בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הסוכה והלכותיה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רועי בן נעמה רוחמה

על סוכה הנקראת "צִלא דמהימנותא"

undefined

הרב אליהו ממן

תשע"ב
9 דק' קריאה
"לדוד ה' אורי (- בראש השנה) וישעי (- ביום הכיפורים) ... כי יצפנני בְּסוּכֹּה (- בחג הסוכות) ... לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש: אל תסתר פניך ממני ..." (תהלים כ"ז, א', ה', ח' - ט'; חז"ל וספה"ק).
"'אל תסתר פניך ממני' - כנגד חג הסוכות. כי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד. ולכן ביקש: 'אל תסתר פניך ממני'. ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין. לכן אמר: 'אל תסתר פניך ממני'" ["תהִלות אליהו" לגר"א (עיי"ש הערות 47 - 46); "באר אברהם" (לג"ר אברהם בן הגר"א) תהלים כ"ז, ט' (אופן ב)]




"לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש: אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך ..." (תהלים כ"ז, ח' - ט'). שלוש פעמים הזכיר כאן הכתוב פנים: "לך אמר ליבי בקשו פני", "את פניך ה' אבקש", "אל תסתר פניך ממני". וכתב הגר"א [בספר "תהִלות אליהו"; ועיין בספר "באר אברהם" (לג"ר אברהם בן הגר"א) תהלים כ"ז, ט' (אופן ב)]: כי שלוש פנים הללו בנגד שלוש רגלים הן: ראשון - כנגד פסח, ושני - כנגד שבועות, ושלישי - כנגד סוכות. ולכך אמר בסוכות: "אל תסתר פניך ממני", "כי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד [וזו לשון ה"אבן שלמה" (פי"א, אות י'): "כל עניינים שבחודש תשרי הם רמז לעתיד לבוא, כי מתחילה הוא יום הדין בראש השנה, ואחר-כך סליחת העוונות ביום הכיפורים, ואחר-כך סוכות, השמיני עצרת ושמחתן. וכן לעתיד לבוא: תחילה יום הדין הגדול ... ואחר-כך בסוכות - חופות שבע כידוע, וכמו שכתוב (ישעיה ד', ו'): 'וסוכה תהיה לצל יומם ...'". עיי"ש]. ולכן ביקש: 'אל תסתר פניך ממני'. ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין [וזו לשונו בביאורו ל"תיקוני-זוהר" תכ"א מז/א ד"ה כגוונא דקדמיתא): "ועיין מה שכתבתי במקום אחר: כי בזמן הסוכות היה אחר שנתרצה להם הקב"ה ואמר למשה: 'נגד כל עמך אעשה נפלאות' ... והוא ענני הכבוד ששרתה עליהם בקביעות. עכ"ל. ועיין ב"אדרת אליהו" (כי-תשא ל"ד, י') ובפירושו לשיר השירים (א', ד') וזו לשונו: "ובזה יתורץ מה שהקשו: למה אנחנו עושים סוכות בתשרי? כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשות בניסן?! - כי בניסן היה תחילת היקף העננים! אבל נראה, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים. ואז לא חזרו, עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביום הכיפורים ובמחרת יום כיפור 'ויקהל משה' (שמות ל"ה, א') וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי"א תשרי. וכתיב: 'והם הביאו (אליו) עוד נדבה בבוקר בבוקר' (שם ל"ו, ג') - ב' ימים הרי י"ג בתשרי ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במניין ומשקל. ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי". עכ"ל]. ולכן אמר: 'אל תסתר פניך ממני'". הדברים הללו, מעוררים מאוד חשק להבנתם. אולם למרות גודל החשק, לא הגענו בביאור הענין כי אם להגשת מנחה דלה שלפנינו.
"צִלא דמהימנותא". כך קראו לה (בזוה"ק שם) - לסוכה: "צִלא דמהימנותא" - צל האמונה. והדבר צריך ביאור. הרי אומר הכתוב (ויקרא כ"ג, מ"ג): "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים ...". וזה אולם פשוט, שכל היכן שיש דעת אין צורך לאמונה, כי היודע אין צריך להאמין. ואם כן, מאחר שנאמר בסוכה: "למען ידעו ...", מה ענין אמונה לסוכה עד שלא נקראת אלא על שמה - "צִלא דמהימנותא"? ונראה בזה כדהלן.
