בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • חולין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שירה מרים בת הילה

דפים פג- פז

חולין פרק שישי

undefined

ר' שמואל הרוש

תשרי תשע"ב
8 דק' קריאה
דף פג:
משנה
כיסוי הדם נוהג:
א. בארץ ובחו"ל .
ב. בזמן שביהמ"ק קיים ושאינו קיים.
ג. בחולין אבל לא במקודשים [בגמ' משום שאי אפשר לכסותו (ועי' בגמ'( או למר בר רב אשי משום דא"ק "חיה או עוף" מה חיה לא קרבה למזבח אף עוף יפטרו גם בתורים ובני יונה שקרבים שלא חילקו כעוף (פטור) כמו שלא חילקו בחיה (שחייב)]
ד. בחיה ובעוף (אבל לא בבהמה)
ה. במזומנים (חיה ועוף הגדלים בבית ומזומנים לשחיטה) ובלא מזומנים (שצריך לצודן).
ו. בכוי מפני שהוא ספק (ספק חיה ספק בהמה ויש להחמיר) ואין שוחטין אותו ביו"ט (כיון שביו"ט אין מכסין דמו) ואם שחט- אין מכסין.

גמרא
ר' זירא: השוחט צריך שיתן עפר למטה ולמעלה שנא' "וכסהו בעפר" .

לא מכסים דם קדשים כיון שאי אפשר:
1. להניח עפר (על קיר המזבח) ולבטלו שהרי מוסיף על בנין וכתוב "הכל בכתב מיד ה' ".
2. להניח עפר ולא לבטלו- משום דהוי חציצה (וצריך שהדם יתמצה על קיר המזבח).
3. לכסותו רק מלמעלה שכיון שאי אפשר לכסותו מלמטה נתבטלה מצות הכסוי.
4. לגרור (דם הקורבן לקרקע) ולכסותו שהרי מדובר בקדשי בדק הבית (שאסורים בהנאה כל זמן שלא נפדו ואם שחטן לא הותרו באכילה) אבל קדשי מזבח (כגון חטאת העוף) חייבים [ובהמשך הגמ' מעמידה שגם בהם פטורים].
5. לפדות קדשי בדק הבית (להוציאן לחולין) ולכסותן שהרי צריך להעמידן לפני הכהן להערכה (ואחרי השחיטה הבהמה אינה יכולה לעמוד) ורב יוסף (פד.) הסביר שרבי שנה את משנתינו ע"פ ר"ש שסובר ששחיטה שאינה ראויה לא נחשבת שחוטה ופטור מכסוי הדם וגם כר"מ שצריך להעמיד הבהמה ע"מ להעריך אותה. ואב"א כל המשנה כר"ש (ואף שאפשר לפדותן לאחר שחיטה לא חייבים בכיסוי שהרי נאמר "ושפך וכיסה" שחייב רק מי שאינו מחוסר אלא שפיכה יצא זה שמחוסר שפיכה ופדיון והגמ' מוסיפה שלפ"ז אפשר להעמיד משנתינו גם בקדשי מזבח שגם הם פטורים .

תנן (פד.) דם הניתז ושעל הסכין- חייב לכסות (תניא: השוחט חיה ואח"כ בהמה- פטור מלכסות (דם החיה) ולהיפך חייב לכסות מלמעלה)

דף פד.
הטעם של מר בר רב אשי שקדשים פטורים מכסוי הדם כיון שהוקש עוף לחיה (עי' מח' עי' המשנה אות ג').

רבא: אף שחיה היתה בכלל בהמה לסימנים לא אומרים שבהמה בכלל חיה לכסוי שהרי נאמר "על הארץ" תשפכנו כמים אבל אעפ"כ אי אפשר לטמא לטבול במקווה של דם בהמה כי יש בפס' שלושה מיעוטין "מעין מים"- למעט שאר משקין זוחלין "בור מים"- למעט שאר משקין מכונסים "מקווה מים"- למעט דם בהמה שינו מטהר.

