בית המדרש

  • תפילת הדרך וברכת הגומל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

מקרים מיוחדים בברכת הגומל

דין ברכת הגומל לנוסע ברחבי יש"ע - כשנכנס לסכנה ובנסיעה רגילה; חיילים בברכת הגומל - פעילות מבצעית, שיגרתית ומילואים; מתי מברכים ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" ומה היחס בינה לבין ברכת הגומל?

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
4 דק' קריאה 3 דק' האזנה
ברכת 'הגומל' לאחר נסיעה ביש"ע
לאחר נסיעה ברחבי יש"ע אין צורך לברך 'הגומל', משום שנסיעה זו אינה נחשבת למסוכנת כל כך עד שנצטרך לברך עליה 'הגומל'. עובדה היא שעשרות אלפי כלי רכב נוסעים בכבישי יש"ע יום יום, ואחוז הנפגעים בנפש מזערי ביחס. אמנם כל פיגוע ופיגוע כואב עד מאוד, כאילו האומה כולה נפגעה בידי אויבי נפשה, אבל ברכת 'הגומל' נקבעת על פי אחוזי הסכנה, והם מועטים. ואף שסוג אחד מן הארבעה שאמרו חז"ל שצריכים לברך 'הגומל' הם הולכי מדבריות, כבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, רק מקומות השוממים מאדם נחשבים כמדבריות, אבל ברוך ה' בכל רחבי יש"ע פזורים ישובים וחיילים, ולכן אין לכבישי יש"ע דין של מדבריות. ועוד, עובדה היא שמתאונות דרכים נהרגים יותר אנשים יחסית, ובכל זאת אין נוהגים לברך 'הגומל' לאחר נסיעה בכביש. אמנם לאלו שנוהגים לברך 'הגומל' על כל נסיעה שאורכת יותר משבעים ושתים דקות, כמובן גם על נסיעה ביש"ע שארכה יותר משבעים ושתים דקות יברכו. אבל כפי שהוזכר, לדעת רוב הפוסקים אין לברך 'הגומל' על נסיעה באזור מיושב.

אם נזרקו לעבר הנוסע אבנים וקל וחומר אם יידו לעברו בקבוקי תבערה או ירו עליו, לאחר שניצל מן הסכנה, עליו לברך 'הגומל'. וכפי שכבר למדנו לדעת רוב הפוסקים כל שניצל מסכנה, ולא משנה מאיזה סוג, מברך 'הגומל'. ואף שלדעת השולחן ערוך רק על ארבע סכנות שמנו חז"ל מברכים 'הגומל' בשם ובמלכות, מכל מקום יתכן שלדעת השולחן ערוך עצמו, כל מי שנוסע כשיעור פרסה, אפילו מחוץ ליש"ע, צריך לברך 'הגומל'. אם כן למעשה, אדם שהסתכן בעת נסיעתו על ידי פעולת חבלה, כשינצל עליו להודות לה' ולברך 'הגומל'. וכל זה בתנאי שהיה באירוע שיש בו סכנה ממשית, אבל אם נסע במכונית ממוגנת ונזרקה לעברו אבן אחת, אין בזה סכנה, ולא יברך 'הגומל'. אבל אם נזרק לעברו מטר של אבנים, על ידי מספר מחבלים, יש בכך סכנה ועליו לברך 'הגומל'.

ויהי רצון שיסיר ה' מאיתנו כל אויב ואורב, וישבית חיה רעה מארצנו, ונזכה לשבת בטח בארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו מעתה ועד עולם.

חיילים בברכת 'הגומל'
לכל הדעות, חיילים שהשתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, צריכים לברך 'הגומל' לאחר שיחזרו בשלום. ואף לדעות שמברכים 'הגומל' רק על ארבעת סוגי הסכנות שנאמרו בתלמוד, מכל מקום החיילים נחשבים גם כהולכי דרכים. ולכן ברור שעליהם לברך 'הגומל' לאחר חזרתם בשלום מקרב או פעולה מסוכנת. וחייל שנפצע, בקרב, יברך לאחר שיחלים מפציעתו (משיב מלחמה ח"ב סימן קל"ד).