מובא בגמרא פסחים (ה.): "אלא הני שלושה 'ראשון' [שלוש הזכרות אלו של 'ראשון': (באיסור מלאכה של פסח - 'ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם' (ויקרא כ"ג, ז'), באיסור מלאכה של סוכות - 'ביום הראשון שבתון' (שם שם, ל"ט), ובנטילת ארבעת המינים - 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ...' (שם שם, מ')], לא נכתבו ללמד על עצם ענייניהם, אלא נאמרו כשם בעלמא לכנות מצוות אלו בשם 'ראשון'], [ו]מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל (והוא לצורך הלימוד ששנו בבית-מדרשו של רבי ישמעאל, שיובא מיד) דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר (שקיימו ישראל) שלושה 'ראשון' (את שלושת המצוות הנזכרות, הנקראות ראשון בתורה) זכו לשלושה 'ראשון' (לשלוש תוצאות שאף הן רמוזות בשם 'ראשון'): (א) להכרית זרעו של עשיו; (ב) לבניין בית-המקדש; (ג) ולשמו של משיח.
(הגמרא מראה היכן קשורים שלושת עניינים אלו ל'ראשון':) להכרית זרעו של עשיו, דכתיב (שכתוב בבראשית כ"ה, כ"ה): 'ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער (ויקראו שמו עשיו)'; ולבניין בית-המקדש, דכתיב (ירמיה י"ז, י"ב): 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו'; ולשמו של משיח, דכתיב (ישעיה מ"א, כ"ז): 'ראשון לציון הנה הנם (ולירושלים מבשר אתן)'". ע"כ.
ופירשו המהרש"א והמהר"ל (בספרו "נצח ישראל" פס"ב): שבשכר 'ראשון' של פסח - זכו להכרית זרעו של עשיו, ובשכר 'ראשון' של סוכות - זכו לבניין בית-המקדש, ובשכר 'ראשון' של מצות ד' מינים - זכו לשמו של משיח. וזה שבניין בית-המקדש בזכות 'ראשון' של סוכות, היטב מבואר הוא במה שכתב המהר"ל בספר "גבורות ה'" (פמ"ו) וזו לשונו: "וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם שהשכינה חופף עליהם וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד כמבואר בכתוב, וזהו אומרם (תלמוד ירושלמי - סוכה פ"ה, ה"א): 'למה נקרא שמחת בית-השואבה שהיה בחג הסוכות? שמשם היו שואבים רוח הקודש'". עכ"ל. ומובן לפי זה, שכיון ש'בראשון' של סוכות נצטווינו במצות סוכה שהיא זכר לענני כבוד ולהשראת שכינה, על כן בשכר מצות היום, זוכים לבניין בית-המקדש ולשכינה ששורה בו. והם הם דברי הגר"א (בפירושו לשיר השירים א', ד') שפסוק: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך ..." - הוא כנגד בית-המקדש והמשכן, וגם כנגד סוכות שזכר לענני הכבוד שחזרו בט"ו בתשרי כשהתחילו לעשות משכן. אין ענני כבוד וסוכה אך להשראת שכינה, והילכך אין שכר 'ראשון' של סוכות רק שכר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
יעויין במסכת מועד-קטן (ט.): "ודאין (ושאין) מערבין שמחה בשמחה מנלן (מניִן לנו?) דכתיב (מלכים א ח', ס"ה): 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' א-לוהינו שבעת ימים ושבעת ימים (נוספים) ארבעה עשר יום' (כלומר, בני ישראל חגגו את חנוכת הבית שבעה ימים קודם חג הסוכות, ולאחר מכן חגגו את חג הסוכות שבעה ימים נוספים, בסך הכל ארבעה עשר יום). ואם איתא (ואם הדין הוא) דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר עד החג (היה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות), ומיעבד שבעה להכא ולהכא (ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית).
(הגמרא מקשה על הוכחה זו:) ודילמא מינטר לא נטרנין (ושמא אכן אין דוחים נישואין עד הרגל, כפי שלא דחה שלמה את שמחת חנוכת הבית עד חג הסוכות), והיכא דאיתרמי עבדינן (אולם במקרה שאירעה שמחת ברגל מותר לערבה עם שמחת הרגל).
(מתרצת הגמרא: אם כשאירעה שמחה ברגל מותר לערבה עם שמחת הרגל), איבעי ליה לשיורי פורתא (היה לשלמה לשייר מעט בבניין בית-המקדש ולא לסיימו עד סמוך לחג הסוכות, כדי לחגוג את שתי השמחות ביחד. וכיון ששלמה לא עשה כן יש להסיק שאף כשאירעה שמחה ברגל אסור לערבה עם שמחת הרגל).