הדרכות שלא להרבות באכילת בשר:
א. ת"ר "אשר יצוד"- לא יאכל אדם בשר אלא כשמזדמן לו (כמו בציד שאינו מזומן תמיד) שלא יבוא לידי עניות, "ציד"- גם בע"ח שניצודין ועומדים חייבים בכסוי.
ב. ת"ר 1. כי ירחיב ה' ... את גבולך (ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר)- לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאוה (כשהוא שבע שאינה אכילה מרובה).
2. "וזבחת מבקרך ומצאנך"- שלא יקנה בשר מהשוק ויאכל (אלא מעדרו) ולא שיזבח כל בקרו או צאנו ויאכל.
3. ר' אלעזר בן עזריה ורב אמר שצריכים לחוש לדבריו- מכאן שמי שיש לו מנה יקנה למאכל ירק ומי שיש לו עשרה מנה יקנה ליטרא דגים ומי שיש לו חמישים מנה יבשל בשר בכל יום והאחרים (יקנו הדברים שמנה ר' אלעזר בן עזריה) מע"ש לע"ש (אבל במשך השבוע יסתפקו במאכלים פשוטים).
ר' יוחנן: רב שהיה ממשפחת בריאים היה יכול להסתפק במאכלים קלים אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה יקנה בה מזון כפי רצונו שהרי אם יסגל עצמו יחלה ואמר רב נחמן כגון אנו (שחלשים) מוטב שנלווה כסף לקנות מזון כפי הצורך.
ג. ביאור הפס' משלי כז' כד'- כז'
"כבשים ללבושך"- יהא מלבושך מגז כבשים ( ולא משי).
"וחמור שדה עתודים"- מכאן אמרו לעולם ימכור אדם שדה ויקנה עדרי צאן ולא ההיפך כי
עדרי צאן מתערבים במהירות וגם מתפרנס מהם לצורכיו (חלב, צמר).[
"ודי חלב עיזים" שלא ישחט צאנו לאכול בשר אלא יגדלם ויסתפק מחלבם
"ללמך ללחם ביתך" הזן את עצמו תחילה כדי שתוכל לעבוד ולזון את בני ביתך.
"וחיים לנערותך" מ"ז בריה דר"נ ילמד את בני ביתו שלא להתרגל לבשר ויין.

דף פד:
ר' יוחנן: הלכות דרך ארץ
א. הרוצה שיתעשר- יעסוק בבהמה דקה ורב חסדא דרש כן מהפס' "ועשתרות צאנך "שמעשירות את בעליהן.
ב. עדיף לשתות כוס שהוכנו ע"י מכשפות ולא כוס פושרין והגמ' מבארת דהיינו כשהוחמו בכלי מתכת וגם הניח בתוכם עשבים ותבלינים וגם כשלא הורתחו תחילה .
ג. דברים המאבדים את הממון שהניח לו אביו:
1. ללבוש בגדי פשתן המיובא מרומא (שיקר ומתבלה מהר)
2. להשתמש בכלי זכוכית לבנה (יקרה ונשברת בקלות).
3. לשכור פועלים המנהיגים את השוורים ולא להשגיח עליהם שהפסדם מרובה.

רב עוירא משמיה דר' אמי/ ר' אסי מהפס' "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" לומדים:
א. שיאכל אשתה אדם פחות ממה שיש לו.
ב. יתכסה במה שיש לו (ולא יצמצם יותר מידי שלא יתבייש בין הבריות).
ג. וכבד אשתו ובניו (שילבשם בגדים מכובדים) יותר ממה שיש ל מפני שהן תלויים בו והוא תלוי בה'.

כיסוי הדם בשבת השוחט לחולה (מסוכן) בשבת:
- לרב עינא חייב לכסות הדם
- רבה [תמה על רב עינא ואמר] אסור שהרי א"ר יוסי בברייתא "כוי אין שוחטים אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו" ור' יוסי רצה ללמד בק"ו ממילה שדוחה את השבת ואין הספק שלה (שנולד בין השמשות) דוחה יו"ט ואפילו כיסוי הדם לא דוחה שבת וק"ו שכיסוי אדם דם בכוי שחיוב כיסויו מוטל בספק שלא ידחה יו"ט.
הגמ' מנסה לפרוך את הק"ו של ר' יוסי:
א. חכמים: תקיעת שופר מחוץ לביהמ"ק לא דוחה שבת ובכל זאת תוקעים ספקלטומטום ואנדרוגינוס ור' יוסי (פה.) לא קיבל בפירנא ס' לדעתו גם אשה תוקעת שהרי היא גם רשאית לסמוך על קורבנה (ולא נחשב עבודה בקדשים שלא לצורך) ורבינא ישלדחות את הראוב' של רבנן מתקיעת שופר שמתר לכסות דם הכא ביו"ט כי תקעת שופר דוחה שבת לפחות במקדש אבל כיסוי הדם לא דוחה בשום אופן שבת.
ב. ר' אלעזר הקפר ברבי: מילה לא נוהגת בלילות אבל כיסוי הדם נוהג ולר' אבא זו אינה פירכא
.
דף פה.
משנה
א. מצות כיסוי (בשחוטה שאינה מתרת בבשר לאכילה:) כשנימצא טרופה, בשוחט לע"ז, בשוחט חולין בפנים וקודשים בחוץ, בשוחט חיה ועוף הנסקלים:
- לר"מ: חייב [בגמ' רשב"ל: ר"מ למד גז"ש שפיכה משחט חוץ שרק בשחיטה ראויה שמה שחיטה (והנשחט חוץ לעזרה אסור בהנאה) "ובשר אשר יאכל " היינו למעט רק עוף טמא (שאין חייבים לכסותו).
- חכמים [בגמ' א"ר יוחנן: רבי ראה את דבריו של ר"ש ושנה אותן בלשון חכמים: פטור] [בגמ' שנא' "אשר יאכל " וכשם שעוף טמא לא מכסים משום שאינו בר אכילה כך בטריפה] [בגמ' (פה:) א"ר אבא ומודה ר"ש שבחולין בעזרה שחוטת הטריפה מטהרת אותה מטומאת נבילה ולא אומרים שהשחיטה לא חשובה בכלל] .

