם ה' באמירתו כצורתו או בכתיבתו, לבין אמירתו כחלק מדיבור, כמו ברכה או קללה.
נראה שאף ששיטת "נתיבות המשפט" וה"תומים" ששם ה' בלע"ז הוא שם ה' לכל דבר ועניין, הרמ"א לפי הסבר הש"ך פסק שאין כלל משמעות לשם ה' בלע"ז, ושם ה' הוא רק בעברית, וכשיטת המהר"י ברונא ברמב"ם ושו"ת הרשב"א. בכל זאת נראה שיש להחמיר כשיטת ה"משנה ברורה" ור' עקיבא אייגר, שהבינו בדעת הרמ"א שיש משמעות גם לשם ה' בלע"ז, וכגדר של כינוי, וכפי שהוכיחו זאת מסי' כז.
2 לפי ה"חוות יאיר" (סי' קט), שסובר שאין קדושה כלל בשום שם לועזי, אלא אם נכתב בכתב אשורי, ולשיטתו יש קדושה אם כותבים "גוד", ולא אם כותבים: God.
3 בפסקי הריא"ז (שבת מג ע"א מדפי הרי"ף סע' א) מסתפק אם מותר למחוק כתבי קודש שלנו שכותבים בלשון חול, ואם יש לנהוג קדושה באזכרות, וכותב שיש להחמיר. אלא שראשונים רבים חולקים עליו (מובאים בהערה 1). וכן פסק ה"משנה ברורה" במפורש, שאף שאסור להזכיר שם ה' בלע"ז במקום טינופת, מכל מקום מותר למחקו.
4 בברייתא (שבת קד ע"ב) כתוב שאם כתב שם בספר תורה שלא לשמה, מותר לחזור על אותיות השם שוב עם דיו ולכתבו בקדושה. התשב"ץ (א, קכז) מוכיח מכאן שניתן למחוק שם שנכתב שלא בכוונת קדושה, כיוון שכאשר כותב שוב זה מוחק את השם שכתוב למטה, ואף שכותב שיש לדחות, כיוון שדיו על גבי דיו אינו נחשב למחיקה, מכל מקום כתב שיש הוכחות ממקומות אחרים שמותר למחוק שם שנכתב שלא בכוונת קדושה, וכן במסכת סופרים (פ"ה ה"ד) כתוב בפירוש שמותר למחוק שם כזה.
ה"ברכי יוסף" (יו"ד סי' רעו סע' כה) פוסק כתשב"ץ, שרק כאשר השם נכתב בכוונה לכתוב משמעות אחרת משם ה' ובטעות יצא שם ה' - מותר למחוק, אבל שם שנכתב בכוונת כתיבת השם אסור למחקו. וכן מוכח מהרמב"ם (יסודי התורה פרק ו הל' ו), שפוסק ששם שנכתב על כלים אסור למחקו, ושם כזה ודאי לא נכתב לשם קדושת ספר תורה. ו"הגהות מיימוני" (שם) כתב שגם לרמב"ם אין שום קדושה בשם שנכתב שלא לשמה, ופסק הרמב"ם יוסבר כשכתבו לשם קדושת ה'.
הראשון לציון הגרב"צ עוזיאל ("פסקי עוזיאל" סי' כו) התיר למחוק שם שנכתב שלא לשמו, וכפסיקת ה"ברכי יוסף". גם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר" ד יו"ד סי' כא) מכריע שאין קדושה בשם שנכתב שלא לשם קדושה, על סמך ה"הגהות מיימוניות" ופוסקים נוספים שפסקו שאין קדושה בשם שנכתב שלא לשמה.
5 ה"חוות יאיר" (סי' קט) פוסק שאם גוי כותב שם ה' גם בעברית - אין בו קדושה. וה"פנים מאירות" (א, מה) חולק עליו ופוסק שאפילו שם שנכתב בלועזית ועל-ידי גוים, לכתחילה יש לגנזו.
6 הט"ז (יו"ד סי' רעא ס"ק ח) מוכיח שגם כתיבת שם ה' בצורה של דפוס נחשבת לכתיבה, וכן הביא ה"פתחי תשובה" (שם ס"ק כ), אך הביא גם שיש חולקים, וכן חלק שו"ת "שאילת יעב"ץ" (ב, קמ) וכתב שבדפוס אין שום קדושה, ואף-על-פי ששם שנכתב בלא כוונה - יש בו קדושה.
נימוקו של הט"ז הוא: "הוה כתיבה ממש, ואין כאן חקיקה, דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת, אידי ואידי כתיבה היא". הט"ז מדבר על הדפוס בתקופתו, שנעשה על-ידי אדם שיוצר לוח עם בליטות ושקעים כדי שייכנס הדיו לתוך התבנית שיצר, שאותה הוא כובש על הנייר, על מנת לכתוב את האותיות. אך בזמננו הדפוס אינו נעשה על-ידי לוחות עם בליטות ושקעים, אלא על-ידי יצירת לוחות אופסט שצורבים עליהם בלייזר את תוכן העמוד, בצורה כזו שכאשר הדף עובר במכבש מתחמם החלק שעליו אמור להיות הכתב, וכתוצאה מכך נמרח עליו הדיו המתאים. צריבה זו של לייזר על הנייר נעשית בצורה ממוחשבת, וללא מגע יד אדם, ולכן יש מקום לומר שהדפוס של היום אינו נחשב כלל לחקיקה או לכתיבה, כיוון שנעשה בצורה של גרמא דגרמא. ולכן נראה שלמרות שהט"ז מתיר לכתוב ספר תורה על-ידי דפוס - בימינו היתר זה אינו שייך. לפי זה נראה שהוא הדין, שאין לאסור למחוק שם הנדפס בדפוס של ימינו, כיוון שכתב הרדב"ז (א סי' עז) שהסיבה שאסור למחוק שם שנכתב שלא בכוונת קדושה היא בגלל שכותב סתם בלא כוונה, מסתמא לשמה הוא כותב, אבל כאשר נכתב בלי כוונה כלל - סברה זו אינה קיימת.
לענינינו, שיטת ה"שאילת יעב"ץ" שגם בדפוס של פעם אין קדושה כלל בנדפס, אבל גם לשיטת הט"ז נראה שניתן לומר שבדפוס של ימינו, שאין כלל כוונה בכתיבתו לשם קדושת השם, לא תהיה בו קדושה ויהיה מותר למחקו.
7 ה"חוות יאיר" (סי' טז) כותב בשם המהרי"ל ששם שנכתב על שטר, ואפילו שם ה' המפורש: "לע"ד נראה דאסור להכניסו לבה"כ או למקום טינופת... ולפי זה במטבעות שנטבעין במדינות שוודיה בשם של ד' אותיות, היה צ"ע. ומ"מ נ"ל דמותרים הם, כי נטבעו להוציאם, וה"ל ככתיבת השם בפירוש לשם חול". כלומר, ה"חוות יאיר" חידש ששם שנכתב בפירוש שלא לשם קדושה, ואף נכתב לשם שימוש של חול - אינו קדוש, ומותר אף להכניסו בביזיון לבית הכיסא. וגם בלא חידושו, ניתן לצרף לזה את כל הקולות שהזכרנו להיתר.

בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,

הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל
חברי הועדה המייעצת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב נחום אליעזר רבינוביץ
הרב ישראל רוזן
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il