(דוחה הגמרא:) שיורי בניין בית-המקדש לא משיירינן [אין משיירים בבניין בית-המקדש (משום שניכר שעושה כן כדי להערים. ועוד, לפי שגנאי הוא לדחות את סיום בניין בית המקדש), ולכן לא יכול היה שלמה לשייר בבניין הבית עד סמוך לחג הסוכות, ומה איפה ההוכחה שאם אירעה שמחה ברגל אסור לערבה עם שמחת הרגל?] וגו'". ע"כ (עיי"ש).
ויש להבין, מה עלה על הדעת - שהיה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות, ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית - שאיזה מעלה יש בהמתנה זאת לדחות שמחת חנוכת הבית עד החג? ועמדו על זה בתוספות (שם ד"ה איבעי ליה למינטר עד החג) ותירצו: שהכוונה, "כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכתן כל-כך". אומנם לפי הנ"ל, יש לומר: ששמחת חנוכת הבית ביום טוב של סוכות, היא בזמנה יותר מלפני סוכות, שבשכר מצות סוכה זכו לבניין הבית, והשראת שכינה בענני כבוד ובסוכה מעין השראת שכינה במקדש היא, ומשום כך שמחת חנוכת הבית ביום טוב של סוכות יש בה מפני דבר בעיתו מה טוב וכדאי היה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות. ועיין בסוף דרשת המהר"ל לשבת הגדול: "והרי כי עיקר מצות סוכה, הוא כמו שנאמר: 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל', וסוכות אלו היו ענני כבוד שה' יתברך הייתה שכינתו בסוכה זאת. כי בענן כבודו היה הולך עימהם, לפיכך בשביל 'ראשון' של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית-המקדש שהוא 'ראשון', ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות כי היו מחנכין אותו שבעת ימים קודם סוכות, כדכתיב בקרא (ככתוב בפסוק)". עכ"ל. אינו מובן מה שאמר: "ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות", שוודאי לא נגמר בניין הבית בסוכות אלא קודם לסוכות, כמפורש בגמרא: "שיורי בניין בית-המקדש לא משיירינן" (עיין פירוש לעיל). אכן שמא כוונתו לזה שנאמר בגמרא: "איבעי ליה לשיורי פורתא" (עיין פירוש לעיל), דהיינו, היה לו לגמור הבניין בסוכות, ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית. ומטעם שאמר לפני זה: "בשביל 'ראשון' של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית-המקדש שהוא 'ראשון'". והוא כדברינו, שנוח יותר לגמור בניין הבית בסוכות ולשמוח בחנוכתו בחג, שדבר בעיתו מה טוב, כי השראת השכינה שייכת לענני כבוד ולסוכה שהרי מקובל בידינו: בשכר 'ראשון' של סוכות זוכים לבניין בית-המקדש.
ואף כי אמרנו שלכך בשכר מצות סוכה זוכים לבניין בית המקדש - לפי ששרתה שכינה בענני כבוד ובסוכה כמו בבית המקדש, מכל מקום פשוט הוא שלא דומה היא השראת שכינה בסוכה לההיא שבבית-המקדש. במקדש - שרתה שכינה בגלוי בדרך "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, י"ד), מה שאין כן בסוכה - אין השראת שכינה אלא בסתר ובהעלם. בספר "כד הקמח" כתב רבינו בחיי: שלשון סוכה לשון ראייה, אמרו רז"ל (מגילה יד.): יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקודש. ותרגום "וישקף" - "ואיסתכי". ונראה ששורש הדבר מה שלשון סוכה לשון ראייה הוא יסוד דברי המהר"ל בספר "גבורות ה'" (פמ"ו) שהבאנום לעיל [וזו לשונו: "וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם שהשכינה חופף עליהם וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד כמבואר בכתוב, וזהו אומרם (תלמוד ירושלמי - סוכה פ"ה, ה"א): 'למה נקרא שמחת בית-השואבה שהיה בחג הסוכות? שמשם היו שואבים רוח הקודש'". עכ"ל]. אין ספק לפי זה, כי זה שלשון סוכה לשון ראייה, מקורה ממה שסוכה זכר לענני כבוד ולרוח הקודש של שכינה החופפת עליהם. "קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם", ולפיכך כל היושב בצילה של שכינה השורה בסוכה