חיילים בשרות סדיר או מילואים שעוסקים בפעילות מבצעית של שמירת הבטחון בלבנון או ביש"ע, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה מסוימת, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום הפעילות המסוכנת, מפני שרק לאחר שניצולים מן הסכנה לגמרי מברכים. כמו שאר הולכי דרכים שמברכים רק לאחר סיום דרכם, גם אם היא אורכת שבועות וחודשים. ולכן חיילים המשרתים במקומות מסוכנים יברכו 'הגומל' לאחר סיום פעילותם המסוכנת (שו"ת מלומדי מלחמה ל"ג). חייל מילואים יברך בסוף שירות המילואים וחייל סדיר שסיים פעילות קו מסוכנת, וירד לפעילות שגרתית שאין בה סכנה, יברך 'הגומל' על שיצא בשלום מאותה פעילות מסוכנת. וזאת למרות שעדיין לא סיים את שירותו הסדיר.

חייל שעובר קורס צניחה, צריך לברך 'הגומל' בסוף הקורס, לאחר שיסיים את כל צניחותיו משום שיש בצניחה סכנה, וודאי שאת הטיסה באוירון כולל הצניחה ניתן להחשיב כהולכי דרכים שיש בהם סכנה. ואף אם לאחר מכן ימשיך בשירות הסדיר שלו בפעילות מבצעית שיש בה סכנה, מכל מקום זוהי סכנה מסוג אחר, ולכן לאחר סיום קורס הצניחה, כשיחזור לביתו לחופשה קצרה, יברך 'הגומל'.

ברכת שעשה לי נס
אדם שהיה בסכנה ונעשה לו נס וניצל, כשיחזור ויראה את המקום שנעשה לו נס, יברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וזאת בתנאי שלא היה באותו מקום יותר משלושים יום.

ישנה שאלה גדולה, מהי ההגדרה של נס, האם הכוונה לדבר שיוצא מדרך הטבע, או שהכוונה שהאדם היה בסכנת נפשות מוחשית, סכנה שהרוב מתים ממנה, וניצל, וזה נחשב עבורו נס? בשאלה זו נחלקו הפוסקים, יש אומרים שרק על נס היוצא מגדר הטבע, כדרך שנעשה לאבותינו, מברכים "שעשה לי נס". כגון שהלך במדבר וכמעט מת מצמא, ופתאום נבקע לו מעיין. אבל אם התנפלו עליו שודדים וכמעט הרגוהו, וזעק לעזרה וניצל, או שירו בו ונפצע וניצל, הצלתו היתה כמובן בעזרת ה', אבל היא באה בדרך הטבע, ולכן אין מברכים עליה "שעשה לי נס" (הרד"א בשם הרא"ש מלוניל). ויש אומרים שכל אדם שהיה בסכנה גדולה, שעל פי ההסתברות רוב הסיכויים שימות, אם ניצל צריך לברך "שעשה לי נס". למשל הניצול מתאונת דרכים קשה, שבדרך כלל מתים מתאונה כזו, או מי שהותקף על ידי מחבלים שירו בו, כשינצל יברך "שעשה לי נס" (ריב"ש).

למעשה פסק השולחן ערוך, שמאחר שבמקרה של הצלה בדרך הטבע ישנה מחלוקת, על כן הניצול יאמר: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות. ורק אם ההצלה היתה בדרך של נס, יברך בשם ומלכות (שו"ע או"ח ריח, ט). לדוגמה, אדם שהתמוטט עליו בית, וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, הצלה זו אינה טבעית, ועל כן לכל הדעות כשיראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראה אותו, יברך בשם ומלכות. וכן אדם שנדרס על ידי משאית כבדה שעברה על גופו, ויצא חי, או שנפל מגובה רב מאוד ונשאר חי - יברך בשם ומלכות (מ"ב ריח, לב; שעה"צ כו, כח). משום שמארועים כאלו הסיכויים לצאת חי אפסיים, ואם ניצול נחשבת הצלתו לנס. אבל מי שהיה בסכנה שהרבה מתים ממנה, אבל ישנם גם שניצולים, כגון שנפגע בתאונת דרכים קשה, או שהותקף על ידי מחבלים, או שנפל מגובה בינוני של מספר קומות - יברך ללא שם ומלכות. ובכל מקרה של ספק יש לשאול שאלת חכם.

עם זאת חשוב לציין, שמיד לאחר ההצלה יש להודות לה' ולברך 'הגומל'. ואם הסכנה היתה שלא מארבעת הסוגים שהוזכרו בתלמוד לעניין 'הגומל', למנהג הספרדים יאמרו 'הגומל' ללא שם ומלכות. ולמנהג האשכנזים והתימנים, על כל הצלה מסכנה מברכים 'הגומל' בשם ובמלכות. עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קורבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il