ב. השוחט ונתנבלה בידו בנוחר ובמעקר- פטור מלכסות.

גמרא
דין אותו ואת בנו שחיטה שאינה ראויה:
- לר"ש: שנא' "וטבוח טבח ובכן" האיסור רק בשחיטה ראויה ודנין חולין מחולין ולא מקדשים.
- לחכמים והיינו לר"מ חייב למד גז"ש שחיטה משחוטי חוץ ודנים שחוטה משחיטה ולא מטבוחה וכיון שאו"ב נוהג בקדשים יש ללמוד גז"ש משחוטי חוץ.

תנא דבי ר' ישמעאל: "ושב הכהן" "ובא הכהן" לשון "השיבה" "ובאה" זהות ואפשר ללמוד מבן גז"ש [ולר"מ היינו רק בדדמי לה] ר"י א"ר וי"א שזה ברייתא: "וכי ימות מן הבהמה" וגו'-
טרופה ששחטה לא מטמאה.

דף פה:
ברייתא. השוחט את הטרופה, השוחט ונמצאת טריפה:
א. זו"ז חולין בעזרה.
ב. לענין איסור הנאה :לר"ש –מותרים, ולחכמים -אסורים.

תנן (תמורה לג:) ר"ש: חולין או חיה שנשחטו בעזרה ישרפו באש (שלא יחליפו בניהם לבין בהמת קרבן שנפסלה אחרי השחיטה להטריף עוף כך שלא יתחייבו בכ"א דמו ואח"כ לשחטו או לחתוך בסימנים שלא שבשחוטה (ובברייתא אפשר גם לעקור ביד).

רב [ע"פ רב דימי ורבי הציע לר' חייא שפשתנו נוגע בעש עוף לתוך חריץ במים שהפשתן שרוי בו (והעש שסולד מריח דם העוף יעזוב את הפשתן) ובדף (פו.) הגמ' מסבירה שזכותם של ר' חייא ובניו הועילה לאחרים שלא יתנגע פשתנם של אחרים להם לעצמם זכותם לא עמדה כדר"י א"ר שבכל יום מכריזה בת קול שהעולם ניזון בשביל ר' חייא והוא עצמו די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש.

תניא רבי כאשר ציויתיך- מלמד שנצטוה משה על שחוטת הושט והקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה .

דף פו.

רבין בר אבא וי"א ר' אבין בר שבא :משעלו בני הגולה (בדורו של רבי לא"י) פסקו כוכבי השביט, רעידות האדמה, רוחות, רעמים, לא החמיץ יינם ולא לחה פשתנם בזכות ר' חייא ובניו.

משנה

חרש שותה וקטן ששחטו:
א. כשאחרים ראו אותם- הרואה הדם חייב לכסותו ואסור לשחוט את בנו אחריהם באותו יום.

ב. כששחטו בניהם לבין עצמם:
- ר"מ: [וכן הורה רבו לבסוף] אין חיוב לכסות הדם ומותר לשחוט אחריהם את בנו [בגמ' הסביר ר' אמי: הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים (נבילה)] [בגמ' אע"פ שר"מ חושש למיעוט יש לסמוך המיעוט לחזקה (האיסור שהבעל חי ואיתרע (נחלש) הרוב המורה שמעשיהם מתוקנים דתנן תמוך שנמצא בצד העיסה ובצק בידו לר"מ טהור משום רוב תינוקות מטפחין ומיעוטן לא ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת וצריך לסמוך במיעוט שחזקה ואיתרע הרוב הרי זה לו דומה כי כאו מדובר בספק איסור ומה שר"מ דיבר זה בספק טומאה לטהר].
- חכמים: יש חובה לכסות הדם ואסור לשחוט את בנו אחריהם [בגמ' דאז לענין לחומרא] ואם שחט לא לוקה.