חל עליו שם "יסכה - שסכתה ברוח הקודש" - אין לשון סוכה רק לשון ראייה. אומנם זה פשוט, שראייה שהסוכה נקראת על שמה היא לא ראיית מראה וחזון של נביאים, אך ראיית חכמים שרואים ברוח הקודש של עין השכל והחכמה. שהלוא שכינה שורה במקדש בגלוי, בחינת "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם), ובסוכה שורה שכינה רק בהעלם ושלא בגלוי. ועיין באדרת אליהו (ישעיה ב', ג'): "'כי מציון תצא תורה' - זו דברי הנביא", והיינו כמו שאמרנו: שבמקום "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם), שם שפע נבואת מראה וחזון של נביאים גלויה לחוש הראות של העין. אולם בסוכה ששכינה לא נגלית בה, רק שורה בה בהעלם ושלא בגלוי, אין שפע נבואתה אך זה שמקבלים חכמים שאינם בעלי מראה וחזון, רק יודעים האמת ברוח הקודש שבקירבם. ראיית חכמים של "וליבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א', ט"ז), נעלמת הרבה כלפי ראיית מראה וחזון של נביא היום אשר "יקרא לפנים הרואה" (שמואל א ט', ט'). נביא רואה בגלוי בעין שבחוץ, אכן חכם רואה בהעלם, בעין השכל בקרב הלב פנימה. ולכך אמרנו: שסוכה ששכינה שורה בה בהעלם, אין שפע רוח קודשה אלא ההיא של נבואת חכמים שסוכים ויודעים האמת בקרב ליבם.
ועכשיו היטב מובן מה ענין אמונה לסוכה וזה שקראוה חכמים: "צִלא דמהימנותא". שהואיל ולא שרתה שכינה בסוכה אלא בהעלם ושלא בגלוי, לא מורגשה השראתה ולא מצויה רוח קודשה כי אם אצל בעלי אמונה המאמינים שהסוכה "מקדש-מעט" ושכינה שוכנת בה בסתר המדריגה. שכינה במקדש לא הייתה זקוקה לאמונה. הכל ידעו כי הבית בית לה' ובו בחר להשרות שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). אומנם סוכת שלום ששורה בה שכינה דווקא בהצנע לכת ושלא בגלוי, מי שלא מאמין בצניעותה של השראה זאת, מניִן לו לשאוב רוח הקודש מסוכתו. מאוד מאוד קרובה אמונה בחכמים היודעים האמת ברוח הקודש שבקירבם, לאמונת היושבים בסוכה כי הצל שלמעלה מראשם הוא צילה של השכינה השוכנת ביניהם בסתר ומשפיעה להם בצינעה רוח הקודש של חכמים. לא ניתנה סוכה רק לבעלי אמונה, כי הם הם המתייחסים לשכינה בצניעותה והעלמתה, ואך למאמינים בהשראת שכינה זו ביניהם שפע רוח הקודש של חכמים. "צִלא דמהימנותא" - צל האמונה.
כך היה אומר הגר"א: "כי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד". ולאור הנ"ל הוא מבואר בפשיטות: אין שכינה שורה בסוכה בגלוי אלא דווקא בהעלם. לא נראה ונגלה לאדם שום הבדל בין "צִלא דמהימנותא" של סוכה בשבעת ימי החג לצל הסוכה קודם החג ואחר החג, ומכל מקום, מאמין הוא באמונה שלימה, כי כל ימי החג שורה שכינה בסוכתו בסתר ובהעלם. הרי פשוט אם כן לכל המאמין ב"צִלא דמהימנותא", ש"דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד"! "ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין". גם זה פשוט: שהואיל וחכמים היושבים בצילה של שכינה השורה בסוכה חל עליהם שם יסכה שסכתה ברוח הקודש, ודאי בסוכות "מתגליין" אליהם "דרגין עילאין". אין סוכה אלא לשון ראייה וכפי שאמרו בגמרא (שם): "ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקודש", והיטב מבקשים חכמים היושבים בסוכה "אל תסתר פניך ממני". כלומר, אף-על-פי ששכינתך נסתרת ונעלמת בסוכתי, אל תעלם רוח קודשך ממני ותגלה אלי "דרגין עילאין" כדרך שיודעים חכמים האמת ברוח הקודש שבקירבם. אם אינך מראה לי "דרגין עילאין" בגלוי כדרך מראה וחזון של הנביאים, "אל תסתר פניך ממני" והראה לי "דרגין עילאין" על-כל-פנים ברוח הקודש של חכמים ובמראה הלב של "וליבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת שם).

(נלקט ונערך מתוך הספר: "זאב יטרף" - סוכות, פס"ז)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il