פריסת דמי כתובה לתשלומים


תשובה:
הנידון בשאלתך תלוי בנסיבות ובעיקר בשאלה האם יש חיוב ברור לשלם את הכתובה או לא. מכל מקום, בית הדין פועל בדרך כלל על פי הסכמת שני הצדדים ומפשר ביניהם, ופועל לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה לגופו.
כאשר אדם לווה כסף מחברו ובהגיע מועד הפרעון אין ביכולתו להחזיר את ההלוואה, בית הדין "מסדרין לבעל חוב", כלומר דואגים לכך שלא יקרה מצב שהלווה ישלם את חובו וישאר ללא צרכי המחיה הבסיסיים, כגון: מטה, כלי עבודתו, אוכל למספר ימים וכו'. לכן, בשום מקרה לא יאלץ הלווה למכור את צרכי המחיה הבסיסיים שלו גם אם זה אומר שהמלווה לא יקבל את כל כספו בחזרה.
וכך פסק השו"ע: "כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום (כבינוני שבעיר, אף על פי שאכל תחלה כעני) וכסות י"ב חדש, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע ושאר צרכי המטה הראוים לו לישן עליהם, ואם היה עני, מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלום כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם, ונותנים לו סנדלו ותפיליו. היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין... ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת כשהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו".
מעיקרון זה ניתן ללמוד את סמכות בית הדין לפרוס לתשלומים את החוב של הבעל כגון תשלום כתובה למספר תשלומים בעת הצורך וכפי שיקול דעתו.
מקורות: בבא מציעא קי"ב ע"א, שו"ע חושן משפט סימן צ"ז סעיף כ"ג.