תנן (טהרות ג' ח') דין עיסה שתינוק שנמצא בצידה ובצק בידו:
- ר"מ העיסה טהורה (אע"פ שהתינוק נגע בה) והגמ' מסבירה דס"ל רוב תינוקות מטפחין ומיעוטן אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובא.
- חכמים: טמאה דרכו של תינוק לטפח.

ר' אמי :אין לעמוד מחוץ ביהמ"ד בזמן שיש שיעור בביהמ"ד שמא ירצה אחד הלומדים לברר שמועה בהלכה ולא ימצא לה פיתרון ומחמת כך יטרד שהיה אפשר שדוקא הם יוכלו לענות לו ממה ששמעו) ור' זירא נכנס ואמר לא נתתם לי אפשרות לשאול מה שאתם דנים מר' אבא הזקן שעמד בחוץ שמא שמע מר' חייא בר אבא שהיה חוזר על תלמודו כל ל' יום לפני ר' יוחנן (והיה בקי בשמועותיו).

משנה
א. שחט מאה חיות/ עופות במקום אחד- כיסוי אחד לכולן בברייתא שנא' "חיה או עוף" בין מרובה בין מועט.
ב. הרוצה לשחוט חיה ועוף במקום אחד:
- רבנן: יכסה כיסוי אחד לכולן בברייתא שנא' "חיה או עוף" ו"או" נצרך לחלק (ללמוד שגם על אחד מהם צריך לכסות) ו"דמו" משמע דמים של כמה בעלי חיים דכתיב "כי כל בשר דמו בנפשו"
.
- ר' יהודה: ישחט החיה ויכסה ואח"כ ישחט העוף [בברייתא שנא' "חיה או עוף" והלימוד לחלק הוא "מדמו"] בגמ' א"ר חנינא: ר' יהודה מודה שלענין הברכה מברך רק ברכה אחת והגמ' מבארת שאף שאומרים כרב שכיון שאמר מזוג לי יין לברך עליו ברהמ"ז אסור לו לשתות עוד עד שיברך לפניו כאן לא אומרים שכיון שהתחיל להתעסק בכיסוי דם החיה הרי הפסיק לשחוט וממילא התחייב בברכה נוספת על שחיטת העוף שאח"כ- כי הדברים דומים שהרי אי אפשר לשתות ולברך מרהמ"ז ביחד ולכן באמירה לברך היא כהחלטה על סיום בסעודה משא"כ בשחיטה וכיסוי הדם ולברך שיכול לשחוט ביד אחת ולכסות בידו השניה וא"כ גם בשעת כיסוי הדם הוא זמן כשר לשחיטה ולכן כיסוי הדם אינו הפסק.

דף פז.
משנה
א. שחט ולא כיסה וראהו אחר- (הרואה)חייב לכסות [בברייתא שנא' "ואמר לבני ישראל"- אזהרה לבנ"י].
ב. כיסהו ונתגלה- פטור מלכסות [בגמ' רב אשי הסביר שאין החיוב כמו בהשבת אבידה אפילו 100 פעמים שהרי באבידה לא כתוב מיעוטא וכאן כתוב מיעוטא "וכסהו" (ולא נאמר "וכיסה").
ג. כיסהו הרוח- חייב לכסות [בגמ' ארבב"ח א"ר יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור והחיוב לחזור ולכסות כשמתגלה למד ר"פ שאין דיחוי אצל מצוות והגמ' מסבירה שהחיוב בברייתא "השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות" היינו כשרישומו ניכר (אבל משנתינו בכגון שנתכסה הדם לגמרי ע"י הרוח)].

גמרא
בברייתות הלימוד מסמיכות הפס' "ושפך" "וכסה" :
א. במה ששפך- יכסה , ובברייתא אחרת חייב ר"ג אדם שחטף המצוה מחבירו לכסות הדם לשלם 10 זהובים לשוחט והגמ' מסיקה שהוא על שכר הברכה וא"כ אם יחטוף לחבירו מצוותברהמ"ז שיש בה 4 ברכות יצטרך לשלם לו 40 זהובים וכן אמרה רבי והבת קול ששווי ברכה ברהמ"ז 40 זוז.
ב. במה ששפך (בידו) יכסה שלא יכסנו ברגל יהיו מצוות בזויות עליו.

רבי השיב לכופר שאין ללמוד מהפס' "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" שמי שיצר את ההרים אינו מי שברא את הרוח שהרי סוף הפס' אומר "ה'...צבאות שמו" והצדיקו שביקש זמן להקשות עליו ולא מצא הפיל עצמו מהגג מבושה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il